Abraham Goldfaden

Abraham Goldfaden Yiddish: אברהם גאָלדפֿאַדען; (born Avrum Goldnfoden; the Romanian spelling Avram Goldfaden is common; 24 July 1840 in Starokostiantyniv - 9 January 1908 in New York) was an Russian-born Jewish poet, playwright, stage director and actor in the languages Yiddish and Hebrew, author of some 40 plays. Goldfaden is considered the father of the Jewish modern theatre.

In 1876 he founded in Romania what is generally credited as the world's first professional Yiddish-language theater troupe. He was also responsible for the first Hebrew-language play performed in the United States. The Avram Goldfaden Festival of Iaşi, Romania, is named and held in his honour.

Jacob Sternberg called him "the Prince Charming who woke up the lethargic Romanian Jewish culture". Israil Bercovici wrote that in his works "...we find points in common with what we now call 'total theater'. In many of his plays he alternates prose and verse, pantomime and dance, moments of acrobatics and some of jonglerie, and even of spiritualism..."

Wikimedia Commons has media related to Abraham Goldfaden

אברהם גוֹלדפַדְן (או גולדפאדן; בכתיב יידי: גאָלדפֿאַדען, במקור גאלדענפאדים; נולד: 24 ביולי 1840, סטרוקונסטנטינוב, האימפריה הרוסית (אוקראינה) – נפטר: 9 בינואר 1908, ניו יורק) היה מחזאי, משורר, מלחין, במאי תיאטרון ושחקן תיאטרון יידישאי ועברי, אבי התיאטרון היהודי המודרני.

ב-1876 ייסד גולדפדן ברומניה להקת תיאטרון שנחשבה ללהקת התיאטרון המקצועית הראשונה בעולם שהציגה את מופעיה ביידיש. כמו כן, כתב את המחזה העברי הראשון שהוצג בארצות הברית ב-1906.

תולדות חייו ויצירתו

נעורים וראשית הבגרות

גולדפדן נולד בעיירה בווהלין (סמוך לקמנייץ פודולסק), בדרום-מערב האימפריה הרוסית, בתחום המושב היהודי (כיום אוקראינה). למד ב"חדר", אבל משפחתו בת המעמד הבינוני הייתה קשורה מאוד להשכלה, ואביו, שהיה משכיל ולפרנסתו שימש שען, דאג שיקבל שיעורים פרטיים בגרמנית וברוסית. כילד העריך וחיקה את ביצועיהם של בדחנים בחתונות ואת חבורת האמנים הנודדים "זמרי ברודי", ובשל הצטיינותו בכך קנה לו את הכינוי "אברהמלע בדחן" (אברהמל'ה הבדחן). ב-1855 רשם אותו אביו לבית ספר של המדינה, לאחר שהתברר לו שתלמידים בבית ספר זה ישוחררו מהגיוס לצבא. מוריו בבית הספר היו אברהם בֶּר גוטלוֹבּר ואליעזר צבי צווייפל. בשנת 1857 הוא החל ללמוד בבית המדרש לרבנים בז'יטומיר. בית מדרש זה, בחסות השלטונות הרוסיים, היה מוסד בעל רוח מודרנית, וגולדפדן יצא משעריו כמורה וכמשורר (וכן כבעל ניסיון מסוים בתיאטרון חובבים). מנהל הסמינר היה חיים זליג סְלוֹנִימְסקי, שערך מאוחר יותר את "הצפירה". אשתו התלהבה במיוחד ממחזהו של שלמה אטינגר סערקעלע, והעלתה אותו בסמינר, במחזה שבו גילם גולדפדן את סרקלה. על כך התגאה גולדפדן, בהיותו יד ימינה של גב' סלונימסקי. כן היה אחראי על התפאורה ועל הדרכת השחקנים האחרים. בז'יטומיר היה גולדפדן בן בית אצל וַרשַבסקי, אביו של המשורר מרק ורשבסקי.

בתחילה פרסם גולדפדן ספרי שירה בעברית ורק מאוחר יותר עבר ליידיש. הוא מסביר את המעבר כך:

אמנם מחבר עברי אנכי ואל אחי העברים אשים מגמת פני, אשר כמוני כמוהם נולדו על ברכי השפה הקדושה והטהורה וכגבר מתרונן מיין שמתי פעמי לעיר ב. לדפוק על פתחי נדיבי אצילי בני עמי ולהגיש לפניהם ראשית מנחת שירתי תוכה רצוף מליצה וצוארה נאוה בחרוזים, ולבי היה נכון ובטוח כי תמצא חן וחסד בעיניהם, ולא יראתי מבקרת משפטם (כי כבר שירי יצאו מאֻשרים ונמלטו בחייהם מחרב חדה מורי היקר המבקר מוהר"ר ח"צ לערנער, אשר ירדוף באף הדגושים וישמידם מעל ספרי), אבל אהה, לתוחלתי כי נכזבה! כי תחת מענה רך השיבו לי דבר מר כמו דבר בליעל יצוק בי – הם הרעימו פניהם, מצחם עשו כנחושה, ובצואר עתק פערו עלי פיהם כשאול: מי זה האיש החפץ חיים ללכת כרוח הזמן, יִוָאֵל לבלות עתותיו לריק לקלוע זֵר פטורי ציצים על ראש שפה בשכחה אשר כבר עבר עליה כלח? שא עיניך, משורר צעיר, והביטה מי זאת הנשקפה כמו שחר מתרפקת על דודה? הלא היא ההשכלה! – רוח עת החדשה הנה זה בא ועלינו רק לשום מעינינו בשפות עמים כִּי חיים הנה חיים כלהן היום ולא להחיות עצמות היבשות ולאמר לשפה המתה "חֲיִי" אשר אין לו כל רוח בקרבה... צא לך בעקבות שפה נכריה ורעה את מליצותיך על משכנות הגוים!!" ומסביר את המעבר דווקא ליידיש: "אלכה נא ואשובה אל אחי בני דַלַת העם! אנכי לעמי אנכי אשירה! ואם שפתו שפת-עלגים לא יגרע כבודי ממני. ידבר עמי עם ממֻשך ומורט, בשפתו ממֻשכה ומורטה, (זשאַרגאָן) ידבר! ואנכי אעננו בקול שירי!!".

