Binyamin Fuad Ben-Eliezer

Binyamin Ben-Eliezer

From Wikipedia, the free encyclopedia

• Date of birth 12 February 1936 (age 80)
• Place of birth Basra, Kingdom of Iraq
• Year of aliyah 1950
• Knessets 11, 12, 13, 14, 15, 16, 17, 18, 19

Faction represented in Knesset

• 1984 Yahad
• 1984–1991 Alignment
• 1991–1999 Labor Party
• 1999–2001 One Israel
• 2001–2014 Labor Party

Ministerial roles

• 1992–1996 Minister of Housing & Construction
• 1999–2001 Deputy Prime Minister
• 1999–2001 Minister of Communications
• 2000–2001 Minister of Housing & Construction
• 2001–2002 Minister of Defense
• 2005 Minister of National Infrastructure
• 2006–2009 Minister of National Infrastructure
• 2009–2011 Minister of Industry, Trade & Labour

Binyamin Fuad Ben-Eliezer (Hebrew: בנימין פואד בן אליעזר‎, Arabic: بنيامين فؤاد بن اليعازر‎, born 12 February 1936) is an Israeli politician and former military officer of Iraqi Jewish origin. He served as a member of the Knesset for several parties between 1984 and 2014, and has held several ministerial posts, including Minister of Industry, Trade and Labour, Minister of Defense, Deputy Prime Minister.

Biography

Born in Basra in southern Iraq, as Fuad, Son of Saleh and Farha. Ben-Eliezer made aliyah to Israel in 1950, adopting the Hebrew first name Binyamin. He entered the Israel Defense Forces in 1954, and became a career soldier. He served as a Commander in the Six-Day War and the Yom Kippur War, and was wounded in the War of Attrition. In 1977, he was appointed First Commanding Officer in Southern Lebanon, serving as the army liaison between the Lebanese Christian militias and Israel. He was Military Governor of Judea and Samaria (1978–81) and was Coordinator of Government Activities in the Territories from 1983 until 1984. He completed his military service with the rank of Brigadier General.

He was first elected to the Knesset in 1984 on the Yahad list, which merged into the Alignment during his first term. He was re-elected in 1988 and 1992, by which time the Alignment had become the Labor Party. On 13 July 1992 he was appointed Minister of Housing and Construction in Yitzhak Rabin's government. He retained his seat in the 1996 elections, but lost his place in the cabinet as Labor went into opposition. Following Ehud Barak's victory in the 1999 Prime Minister election, Ben-Eliezer returned to the cabinet as Deputy Prime Minister and Minister of Communications. From 11 October 2000 until 3 March 2001 he also served as Minister of Housing and Construction. After Ariel Sharon's victory in the special election for Prime Minister in 2001, Ben-Eliezer was appointed Minister of Defense in the national unity government, and served as Labor Party leader following Barak's resignation until Amram Mitzna was elected in 2002. He left the post on 2 October 2002 when Labor withdrew from the coalition.

Re-elected again in 2003, Ben-Eliezer served as Minister of National Infrastructure from 10 January 2005 until 23 November, when Labor left the government. In the Labor Party leadership election on 9 November 2005, he came third with 16.8% of the vote, behind Amir Peretz and Shimon Peres. He retained his seat again in the 2006 elections, and was appointed Minister of National Infrastructure in Ehud Olmert's government.

In March 2007, Ben-Eliezer was forced to cancel a trip to Egypt after being warned by Egyptian intelligence that he could be arrested, when Egyptian media and opposition implicated him in the 'massacre' of 250 Egyptian POWs during the Six-Day War following an Israeli documentary. However, the allegations are disputed by both Binyamin Ben-Eliezer and the documentary film-maker Ran Edelist.[1] Placed eighth on the party's list, he was re-elected again in the 2009 elections and appointed Minister of Industry, Trade and Labour. He resigned from the cabinet after Ehud Barak left the Labor Party to establish Independence in January 2011.[2]

He contracted pneumonia in March 2011 and was put into a medically induced coma, eventually making a full recovery.[3] He was re-elected in the 2013 elections, but resigned from the Knesset for health reasons in December 2014, and was replaced by Raleb Majadele.[4]

He lives in Rishon LeZion and is married with five children. Some of his granddaughters live in the United States. He is fluent in Hebrew, Arabic and English.