ב-1865 פרסם גולדפדן את ספר השירה הראשון שלו, ציצים ופרחים, שפורסם בעברית. ספר השירים הראשון שלו ביידיש, דאָס יידעלע ('היהודי הקטן'), יצא לאור ב-1866. ב-1867 קיבל גולדפדן משרת הוראה בסִימפֶרוֹפּוֹל. שנה אחרי כן עבר לעיר אודסה, ובה התגורר תחילה בבית דודו. שם עזר לו בן-דודו, שהיה פסנתרן, לכתוב מוזיקה לכמה משיריו.

באודסה חידש גולדפדן את היכרותו עם סופר יידיש אחר, יצחק יואל לינֶצקי, שאותו הכיר בז'יטומיר.[10] כמו כן פגש במשורר העברי אליהו מרדכי ורבל (שבתו, פאולינה, עתידה הייתה להיות אשתו של גולדפדן), ופרסם שירים בעיתון "קול מבשר". באותה תקופה כתב את שני מחזותיו הראשונים, די צוויי שכנות ('שתי השכנות') ודי מומע סאסיע ('הדודה סוסיֶה'). ב-1869 הוציא לאור את הספר די יידענע ('היהודייה'), שיצא בשלוש מהדורות במהלך שלוש שנים. באותה תקופה התפרנסו הוא ופאולינה בעיקר ממשכורתו הצנועה כמורה – 18 רובל בשנה. לכך נוספו שיעורים פרטיים שהעביר וכן משרה כקופאי בחנות כובעים.

ב-1875 עבר גולדפדן לעיר מינכן שבגרמניה, כשבכוונתו ללמוד רפואה. תוכניתו זו לא עלתה יפה, והוא פנה ללבוב שבגליציה (אוסטריה), שם פגש שוב בלינֶצקי. השניים החליטו להוציא יחד עיתון בשם ישראליק, שהופיע מ-23 ביולי 1875 ועד 2 בפברואר 1876, אז נסגר עקב איסור הממשלה להפיצו ברוסיה. שנה לאחר מכן עבר לצ'רנוביץ' שבבוקובינה, שם ערך את היומון היידי דאס בוקאווינער איזראעליטישע פאלקס-בלאט ('עיתון העם היהודי של בוקובינה'). כתב העת החזיק מעמד רק שלושה חודשים, בשל יכולתו הכלכלית הרעועה של גולדפדן. בעקבות חוסר הצלחה זה עבר ליאשי, על פי הזמנתו של יצחק לִיבּרֶסקוֹ (1850–1930), אדם אמיד שהתעניין בתיאטרון.

יאשי

כשהגיע ליאשי ב-1876 היה גולדפדן ידוע יותר כמשורר מוכשר – שרבים משיריו הולחנו ונעשו שירים פופולריים – מאשר כאיש עסקים כושל. עם זאת, כאשר ביקש מיצחק ליברסקו כסף להקמת עיתון נוסף, לא היה ליברסקו מעוניין בהצעה. אשתו של ליברסקו אמרה כי העיסוק בעיתונות יידיש היא דרך טובה למות ברעב, וסברה שיהיה ביקוש רב יותר לתיאטרון ביידיש. ליברסקו הציע לגולדפדן 100 פרנקים לשם קיום רסיטל פומבי של שיריו בגנו של שמעון מארק, שהיה ידוע בשם Grădina Pomul Verde ('גן העץ הירוק').

במקום מופע פשוט ערך אותו גולדפדן כמופע דמוי ווֵדְווִיל, שבו שיחק לצד ישראל גרודנר ושכר גולדשטיין. הופעה זו, או הביצוע שלה מאוחר יותר באולם בבוטושאן, נחשבת לרוב להצגת התיאטרון המקצועי הראשונה ביידיש. עם זאת, בהרכב צוות השחקנים בהופעה יש כדי להדגים את חוסר הדיוק בניסיון להצביע על הופעה אחת כ"ראשונה". גרודנר, למשל, כבר שר בעבר משיריהם של גולדפדן ושל אחרים בסלונים ביאשי. למעשה, בהופעה אחרת המועמדת להיות ההופעה המקצועית הראשונה בתיאטרון יידיש הופיע, בין היתר, גרודנר. הוא שר במופע באודסה ב-1873, שכלל גם כן שירים של גולדפדן, על אף שגולדפדן לא היה מעורב בו באופן אישי. במופע זה שולב כנראה בין השירים חומר מאולתר, מבלי קטעי קישור כתובים.

על אף הידע הרחב שרכש גולדפדן בתיאטרון, לא הצליחה ההופעה ב"גן העץ הירוק" להיות דרמטית הרבה יותר מהופעותיו של גרודנר בשלוש השנים שקדמו לה; השירים היו קשורים זה בזה, עם מעט יותר אופי ועלילה, ובשילובו של אלתור רב. בהופעה הראשונה העלו את המחזה די באָבע מיטן אייניקל ('הסבתא עם הנכד'), או דאָס בינטל האָלץ ('מעט עצים').

לאחר מכן המשיך גולדפדן לעסוק בעבודות עיתונאות שונות, אך הבמה הייתה למוקד פעילותו. המשורר הרומני המפורסם מיכאי אמינסקו, שהיה אז עיתונאי, ראה את אחת ההופעות ב"עץ הירוק" מאוחר יותר באותו קיץ, ובסקירתו כתב שהיו בלהקה שישה שחקנים (טעות טיפוגרפית מ-1905 שינתה זאת ל-16 שחקנים). הוא התרשם מאיכות הזִמרה והמשחק, אך חשב שהקטעים היו "בלי הרבה עניין דרמטי". ביקורת חיובית זו נכתבה על אף שאמינסקו היה ידוע בדעותיו האנטישמיות. אמינסקו צפה בארבעה מחזות מוקדמים של גולדפדן: הרביו המוזיקלי די וועלט ווי א גן-עדן ('העולם כמו גן עדן'), דער פֿאַרליבטער פילאזאף און דער אויפֿגעקלערטער חסיד ('הפילוסוף המאוהב והחסיד המשכיל – דיאלוג בין פילוסוף מוקסם מפילוסופיה וחסיד נאור'), רביו מוזיקלי אחר בשם דער שווער מיטן איידעם ('חותן עם חתנו') וקומדיה בשם פֿישל דער בעל־עגלה און זיין קנעכט סידור ('פישל בעל העגלה ועבדו סידור').

בחיפוש אחר תיאטרון

כיוון שהעונה שבה ניתן היה להציג תחת כיפת השמים התקרבה לסיומה, ניסה גולדפדן לשכור מבנה תיאטרון ביאשי המתאים לו, אך לא הצליח. גולדפדן, גרודנר וגולדשטיין שמו פעמיהם ראשית לבוטושאן, שם חיו בעליית גג ושם המשיך גולדפדן לכתוב שירים ומחזות. אחרי הופעה מוצלחת ראשונה של די רעקרוטן ('המגויסים') באולם תיאטרון, הגיעו ימים גשומים ביותר, והצופים נמנעו מלהגיע לתיאטרון. השלושה משכנו כמה חפצים ועזבו לגאלאץ. השהות שם הייתה מוצלחת יותר, והם הופיעו בה במשך שלושה שבועות.

בגאלאץ הם השיגו את מעצב התפאורה המקצועי הראשון שלהם, הצבע ר' משה בס. בס היה חסר השכלה אמנותית, אך הוא הצטיין בעבודתו, והוא הצטרף ללהקה, כמו גם שרה סגל, השחקנית הראשונה שלהם, שהייתה בת 16 בהצטרפותה. לאחר שאמהּ ראתה אותה מופיעה בהופעת הבכורה של הלהקה בגאלאץ, היא התנגדה שבתה הלא-נשואה "תקפץ על הבמה" כפי שעשתה בהצגות. גולדשטיין (שלא כמו גולדפדן וגרודנר) היה רווק, ותוך זמן קצר נישאו השניים והיא נשארה בלהקה.

אחרי השהות המוצלחת בגאלאץ, חוותה הלהקה ניסיון מוצלח פחות בבראילה, אך כעת כבר היו חבריה מנוסים יותר, והם החליטו לנסות את מזלם בעיר הבירה בוקרשט.

בוקרשט

גם לבוקרשט, כמו ליאשי, הגיע גולדפדן עם מוניטין מבוססים. תחילה הופיעו שחקניו בראשית האביב, בסלון של לאזאר קפגיו בדרך וקארשטי (Calea Văcăreşti), בלב האזור היהודי. לאחר שהתחמם מזג האוויר, הם עברו לגן ז'יגניצה (Jigniţa) ברחוב נגרוּ וודה (Negru Vodă), שעד אז משך אליו רק קהל שהתגורר בסמוך למקום.

שני השחקנים הראשונים שלו היו ישראל גרודנר ושכר גולדשטיין, אך הם כבר לא הספיקו למחזות שרצה לכתוב. לכן, בבואו לבוקרשט התחיל לחפש אחר שחקנים חדשים. הוא נתקל בקושי בגיוס שחקנים ללהקה שהחל לבנות: הוא הבין שיתקשה למצוא שחקנים מקצועיים, משום שאם הם היו יהודים ששיחקו בתיאטרון רומני מקצועי, יהיה קשה לשכנעם לשחק ביידיש בתיאטרון אלמוני, ללא תנאים הולמים. על כן החליט לבסס את התיאטרון שהקים על הצגות מוזיקליות, שלליהוקן יצליח לגייס בקלות יחסית זמרים יהודים מקרב ה"משוררים" (הזמרים במקהלות בתי הכנסת) ומקרב הזמרים העממיים נוסח "זמרי ברודי".

עם המשוררים בצוותו נמנו לאזאר צוקרמן (ידוע גם כלייזר צוקרמן – זמר ורקדן; הוא המשיך עם גולדפדן לניו יורק והייתה לו קריירה בימתית ארוכה), משה זילברמן ושמחה דינמאן, אך את התגלית המרכזית היווה זיגמונד מוֹגוּלֶסקוֹ: בחור בן 18, יתום שכבר התקדם כזמר, ולא רק כסוליסט במקהלות בתי הכנסת הגדולים של בוקרשט, כי אם גם בבתי קפה, במסיבות ואפילו במקהלות הכנסייה. לפני שקולו התחלף הוא שר עם צוקרמן, דינמאן ומשה וואלד ב"מקהלה האיזראליטית" ('היהודית'), כשהוא מופיע בטקסים חשובים בקהילה היהודית. בנוסף, נהג מוגולסקו לחקות שחקנים רומנים מסוימים. גולדפדן שמע על אודותיו, והחליט לזמנו ללהקה. מבחן הבמה שלו אצל גולדפדן כלל סצנה מתוך Vlăduţu Mamei ('ילד של אמא'), שהיווה מאוחר יותר בסיס לקומדיה הקלילה של גולדפדן שמענדריק, אדער, די קאמישע חתונה ('שמֶנדריק, או, החתונה הקומית'), שבה כיכב מוגולסקו כאדם צעיר, אומלל ותמים ביותר.

גיוס זה של חזנים עורר מחלוקת מסוימת. החזן ישראל קופר, החזן הראשי של בית הכנסת הגדול של בוקרשט, סבר שיש בכך משום חילול הקודש, כאשר חזנים שרים על במה חילונית עבור קהלים שיש בהם עירוב בין המינים, וכשהחזנים והמתפללים נשארים עד מאוחר בהצגות וכך לא יכולים להגיע בזמן לתפילת שחרית.

בסוף אותו קיץ כבר ניתן היה לומר כי תיאטרון היידיש הפך לעובדה מבוססת בבוקרשט. זרם הסוחרים היהודים והמתווכים שהגיעו אליה בתחילת המלחמה העות'מאנית-רוסית (1877–1878) הגדיל מאוד את הקהל. עם הבאים היו ישראל רוזנברג ויעקב ספיבקובסקי, שהיה צאצא למשפחת יהודית רוסית עשירה ומעורבת בתרבות הגבוהה. שניהם הצטרפו ללהקתו של גולדפדן, אך עזבו לאחר זמן לא רב, על מנת לייסד את תיאטרון היידיש הראשון באימפריה הרוסית.