Views

Ben-Eliezer is considered a hawk on foreign policy and was one of the main architects of the invasion of Lebanon as well as a strong proponent for Operation Defensive Shield. He advocated halting peace talks with Palestinians until there was an end to violence against Israelis, although he believed once their leadership is able to put a stop to "terrorism" and abandon it as a political tool there should be "compromise" in final status talks with the Palestinian Authority.

Ben-Eliezer warned in 2012: "So far Palestinians have kept quiet, but one day they will awake and the explosion will happen. People don't accept [being] under military rule for 50 years."

בנימין בן אליעזר בנימין בן-אליעזר Fuad.jpg תאריך לידה 12 בפברואר 1936 (בן 80) ממשלות 25, 26, 28, 29, 30, 31, 32 כנסות 11 - 19 סיעה יחד, המערך, העבודה, ישראל אחת, עבודה-מימד, העבודה-מימד-עם אחד תפקידים בולטים סגן ראש הממשלה שר הביטחון שר התעשייה, המסחר והתעסוקה שר התשתיות הלאומיות שר הבינוי והשיכון שר התקשורת ראש האופוזיציה יו"ר הכנסת בפועל יו"ר מפלגת העבודה מזכ"ל מפלגת תמ"י בנימין בן-אליעזר השתייכות IDF new.png צבא הגנה לישראל תקופת שירות 1954 - 1984 דרגה תת אלוף תת אלוף תפקידים צבאיים מפקד עוצבת ברעם מפקד אזור יהודה ושומרון מתאם הפעולות בשטחים מלחמות וקרבות מבצע קדש מבצע קדש מלחמת ששת הימים מלחמת ששת הימים מלחמת ההתשה מלחמת ההתשה מלחמת יום הכיפורים מלחמת יום הכיפורים מבצע ליטני מלחמת לבנון הראשונה מלחמת לבנון הראשונה

בנימין (פואד) בן-אליעזר (נולד ב-12 בפברואר 1936) הוא פוליטיקאי ישראלי, שהיה קצין בצה"ל בדרגת תת-אלוף, חבר הכנסת מטעם מפלגת העבודה, יושב ראש המפלגה ושר בממשלות ישראל.

תוכן עניינים [%D7%94%D7%A1%D7%AA%D7%A8%D7%94] 1 ביוגרפיה 1.1 שירות צבאי 1.2 תחילת הדרך בפוליטיקה 1.3 שר הביטחון 1.4 במפלגת העבודה 1.5 פלילים 2 לקריאה נוספת 3 קישורים חיצוניים 4 הערות שוליים ביוגרפיה[%D7%A2%D7%A8%D7%99%D7%9B%D7%AA קוד מקור | עריכה] נולד בבצרה שבעיראק לסאלח ופארחה. שמו בלידתו, פואד, עוברת לבנימין לאחר שעלה לישראל בשנת 1950.

בנימין בן-אליעזר נשוי בשנית לדולי‏[1] ואב לחמישה ילדים.