כדי למשוך את הקהל שלא היה גדול שוב ושוב היה עליו לכתוב מספר גדול של מחזות ושירים. בנוסף לכתיבה מקורית הוא תרגם מחזות מרומנית, מצרפתית, מגרמנית ומשפות אחרות. בשנתיים הראשונות לפעילותו כתב 22 מחזות, ובסופו של דבר כתב כ-40. אף שלא הצליח תמיד להשאיר את השחקנים בלהקתו כאשר הפכו לכוכבים בזכות עצמם, המשיך, במשך שנים רבות, לגייס כישרונות חדשים, ולהקתו הייתה למקום שבו ניתן לרכוש הכשרה טובה לקריירה בתיאטרון היידיש. בסוף השנה כתבו גם אחרים מחזות ביידיש, בהם משה הורוביץ, שחיבר את דער טיראנישער באנקיר ('הבנקאי העריץ'), או גרודנר במחזהו קורווע און גנב ('זונה וגנב'). תיאטרון היידיש הפך לתיאטרון גדול עם במות משוכללות, מקהלות ותוספות שונות, שנועדו לסצנות בעלות משתתפים רבים.

גולדפדן נעזר ביון גיקה, שהיה אז מנהל התיאטרון הלאומי הרומני, כדי להקים בצורה חוקית "אגודה דרמטית", שתטפל בעניינים המנהליים של התיאטרון. ממסמכי האגודה ניתן ללמוד שהלהקה בז'יגניצה כללה את מוריס טייך, מיכל ליכמן (גליקמן), לאזאר צוקרמן, מרגרטה שוורץ, סופיה פלאנדי, אבא גולדשטיין וקלרה גולדשטיין. ממסמכים דומים נודע שכאשר גרודנר ומוגולסקו פרשו מן הלהקה, עזבו אתם י' רוזנברג, יעקב ספיבקובסקי, פ' שפירא, מ' בנדרבסקי, אנטה גרודנר ורוזה פרידמן.

יון גיקה היה בעל ברית רב ערך לתיאטרון היידיש בבוקרשט. בכמה מקרים הביע את דעתו האוהדת על איכות המשחק, וכן על ההיבטים הטכניים של תיאטרון היידיש. ב-1881 הוא רכש עבור התיאטרון הלאומי הרומני תלבושות – שבהן השתמשו קודם בטקס שהתקיים בהצגה ביידיש, לכבוד הכתרתו של שלמה המלך – על מנת להשתמש בהן בטקס ההכתרה האמיתי של קרול הראשון, מלך רומניה.

התקופה בבוקרשט הייתה מוצלחת ביותר עבור התיאטרון מבחינה חומרית, ואפשרה לגולדפדן להשקיע בתפאורה, בתלבושות ובמשכורות נאות לשחקנים. תיאור נוסף על גולדפדן בבוקרשט אפשר לראות בכתבה מאת ברנרד נתנזון בהמליץ

פנייה למחזות דרמטיים

בעוד שקומדיה קלילה וסאטירה היוו את הבסיס לתיאטרון היידיש כאמצעי ביטוי מסחרי מצליח, הן לא היו מבססות את גולדפדן כ"שייקספיר ביידיש" (כפי שכינה אותו ה"ניו יורק טיימס" עם מותו ב-1908). כאדם שקרא רבות בשפות אחדות, הוא היה מודע היטב לכך שאין מסורת של ספרות דרמה ביהדות מזרח אירופה. הקהל שלו חיפש רק "כוס טובה של יין ושיר ביידיש". שנים אחרי כן ניסח את שדרש הקהל ממנו: "אנחנו לא הולכים לתיאטרון כדי שיבכו לנו [...] יש לנו צרות משל עצמנו בבית מהאישה ומהילדים! אנחנו הולכים לתיאטרון כדי שיעודדו אותנו וכדי שעבור הפרנק שאנחנו משלמים ישמחו אותנו ונצחק טוב טוב". גולדפדן כתב שמצב זה העמיד אותו בעימות עם הקהל: "רציתי לנקום בקהל [...] משום שמאוד כעסתי עליו על שהוא מכריח אותי בכוח לעשות בלגן על הבמה שלי. לא אחים! אם כבר יש לי במה ברשותי היא תהיה בית ספר עבורכם. אתם, שלא היה לכם זמן ללמוד, להשכיל, תבואו אלי כדי לראות איך אני מצייר עבורכם תמונה נאמנה של החיים. אתם תראו את עצמכם כמו במראה עם תכונותיכם הטובות והרעות [...] כשצחקתם ונהניתם מהבדיחות הקומיות שלי, לבי בכה אז כשהסתכלתי עליכם. עכשיו, אחים, קחו לכם דרמה, טרגדיה מן החיים. אתם בוכים ולבי אז שמח". אבל "עימותו" עם הקהל היה מבוסס על הבנת קהלו זה. כך למשל, לדבריו: "כתבתי את די כישוף־מאכערין (המכשפה) ברומניה, מקום בו האוכלוסייה היהודית והרומנית מאמינה מאוד במכשפות".

גם בשנים הראשונות של להקתו לא נמנע גולדפדן מכתיבה על נושאים רציניים. הצגת הוודוויל שלו בבוטושאן הייתה די רעקרוטן ("המגויסים"), שעסקה בקבוצות המגייסים בכוח שחטפו אנשים מן הרחוב לגיוס לצבא הרומני. כבר לפני 1876 תרגם גולדפדן את "האי השומם" מאת אוגוסט פון קוֹצֶבּוּ (Kotzebue). כך נעשה מחזה מאת אריסטוקרט גרמני ומרגל רוסי למחזה הלא-קומי הראשון שבוצע באופן מקצועי ביידיש. אחרי ההתחלה, שבה היו בעיקר וודווילים וקומדיות קלות (על אף ש"שמֶנדריק" ו"שני קוני למל" היו מחזות מתוחכמים יחסית), התחיל גולדפדן לכתוב מחזות רציניים רבים ביידיש על נושאים יהודיים. המפורסם ביותר מהם הוא שולמית, גם כן מ-1880. גולדפדן עצמו אמר שהמעבר לנושאים רציניים הפך לאפשרי לאחר שחינך את הקהל שלו. נחמה סנדרוב הציעה שסיבה שוות-משקל הייתה העובדה שבעקבות המלחמה העות'מאנית-רוסית הגיעו לרומניה יהודים רבים מרוסיה, שנחשפו לתיאטרון מתוחכם יותר בשפה הרוסית. פנייתו החדה של גולדפדן לנושאים רציניים חפפה בערך את הבאת להקתו לאודסה.