שירות צבאי[%D7%A2%D7%A8%D7%99%D7%9B%D7%AA קוד מקור | עריכה] בשנת 1954 התגייס לצה"ל, לחטיבת גולני. עבר מסלול הכשרה כלוחם, קורס מ"כים חי"ר וקורס קציני חי"ר‏[2] ושירת בה כעשר שנים במגוון תפקידים‏[3], ובהם מפקד מחלקה ומפקד פלוגה‏[4]. במלחמת סיני שירת כסגן מפקד פלוגה בחטיבה 11. לאחר המלחמה הדריך בקורס מ"כים ושירת כקצין מבצעים בגדוד 13 תחת פיקודו של זאב שחם. מונה לסגן מפקד סיירת שקד ופיקד עלייה במלחמת ששת הימים, בה לחמה בקרבות הציר המרכזי בסיני‏[5], ובמהלך מלחמת ההתשה‏[6]. לאחר המלחמה היה אמור לצאת ללימודים בבית הספר הצבאי הגבוה בצרפת, אולם בשל האמברגו שהטיל שארל דה גול על היחסים הצבאים עם ישראל נשלח לסינגפור והפך למדריך ראשי בבית הספר לפיקוד ומטה של הצבא המקומי. בשובו לישראל מונה לסגן מפקד חטיבת הערבה. במלחמת יום הכיפורים שימש בן-אליעזר במינוי חירום כקצין אג"ם תחת פיקודו של ישראל טל. ב-1974 מונה למפקד יחידה 300. בעקבות הפיגוע במעלות הוחלט שיפקד על חטיבה מרחבית שאיחדה את חטיבת בירנית עם יחידה 300 לעוצבת ברעם. במקביל שירת כקצין הקישור למובלעות בדרום לבנון, ובהמשך כקצין הקישור לכוחות הלבנוניים בביירות. במסגרת תפקידים אלה היה המפקד הראשון של יזמת ההתקשרות עם נוצרים בדרום לבנון, ובין האחראים להקמתה ותפקודה של הגדר הטובה‏[7]. בעקבות מבצע ליטני מונה למושל אזור דרום לבנון והקים את אד"ל (אזור דרום לבנון).

ב-1978 מונה למפקד אזור יהודה ושומרון, תפקיד אותו מילא, בדרגת תת-אלוף, עד לפרישתו בשנת 1981‏[8]. לאחר פרישתו פנה לפוליטיקה ושימש כמזכיר תמ"י‏[9]. ב-1983 מונה על ידי ראש הממשלה, מנחם בגין למתאם הפעולות בשטחים, ובתפקיד זה שימש כשנתיים, עד לפרישתו הסופית אל החיים הפוליטיים.

תחילת הדרך בפוליטיקה[%D7%A2%D7%A8%D7%99%D7%9B%D7%AA קוד מקור | עריכה] בשנת 1984, לאחר פרק זמן מסוים בו הצטרף לאהרון אבוחצירא וכיהן כמזכ"ל מפלגת תמ"י, חבר לעזר ויצמן שהקים את מפלגת "יחד". בבחירות לכנסת האחת עשרה ב-1984 קיבלה "יחד" שלושה מנדטים ובן אליעזר הפך לחבר הכנסת האחת עשרה. לאחר הבחירות התאחדה "יחד" עם מפלגת העבודה ובן אליעזר הפך לחבר במפלגה זו. שימש במגוון תפקידים כחבר הכנסת, עד לבחירות בשנת 1992. בבחירות אלו שימש בהצלחה כראש מטה ההסברה של המפלגה, והיה בין הגורמים לעליית יצחק רבין לראשות הממשלה. לאחר ניצחון המפלגה בבחירות מונה לשר הבינוי והשיכון, אותו מילא עד לשנת 1996. בשנת 1994 יצא בשליחותו של רבין לתוניסיה והיה השר הישראלי הראשון שנפגש לשיחה עם יו”ר אש”ף, יאסר ערפאת.

לאחר שובה של מפלגת העבודה לשלטון בראשות אהוד ברק, בשנת 1999, מינה אותו ברק לסגן ראש הממשלה ושר התקשורת. ב-11 באוקטובר 2000 מונה לשר הבינוי והשיכון, נוסף על תפקידיו הקודמים.