גולדפדן היה גם תאורטיקן של תיאטרון וגם איש מעשה בתחום. על היותו תאורטיקן ניתן ללמוד מהתעניינותו, כמעט מתחילת עיסוקו בתיאטרון, בתפאורה שתתמוך בנושאי מחזותיו. חלק נכבד מן הקהילה היהודית, וגולדפדן בתוכם, הכיר כבר את התיאטרון העכשווי בשפות אחרות. מסעותיה הראשוניים של להקתו של גולדפדן ביאשי, בבוטושאן, בגאלאץ, בבראילה ובבוקרשט יכלו בקלות להיות מסעות של להקה דוברת רומנית. מן ההתחלה ניתן היה לראות בתיאטרון היידיש ביטוי לאופי הלאומי היהודי, אך הערכים התיאטרליים של להקת גולדפדן היו בדרך כלל אלו של התיאטרון הרומני של אותה תקופה. כמו כן, היידיש היא שפה גרמאנית, שעל אף שדוברה בעיקר בקרב יהודים, היא נטמעה גם בלשונם של לא-יהודים במולדובה ובטרנסילבניה והייתה לשפת מסחר חשובה. העובדה שהראשון שכתב על תיאטרון יידיש היה המשורר הלאומי הרומני מיכאי אמינסקו היא עדות לכך שהעניין בתיאטרון יידיש חצה את גבולות הקהילה היהודית.

כבר מן ההתחלה משך אליו תיאטרון היידיש ביקורת תיאטרון, בדומה לכל תיאטרון אירופי אחר בזמנו. ברקוביץ' מצטט חוברת שחיבר ג' אברמסקי אשר פורסמה ב-1877, שבה תיאר וביקר אברמסקי את כל מחזותיו של גולדפדן מאותה שנה. הוא דן בשאלה מהו אופיו הראוי של תיאטרון היידיש, והרהר בכך שיכול להיות לו דמיון לתיאטרון האנגלי בתקופה האליזבתנית. הוא ציין מקורות רבים לצורה זו שמתחילה לצמוח (בטווח שנע מפורים שפיל לקרקס ופנטומימה). הוא שיבח את התפקידים הנשיים החזקים, אך ביקר היבטים מסוימים שראה בהם חולשה: שחקן גבר המשחק בצורה לא משכנעת את האם במחזה שמענדריק, או המחזה די שטומע כלה כולו.

רוסיה

שער המחזה "שני קוני למל" אביו של גולדפדן כתב לו שישכנע את להקתו לבוא לאודסה (האימפריה הרוסית). העיתוי היה מתאים: סופה של המלחמה פירושו היה שרוב הקהל המשכיל והאמיד היה עכשיו באודסה ולא בבוקרשט. הסוחרים והיזמים שעברו לבוקרשט בזמן המלחמה העות'מאנית-רוסית חזרו לאודסה רוזנברג כבר עזב את להקתו של גולדפדן וביצע את הרפרטואר של גולדפדן באודסה. בין השאר העלה את המחזות "די שוועבעלעך", "די דריי טויבע", "בריינדעלע קאזאק" ומחזות אחרים של גולדפדן.

בעזרת הלוואה שקיבל מליברסקו פנה גולדפדן מזרחה, עם קבוצה בת 42 איש, כולל שחקנים, מוזיקאים ובני משפחותיהם. אחרי סיום המלחמה העות'מאנית-רוסית הִרבו הוא ולהקתו לנסוע ברחבי האימפריה הרוסית. במיוחד נסעו לחארקוב, למוסקבה ולסנקט פטרבורג. יעקב אדלר תיאר את גולדפדן בתקופה זו כרודף תענוגות, יהיר, שקשה להגיע אליו כמו לְקיסר. הוא המשיך לכתוב מחזות בקצב מהיר, בעיקר מחזות בנושאים רציניים, כמו דאקטאר אלמאסאדא, אדער, די יידן אין פאלערמא (דוקטור אלמסדו, או, היהודים בפלרמו'), שולמית ובר כוכבא. האחרון היה אופרטה אפלה למדי על מרד בר כוכבא, שנכתבה אחרי הפוגרומים שהתרחשו לאחר רצח הצאר אלכסנדר השני ב-1881, כשהנטייה הייתה נגד אמנציפציה ליהודים.

פרטים נוספים מספר העיתונאי הצרפתי ויקטור טיסו (Tissot), שהיה בברדיצ'ב כאשר להקתו של גולדפדן שהתה שם. הוא צפה בשני מחזות – די רעקרוטן, שהצגת הבכורה שלה התקיימה בבוטושאן, ודי שוועבעלעך ('הגפרורים'). תיאורו של טיסו מציג תמונה של התיאטרון ושל הקהל שאותו פגשה להקתו של גולדפדן מחוץ לערים הגדולות:

"ברידצ'ב, אין בה אף בית קפה, אף מסעדה, ברדיצ'ב שהיא עיר שאין בה הנאות ולא שמחה, יש בה אולם להופעות, בניין גדול עשוי מקרשים ושם מציגות להקות החולפות במקום מדי פעם את ההצגות שלהן. ביום שהגעתי היו מודעות על הקירות שהודיעו שבאותו ערב תוצג האופרטה "המגויסים" בביצוע שחקנים יהודים ותזמורת יהודית. הלהקה הגיעה מרומניה ומנהלה מר גולפדן הוא גם מחבר המחזה ומלחין המוזיקה [...] למרות שהיו אנשים בעלי זקנים, הרי הם לא לבשו קפוטות ולא כיפות [...] חלק מן הקהל היה עני למדי. היו אלה יהודים מתבוללים, למעשה חילונים. היו בקהל גם קצינים רוסים מלווים בגברות בלבוש אלגנטי." ברוסיה משכו גולדפדן ולהקתו קהלים גדולים, והיו פופולריים באופן יחסי בקרב יהודים אינטלקטואלים. עם זאת, עם הזמן הם הסתבכו גם עם ממשלת הצאר וגם עם גורמים שמרניים בקהילה היהודית. גולדפדן קרא לשינוי בעולם היהודי:

התעורר עמי משנתך, התעורר שים קץ לאיוולת. קריאה כזו עלולה הייתה להיתפס כקריאה מעורפלת, אך היא עוררה התנגדות מצד אלו שהיו בעד שמירת המצב הקיים. תיאטרון היידיש נאסר ברוסיה החל מ-14 בספטמבר 1883, כחלק מהריאקציה האנטי-יהודית שהתקיימה אחרי הירצחו של הצאר אלכסנדר השני. שהותם של גולדפדן ולהקתו בסנקט פטרבורג הייתה לשהוּת ללא מטרה, וכך הם פנו לכיוונים שונים. חלקם פנו לאנגליה, חלק לניו יורק, חלק לפולין ואחרים לרומניה.

באותה זמן (1880) כתב גולדפדן את המחזה דער פאנאטיק, אדער די ביידע קוני לעמל הקנאי, או שני הקוני למל), שהתפרסם מאוחר יותר בשם די צוויי קוני לעמל (שני קוני למל). המחזה התבסס במקורו על ספרון גרמני בשם "נתן שלומיאל". אותו ספרון היווה גם את הבסיס למחזהו של יוסף לטיינר די צוויי שמואל שמעלקעס (שני שמואל שמלקה). תחילה עלה המחזה תחת השם דער פאנאטיק, אבל מאוחר יותר נודע רק כ"שני קוני למל".

ורשה והנסיעה הראשונה לניו יורק

בעת שתיאטרון היידיש המשיך להצליח במקומות שונים, התערערו יחסיהם של גולדפדן ומוגולסקו. הם רבו והתפייסו כמה פעמים, כשריביהם נובעים משאלת הזכויות למחזות. מוגולסקו ושותפו משה פינקל שלטו באותה עת בתיאטרון היידיש ברומניה. באותו זמן פעלו עוד עשר להקות יידיש, מצליחות פחות, שהתחרו על הקהל. מוגולסקו בלט מעל כולם בתיאטרון בבוקרשט. השבחים שזכה להם דמו לאלה שקיבלו השחקנים החברים בתיאטרון הלאומי. הוא שיחק ברומנית וביידיש, כשהוא מושך קהל שתחומיו התרחבו הרבה מעבר לקהילה היהודית.

נראה שגולדפדן איבד את התלהבותו מתיאטרון באותה תקופה. ייתכן שהגורם לכך היה האיסור להציג תיאטרון יידיש ברוסיה. בכל מקום בו שהה כתב מחזה שנגע בחיי המקום, אך אין אף מחזה שנכתב על ורשה. בשנת 1886 הקים להקת תיאטרון בוורשה, שלא זכתה להצלחה מיוחדת.

ב-1887 נסע לניו יורק (כמו שעשה גם מוגולסקו באופן עצמאי). כשהגיע לשם קיבלו אותו השחקנים שכבר היו בארצות הברית – קסלר, מוגולסקו ואחרים – בכבוד רב והזמינו אותו לראות את מחזהו "בר כוכבא" בתיאטרון "רומעניע אפערע הויז" (בית האופרה הרומני), אך התנאי שלו, על פי דוד קסלר, היה שהוא יהיה מנהל התיאטרון. לדבריו, "לתיאטרון זר לא אכנס". הדבר עורר התנגדות בקרב השחקנים, אבל גולדפדן ניהל משא ומתן אינטנסיבי עם מנהלי תיאטרון בניהולם של לוי וגולדשטיין, שהסכימו לקבל אותו. דוד קסלר סיפר שהשחקנים חששו לגורלם כשגולדפדן העמיד תנאי שהוא יהיה מנהל התיאטרון, והם החליטו לא לשתף אתו פעולה. הם הכריזו על שביתה שבה השתתפו בין היתר קסלר, מוגולסקו, פינק ולעאון פיינמאן. רק השחקניות פינקל וקרפ שברו את השביתה. דרכו של גולדפדן בתיאטרון זה הסתיימה אחרי כישלון ההצגה הראשונה שהציגו – אין גיהנום און גן עדן ('בגיהנום ובגן עדן'). מנהלי התיאטרון הרחיקו את גולדפדן אחרי הכישלון הזה. אותו מחזה זכה להצלחה גדולה מאוד שנים אחרי כן בשם לא תחמוד, אדער, דאס צענטע געבאָט ('לא תחמוד, או, הדיבר העשירי'). מאוחר יותר גולדפדן ניסה, ללא הצלחה, לייסד בית ספר לתיאטרון.

אחרי כישלונות אלה נסע לפריז, כשהוא דחוק בכסף. הוא כתב שם שירה, עבד על מחזה מבלי לסיימו והקים להקת תיאטרון שמעולם לא הגיעה לידי ביצוע מחזה כלשהו, כיוון שהקופאי ברח עם כל הכסף שאספה.

באוקטובר 1889 הצליח לאסוף די כסף ונסע מזרחה ללבוב, שם בא לעזרתו פרסומו כמשורר.

לבוב

בלבוב נתקל גולדפדן בהתייחסות מזלזלת כלפי תיאטרון היידיש. ליאון דרייקורס תיאר קהל המביא ארוחות לתיאטרון, ניירות מרשרשים והתייחסות לתיאטרון כאל גן בו מוכרים בירה. הוא מצטט את יעקב שצקי: "בסך הכול הסביבה החברתית הגליצאית לא הייתה בעד תיאטרון יידיש. האינטלקטואלים היו מתבוללים וההמונים היו דתיים פנאטיים והם הסתכלו על הליצנים היהודים בבוז".

למרות זאת, יעקב בר גימפל, שהיה בעלים של תיאטרון יידיש בלבוב, שמח שאישיות בשיעור קומתו של גולדפדן נמצאת בקרבו. גולדפדן השלים את המחזה שהחל לכתוב בפריז, רבי יאזעלמאן, אדער, די גזירות פון עלזאס (רבי יוזֶלמן, או, הגזירות באלזאס), אופרטה היסטורית בחמש מערכות ו-23 תמונות, המבוססת על חייו של רבי יוסלמן. באותו זמן הוא גם כתב את האופרטה ראָטשילד. המחזה האחרון שכתב והעלה בלבוב היה משיחס צייטן ('ימות המשיח'), שעלה ב-15 בדצמבר 1891. מחזה זה הציג תמונה לא אופטימית של אמריקה, והיו בו יסודות אוטוביוגרפיים.

קלמן יובֶליר (יאָװעליר), שהיה שחקן בלהקתו של גימפל, שיבח את שהותו הקצרה של גולדפדן בלבוב, וראה בה תרומה חשובה לשיפור איכותו של הביצוע התיאטרלי בלבוב, בזכות עבודתו האישית של גולדפדן עם כל שחקן, לשם הבנת תפקידו, והקפדתו כי מחזותיו יתעלו מעבר לאוסף של שירים ואפקטים.

חזרה לבוקרשט

מעודד מההצלחה שנחל בלבוב, שב גולדפדן לבוקרשט ב-1892 כמנהל תיאטרון ז'יגניצה. בלהקתו החדשה נכלל שוב לאזאר צוקרמן. שחקנים אחרים היו מרדכי סגלסקו, ומאוחר יותר יעקב קאליש, קרול שראמק, מלווינה טרייטלר-לבל ואביה ה' גולדנברס. עם מחזותיו הידועים מהתקופה נמנו דאָס צענטע געבאָט, אָדער, לא תחמוד ("הדיבר העשירי, או לא תחמוד"), יהודה המכבי ויהודית און הולפרנס ("יהודית והולופרנס") וכן תרגום של ברון הצוענים ("דער ציגיינער באַראָן") מאת יוהאן שטראוס. אולם, לא היה זה עיתוי מתאים לחזור לרומניה: תיאטרון היידיש פעל כעת כעסק לכל דבר: פרסומות שולבו בהופעות, נערכו להצגות מסעות הופעות בערים מרובות והתנהלה, למעשה, תחרות מסיבית בין העוסקים בתחום. כך, למשל, צפה אדם בשם ברנפלד בכמה הופעות של ההצגה עקדת יצחק מאת גולדפדן, למד בעל פה את כולה, לרבות השירים, ופנה לקלמן יובליר, שהעלה את ההצגה ללא אישור, בהפקה משלו, ביאשי.[45] גניבה ספרותית ברורה שכזו התאפשרה באותה עת, שכן למן העת שיון גיקה עזב את התיאטרון הלאומי ופנה לקריירה מדינית ודיפלומטית, התיאטרון הלאומי הרומני, שאמור היה להתערב ולפסוק בסוגיות כמו העלאת הצגה ללא אישור מתאים, לא הקדיש תשומת לב מרובה לתיאטרון היידיש. (בסופו של דבר הגיעו יובליר וגולדפדן לפשרה בנושא).

שנות ה-90 של המאה ה-19 היו שנים קשות לכלכלה הרומנית, ובהן התגברה תופעת האנטישמיות, שהקשתה אף יותר על מצבם של היהודים. רבע מן הקהילה היהודית היגר מרומניה, כשהאינטלקטואלים היו הראשונים להגר. האינטלקטואלים שנותרו בה התעניינו יותר בפוליטיקה מאשר בתיאטרון. הייתה זו תקופה של תסיסה חברתית, והסוציאליסטים היהודים ביאשי ייסדו את כתב העת דער וועקער ("המעורר"). גולדפדן עזב את רומניה ב-1896. להקתו של יוביליר נשארה להקת התיאטרון ביידיש היחידה ברומניה, ולהקות זרות הפסיקו כמעט לגמרי להופיע בה.

גולדפדן החל שוב לנדוד באירופה, כמשורר ועיתונאי. מחזותיו הוסיפו לעלות באירופה ובאמריקה, אך הוא זכה לקבלת תמלוגים, אם בכלל, לעיתים רחוקות מאוד. מצבו הבריאותי התדרדר. במכתב לשמ"ר מ-1890 כתב שהוא חולה באסתמה וכי הוא יורק דם. הוא אף התלונן שכספו הולך ואוזל. ב-1903 כתב מפריז מכתב ליעקב דינזון, שבו ביקש ממנו למכור את שארית נכסיו ברומניה, לרבות בגדים. כך קיבל די כסף על מנת לנסוע שוב לניו יורק, ב-1904.

ניו יורק

מודעה על קבלת פנים לגולדפדן לרגל בואו לניו יורק בפעם השנייה. מוצגים לכבודו קטעים מארבע הצגות מפורסמות שלו בשהותו זו בארצות הברית גולדפדן כמעט שלא התעסק בתיאטרון יידיש. עם זאת, הוא כתב באותה עת מחזה בעברית, לאחר שפגש בקבוצת צעירים ציונים דוברי עברית, שהקימו מועדון בשם "ד"ר הרצל ציון קלובּ", על שמו של תאודור הרצל. הוא בחר בכמה מהם שזיהה בהם כישרון בימתי, וכתב את המחזה העברי דוד במלחמה, אותו העלה במרץ 1906, בכיכובם. יש הרואים בגולדפדן בשל כך גם את אבי התיאטרון בעברית. המחזה אמנם משך קהל רב, אך לא יצר המשכיות ומסורת של תיאטרון עבר.