ממשלתו של ברק הייתה קצרת ימים, והוא הודיע על התפטרותו ועל עריכת בחירות לראשות הממשלה בלבד, ב-6 בפברואר 2001. בבחירות אלו ניצח אריאל שרון. מגעים בין מפלגת העבודה, בראשותו הזמנית של שמעון פרס, והליכוד, הביאו להקמת ממשלת אחדות לאומית. סוכם כי מפלגת העבודה תקבל שני תיקים מרכזיים. תיק החוץ, שהובטח לשמעון פרס באופן אישי, ותיק הביטחון. בן אליעזר התמודד במרכז המפלגה על קבלת תיק הביטחון מול חברי הכנסת מתן וילנאי ואפרים סנה, וניצח בהתמודדות. ב-7 במרץ 2001, הציג שרון את ממשלתו בפני הכנסת, ומינה את בן אליעזר לשר הביטחון‏[10].

שר הביטחון[%D7%A2%D7%A8%D7%99%D7%9B%D7%AA קוד מקור | עריכה] תקופתו כשר הביטחון הייתה תקופה של פיגועים קשים, והסלמה במלחמה שבין מדינת ישראל ובין הפלסטינים, המכונה "האינתיפאדה השנייה". שרון עלה לשלטון על רקע ציפיות לנקיטת קו תקיף. ישיבת מפלגת העבודה בממשלה, ובמיוחד ישיבתם של פרס ובן אליעזר בתיקי מפתח, סייעו לשרון למנוע מתקפות על צעדיו בזירה הבינלאומית ומחוגי השמאל. כלפי מפלגתו הציג עצמו שרון כמי שרוצה לנקוט בצעדים כגון "גירוש ערפאת" אך נבלם על ידי אנשי השמאל בממשלתו. ההסלמה הגיעה לשיאה בפיגוע במלון פארק ובמבצע חומת מגן שבא בעקבותיו באפריל 2002. פעולות צבאיות, שכללו כניסות ל"שטח A", וחיסולים המכונים "סיכול ממוקד" נוהלו על ידי שרון, בן אליעזר והרמטכ"ל שאול מופז, תוך הסכמה ציבורית רחבה.

במפלגת העבודה[%D7%A2%D7%A8%D7%99%D7%9B%D7%AA קוד מקור | עריכה] בחודש ספטמבר 2001 התמודד על משרת יושב ראש המפלגה, אל מול אברהם בורג. הבחירות מקדימות נותרו ללא הכרעה תוך חשד כבד לזיופים, ותחת צל של פרסומים (שאחר כך הוכחו כמסולפים) על שחיתויות של מי שהיה יושב ראש הכנסת, בורג. בחודש דצמבר של אותה שנה נערך סיבוב נוסף ב-51 קלפיות שנחשדו בהיותן מזויפות. בבחירות אלו זכה בן אליעזר ברוב הדרוש ונבחר ליושב ראש. נקבע כי המינוי הוא זמני, וכי ייערכו בחירות נוספות בשנת 2002, לקראת התמודדות בבחירות הכלליות. ישיבתה של מפלגת העבודה בממשלת האחדות לא הייתה מקובלת על יוסי ביילין וחיים רמון, שנותרו מחוץ לממשלה, והביעו את אי שביעות רצונם מתפקודה. במיוחד בלטה ביקורתו של רמון כלפי בן אליעזר בשל אי בנייתה של גדר ההפרדה.

באוקטובר 2002, בעקבות הצעת תקציב המדינה לשנת 2003, תקציב לו התנגדה מפלגת העבודה בנימוק שהוא מנוגד לעקרונות המפלגה והבטחותיה לבוחר, הוביל בן אליעזר לפרישת מפלגת העבודה מהקואליציה. מצבו של בן אליעזר בתוך המפלגה פנימה הלך והחמיר. בבחירות הפנימיות שהתקיימו לאחר מכן, התמודד בן אליעזר מול עמרם מצנע ומול רמון. ניצח מצנע. מצנע הוביל את המפלגה לכישלון בבחירות הכלליות שהתקיימו ב-28 בינואר 2003, ולישיבה באופוזיציה.

ב-10 בינואר 2005, בעקבות אישור תוכנית ההתנתקות, הצטרפה מפלגת העבודה לקואליציה, ובן-אליעזר מונה לשר התשתיות הלאומיות. הוא פרש מתפקידו יחד עם שאר חברי סיעתו ב-23 בנובמבר 2005.

בבחירות לראשות מפלגת העבודה ומועמדה לראשות הממשלה לקראת הבחירות לכנסת השבע עשרה, שנערכו ב-9 בנובמבר 2005, התמודד בן אליעזר מול שמעון פרס ועמיר פרץ וזכה ב-15% מהקולות. עמיר פרץ ניצח בבחירות וזכה בראשות המפלגה.‏[11]

עם הקמת הממשלה ה-31 בראשות אהוד אולמרט ב-4 במאי 2006, מונה בן אליעזר בשנית לשר התשתיות.

בתחילת מרץ 2007 עמד במוקד פרשה דיפלומטית שהתעוררה בעקבות שידור סרטו התיעודי של רן אדליסט, "רוח שקד", בערוץ הראשון. בסרט הובאה עדות ולפיה גדוד שקד, בפיקודו של בן אליעזר, הרג חיילי קומנדו מצריים שנפלו בשבי. טענות אלו, שהוכחשו על ידי יוצאי היחידה ובן אליעזר‏[12], עוררו סערה תקשורתית במצרים‏[13].

ב-7 באפריל 2008, בעת שביקר בחמ"ל משרדו במסגרת תרגיל העורף הלאומי, אמר: "תקיפה של איראן תוביל לתגובה קשה של ישראל, שתגרום לחורבן האומה האיראנית"‏[14].

בבחירות לכנסת ה-18 הוצב במקום השמיני ברשימת העבודה לכנסת ונבחר לעוד כהונה בכנסת. לאחר הקמת הממשלה ה-32 בראשות בנימין נתניהו והצטרפות מפלגת העבודה לקואליציה זו, מונה בן אליעזר לשר התעשייה, המסחר והתעסוקה. בעקבות היעלמותה של מפלגת הגמלאים מהכנסת וכניסתו של שמעון פרס למשכן הנשיא, נעשה בן-אליעזר לזקן חברי הכנסת. ב-17 בינואר 2011 התפטר בן אליעזר מתפקידו כשר התמ"ת, לאחר פרישתו של אהוד ברק מהמפלגה והקמת סיעת העצמאות.

ב-19 בינואר 2011 התנגדו רוב חברי הכנסת מסיעת העבודה למינויו ליושב ראש המפלגה‏[15].

במרץ 2011 אושפז בבית החולים אסף הרופא במחלקה לטיפול נמרץ במשך כ-40 יום בשל דלקת ריאות חריפה‏[16]‏[17]. אף שהיה חשש לחייו, החלים ושוחרר מבית-החולים.

לקראת הבחירות לכנסת התשע עשרה הוצב בן אליעזר במקום החמישי ברשימת העבודה. בשל היותו זקן חברי הכנסת בכנסת זו, שימש בתפקיד יושב ראש הכנסת בפועל.

באוגוסט 2013 הצהיר בפני חברי כנסת על כוונתו להתמודד על תפקיד נשיא המדינה וביקש את תמיכתם‏[18]‏[19]. בפברואר 2014 החליטה סיעת מפלגת העבודה שבן אליעזר יהיה המועמד הרשמי של המפלגה בבחירות לנשיאות ישראל‏[20]. ב-27 במאי 2014 הכריז מועמדות לבחירות לנשיאות שיתקיימו ב-10 ביוני. ארבעה ימים לפני הבחירות זימנה אותו המשטרה לחקירה באזהרה, בחשד שקיבל בניגוד לחוק כספים למימון רכישת ביתו ביפו מאיש העסקים אברהם נניקשווילי‏[21]. בעקבות זאת הודיע ב-7 ביוני על פרישתו מהבחירות לנשיאות‏[22].