בסוף ימיו מיתן גולדפדן את דעותיו המשכליות ומצא נקודות אור דווקא ביהדות המסורתית. הוא ביכה על כך שתנועת ההשכלה הביאה לבלבול, תלישות וניכור בקרב יהודים רבים. בחיבורו דור הולך ודור בא הוא קורא לחזרה לחינוך יהודי מסורתי בתוספת לימודים כלליים במוסדות חינוך מיוחדים שיוקמו לשם כך הרחק מהמולת הכרך.

מצבו הכלכלי היה רע מאוד. "בשנות חייו האחרונות הוא ממש סבל מרעב. הוא חי בדוחק כה גדול עד שהסכים לכתוב עבור ד"ר לאנדס (שכתב ספרים פופולריים על מין) המלצה לספריו שפורסמה כהקדמה לספרוני המין שלו".

באותה עת כתב את מחזהו האחרון בן עמי, המבוסס בחלקו על הרומן "דניאל דירונדה" (Daniel Deronda) מאת ג'ורג' אליוט. גולדפדן ידע שזהו המחזה האחרון שלו, ועל כן הציב תנאים להפקתו: הוא דרש שיוצג ללא מוזיקת רקע ושיומחז כדרמה ולא כאופרטה. אולם, בוריס טומשבסקי, שרכש את הזכויות למחזה, העלה אותו כאופרטה. ההצגה הועלתה ב-25 בדצמבר 1907.

גולדפדן נפטר בניו יורק ב-1908. בהלווייתו, שיצאה מתיאטרון העם ברחוב באורי (Bowery), השתתפו כ-75,000 איש.

בנובמבר 2009 היה גולדפדן נושאהּ של סדרת בולים, שהוציאו ישראל ורומניה במשותף.

השפעתו והערכה של יצירתו

אברהם גולדפדן הוכר כבר בחייו כאבי תיאטרון היידיש. י"ל פרץ אמר בראיון שערך עמו אלתר קציזנה: "הם חושבים, הטיפשים (המבקרים) שהרבי שלי היה מנדלי, זה שקר. אברהם גולדפדן הוא הרבי שלי". שלום עליכם רחש הערכה מרובה כלפי גולדפדן והשניים קיימו ביניהם חליפת מכתבים. בספרו "יוסילי זמיר" מתאר שלום עליכם את גיבור הרומן יוסילי, החולם שהוא מלטף את שערות ראשה של אהובתו: "ואסתר שרה לו בקול דממה דקה שיר הנשמה הצעירה, אחד משיריו של גולדנפודים, ששניהם היו שרים בילדותם לעיתים קרובות". שמ"ר נפגש עם גולדפדן בבוקרשט. הרושם שהותיר עליו גולדפדן היה ניכר ובעקבות כך החליט לכתוב מחזות בעצמו.

שיריו, כגון ראזשינקעס מיט מאנדלען ("צימוקים ושקדים"), הפכו שירים עממיים. הדמויות במחזות "שמענדריק" ו"שני קוני למל" הפכו לחלק מהסלנג ביידיש. מחזותיו הועלו על הבמות ברחבי העולם היהודי, משנת 1880 ועד פרוץ מלחמת העולם השנייה. הועלו עיבודים שונים למחזותיו, אך גולדפדן היה "המסורת על הבמה". גם אחרי מלחמת העולם השנייה הועלו מחזות שכתב, כמו "שולמית", ו"שני קוני למל" אף צולם כסרט – שני קוני למל, בכיכובו של מייק בורשטיין.

יעקב שטרנברג תיאר את יצירות התיאטרון של גולדפדן כ"נשיקה האגדתית של בן המלך שהעיר את יהדות רומניה המנומנמת מבחינה רוחנית. ובכל פעם שהיא שקעה שוב בתנומה אפשר היה להעיר אותה באש גולפדנית חדשה". ישראל ברקוביץ' כתב שביצירותיו "אנחנו מוצאים נקודות דומות למה שאנחנו קוראים היום 'תיאטרון טוטאלי'. ברבים מהמחזות שלו הוא מחליף בין פרוזה ושירה, פנטומימה וריקוד, רגעים של אקרובטיקה וקצת להטוטנות ואפילו ספיריטואליזם". באנציקלופדיה היהודית נכתב כי "יש לשירתו של גולדפדן ערך ניכר, אך שירתו ביידיש, שיש לה כוח ביטוי עז ועומק של רגש יהודי אמיתי, האפילה על זו העברית".

לאחר מותו כתב העיתון The New York World, בתיאור הלווייתו, כי "הוא לא היה אלא משורר ומחזאי; אברהם גולדפדן - 'שייקספיר היהודי'". בנקרולוג קצר שהתפרסם לאחר מותו נאמר עליו ב"ניו יורק טיימס" כי לא היה רק "שייקספיר ביידיש", כי אם גם "משורר ונביא".

בדצמבר 1950 הוקם בתל אביב תיאטרון היידיש "תיאטרון גולדפדן". נגד התיאטרון, שנסגר ביולי 1952 בעיקר מסיבות כלכליות, הוצא צו על תנאי אשר אסר על המשך העלאת מופעים.

בשנים 2002–2004 התקיים"פסטיבל אברהם גולדפדן" ביאשי שברומניה ונוהל על ידי התיאטרון הלאומי על שם וסילה אלכסנדרי.

על שמו רחוב בקריית חיים.

חיבוריו וכתביו

• די באָבע מיטן אייניקל (הסבתא והנכד)
• שמענדריק, אדער, די קאמישע חתונה (שמנדריק, או, החתונה הקומית)
• קבצנזאָן און הונגערמאַן (קבצנזון והונגרמן, איש רעב)
• די כישוף־מאַכערין (המכשפה)
• די ביידע קוני לעמעל (שני קוני למל) ראו גם: להקת אצטורבל (טרופע טאנענצאפ)
• לא תחמוד
• משיחס צייטן (ימות משיח)
• שולמית
• דאָקטאָר אַלמאַסאַדאַ (דוקטור אלמסדו)
• בר כוכבא
• אחשוורוש
• רבי יאָזעלמאַן (רבי יוזלמן)
• עקדת יצחק
• דור הולך ודור בא (הגות)

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%90%D7%91%D7%A8%D7%94%D7%9D_%D7%92...

---------------------------------------