ב-11 בדצמבר 2014 הודיע בן אליעזר על הפרישה מהחיים הפוליטיים, אותה נימק בהרעה במצבו הבריאותי‏[23].

פלילים[%D7%A2%D7%A8%D7%99%D7%9B%D7%AA קוד מקור | עריכה] בדצמבר 2015 הוגש כתב אישום נגד בן-אליעזר באשמת שוחד, מרמה והפרת אמונים, עבירות מס, והלבנת הון‏[24] על פי כתב האישום, דרש וקיבל שוחד מאנשי עסקים בעד פעולות הקשורות בתפקידיו כשר, כמו כן מסר הצהרות הון כוזבות ליו"ר הכנסת, לא הגיש דוחות כמתחייב על פי פקודת מס הכנסה, פעל במרמה כדי להתחמק מתשלום מיסים והלבין כספים. בפברואר 2016 החל משפטו.‏[25]

לקריאה נוספת[%D7%A2%D7%A8%D7%99%D7%9B%D7%AA קוד מקור | עריכה] אריק הניג, "פואד - כנגד כל הסיכויים", ידיעות ספרים, 2005 משה גבעתי, "הישרדות בספטמבר - לקחים מבצעיים ממלחמות ישראל", חולון: הוצאת 'רעות', תשע"ג-2013 עפר שלח ורביב דרוקר, "בומרנג", הוצאת כתר, 2005 קישורים חיצוניים[%D7%A2%D7%A8%D7%99%D7%9B%D7%AA קוד מקור | עריכה] מיזמי קרן ויקימדיה ויקיציטוט ציטוטים בוויקיציטוט: בנימין בן אליעזר ויקישיתוף תמונות ומדיה בוויקישיתוף: בנימין בן אליעזר בנימין בן אליעזר, באתר הכנסת בנימין בן אליעזר, באתר כנסת פתוחה אילנה דיין, ‏בלעדי לעובדה: הקאמבק של פואד, באתר ‏mako‏‏, ‏14 באפריל 2011‏ קובץ וידאו סמי פרץ, אבי בר-אלי, בן אליעזר: אם הייתי מקבל תשלום ממצרים, המוסד לא היה יודע?, באתר TheMarker‏, 27 באפריל 2012 דוד בן בסט מראיין את בנימין בן אליעזר, "הנבחרים", באתר YouTube, ‏27 בדצמבר 2013 סרטונים ניר שחק, אילנה דיין, ‏מדוע החזיק פואד כרטיסי חבר לבתי קזינו בלונדון?, באתר ‏mako‏‏, ‏30 באפריל 2014‏ קובץ וידאו רון בן ישי, עם פואד במסוק תחת אש, באתר ynet‏, 6 ביוני 2014 סרטונים המקור, תיק בנימין בן אליעזר נחשף, באתר nana10‏, 27 באוקטובר 2015 הערות שוליים[%D7%A2%D7%A8%D7%99%D7%9B%D7%AA קוד מקור | עריכה] ^ נחמה דואק, דולי בן אליעזר: "פואד הודח בגלל חוסר העשייה", באתר ynet‏, 21 בדצמבר 2002 ^ אריק הניג, "פואד - כנגד כל הסיכויים", ידיעות ספרים, 2005, עמודים 32-34 ^ בנימין (פואד) בן אליעזר - שר התמ"ת, באתר גלובס, 30 במרץ 2009. ^ רן אדליסט, האנציקלופדיה לצבא וביטחון – 'צה"ל בחילו', הוצאת רביבים (מהדורת מעריב), 1983, כרך 14 -"סיירות ומיעוטים", עמוד 22. ^ רועי מנדל, "גם במות ישו ובודהה מאשימים את סיירת שקד", באתר ynet‏, 6 במרץ 2007. ^ רון בן ישי, עם פואד במסוק תחת אש, באתר ynet‏, 6 ביוני 2014 ^ עפר שלח ורביב דרוקר, בומרנג, הוצאת כתר, 2005, עמוד 176 ^ "פואד" פרידה מצה"ל, מעריב, 23 באוקטובר 1981 ^ אבי בטלהיים, בן אליעזר התפטר מתפקידו כמזכ"ל תמ"י, מעריב, 16 במאי 1983 ^ לינוי בר גפן וורד לוביץ', שר הביטחון: בנימין בן אליעזר, באתר ynet‏, 2 במרץ 2001 ^ אטילה שומפלבי, מהפך בעבודה: עמיר פרץ נבחר לראשות המפלגה, באתר ynet‏, 10 בנובמבר 2005 ^ רועי מנדל, "גם במות ישו ובודהה מאשימים את סיירת שקד", באתר ynet‏, 6 במרץ 2007 ^ רועי נחמיאס, בעקבות "רוח שקד": בן-אליעזר ביטל הביקור במצרים, באתר ynet‏, 5 במרץ 2007 ^ בן אליעזר: נחריב את איראן אם תעז לתקוף, באתר nrg‏, 7 באפריל 2008 ^ אטילה שומפלבי, סיעת העבודה המצומצמת תתכנס: מי יהיה היו"ר?, באתר ynet‏, 19 בינואר 2011. ^ אילנה קוריאל ועומרי אפרים, מתפללים לשלום פואד: "הבולדוזר עם הנשמה", באתר ynet‏, 9 במרץ 2011 ^ בועז פיילר ומיטל יסעור בית-אור, בן אליעזר במצב קשה: "חשש אמיתי לחייו", באתר ynet‏, 8 במרץ 2011 ^ זאב קם, ח"כ בן אליעזר במרוץ לנשיאות: חצי מהקואליציה תומכת בי, באתר nrg‏, 9 באוגוסט 2013. ^ פואד סולל את הדרך לנשיאות המדינה, באתר ערוץ 7, 8 באוגוסט 2013 ^ עמית סגל, ‏בן אליעזר - מועמד העבודה לנשיאות, באתר ‏mako‏‏, ‏17 בפברואר 2014‏. ^ אלי סניור ומורן אזולאי, רגע לפני הבחירות: בן אליעזר נחקר באזהרה, באתר ynet‏, 7 ביוני 2014. ^ מורן אזולאי, פרסום ראשון: בן אליעזר פורש מהמירוץ לנשיאות - "עשו לי סיכול ממוקד", באתר ynet‏, 7 ביוני 2014. ^ זאב קם, ממתין להשתלת כליה: פואד פורש מהפוליטיקה, באתר nrg‏, 11 בדצמבר 2014 ^ גלי גינת‏, השר לשעבר בנימין בן אליעזר מואשם בעבירות שוחד והלבנת הון, באתר וואלה! NEWS‏, 02 בדצמבר 2015 ^ שרון פולבר, משפטו של בנימין בן אליעזר ייפתח היום בהיעדרו, באתר הארץ, 22 בפברואר 2016 [%D7%94%D7%A6%D7%92%D7%94] בנימין בן-אליעזר - תבניות ניווט [%D7%94%D7%A1%D7%AA%D7%A8%D7%94] שרי הכלכלה (בשם הקודם: התעשייה, המסחר והתעסוקה) בממשלות ישראל שרי התעשייה והמסחר (1948–2003): פרץ ברנשטיין • אליעזר קפלן • יעקב גרי • דב יוסף • פרץ ברנשטיין • פרץ נפתלי • פנחס ספיר • חיים יוסף צדוק • זאב שרף • יוסף ספיר • פנחס ספיר • חיים בר-לב • יגאל הורביץ • גדעון פת • אריאל שרון • משה נסים • מיכה חריש • נתן שרנסקי • רן כהן • אהוד ברק • דליה איציק • אריאל שרון שרי התעשייה, המסחר והתעסוקה (2003–2013): אהוד אולמרט • אלי ישי • בנימין בן אליעזר • שלום שמחון שרי הכלכלה (2013 ואילך): נפתלי בנט • אריה דרעי • בנימין נתניהו [%D7%94%D7%A1%D7%AA%D7%A8%D7%94] שרי הביטחון בממשלות ישראל דוד בן-גוריון • פנחס לבון • דוד בן-גוריון • לוי אשכול • משה דיין • שמעון פרס • עזר ויצמן • מנחם בגין • אריאל שרון • מנחם בגין • משה ארנס • יצחק רבין • יצחק שמיר • משה ארנס • יצחק רבין • שמעון פרס • יצחק מרדכי • משה ארנס • אהוד ברק • בנימין בן אליעזר • שאול מופז • עמיר פרץ • אהוד ברק • משה יעלון

[%D7%94%D7%A1%D7%AA%D7%A8%D7%94] שרי הדואר והתקשורת בממשלות ישראל שרי הדואר: מרדכי נורוק • יוסף בורג • ישראל ברזילי • בנימין מינץ • אליהו ששון • ישראל ישעיהו-שרעבי • אלימלך-שמעון רימלט שרי התקשורת: שמעון פרס • אהרן אוזן • יצחק רבין • אהרן אוזן • מנחם בגין • מאיר עמית • יצחק מודעי • יורם ארידור • מרדכי צפורי • אמנון רובינשטיין • גד יעקבי • רפאל פנחסי • משה שחל • שולמית אלוני • לימור לבנת • בנימין בן אליעזר • ראובן ריבלין • אריאל שרון • אהוד אולמרט • דליה איציק • אברהם הירשזון • אריאל אטיאס • משה כחלון • גלעד ארדן • בנימין נתניהו [%D7%94%D7%A1%D7%AA%D7%A8%D7%94] שרי הבינוי בממשלות ישראל גיורא יוספטל • יוסף אלמוגי • לוי אשכול • מרדכי בנטוב • זאב שרף • יהושע רבינוביץ • אברהם עופר • שלמה רוזן • גדעון פת • דוד לוי • אריאל שרון • בנימין בן אליעזר • בנימין נתניהו • יצחק לוי • בנימין בן אליעזר • נתן שרנסקי • אפי איתם • ציפי לבני • יצחק הרצוג • זאב בוים • מאיר שטרית • זאב בוים • אריאל אטיאס • אורי אריאל • יואב גלנט

[%D7%94%D7%A1%D7%AA%D7%A8%D7%94] שרי התשתיות הלאומיות, האנרגיה והמים בממשלות ישראל שרי האנרגיה והתשתית יצחק מודעי • יצחק ברמן • יצחק מודעי • משה שחל • יובל נאמן • אמנון רובינשטיין • משה שחל • גונן שגב • יצחק לוי שרי התשתיות הלאומיות אריאל שרון • אליהו סויסה • אברהם בייגה שוחט • אביגדור ליברמן • אפי איתם • יוסף פריצקי • אליעזר זנדברג • בנימין בן אליעזר • רוני בר-און • בנימין בן אליעזר שרי האנרגיה והמים עוזי לנדאו שרי התשתיות הלאומיות, האנרגיה והמים סילבן שלום • יובל שטייניץ [%D7%94%D7%A1%D7%AA%D7%A8%D7%94] מתאמי הפעילות בשטחים שלמה גזית · רפאל ורדי · אברהם אורלי · דני מט · רחביה ורדי · בנימין בן אליעזר · שמואל גורן · דני רוטשילד · אורן שחור · יעקב אור · עמוס גלעד · יוסף מישלב · איתן דנגוט · יואב מרדכי

[%D7%94%D7%A1%D7%AA%D7%A8%D7%94] מפקדי עוצבת ברעם Logo-hativat-300.png בנימין בן אליעזר · גדעון המאירי · ישעיהו ארז · אברהם חידו · אבי תלם · עופר בן צבי · גבי אופיר · זאב זכרין · מתי הררי · אודי שלוי · שוקי שחרור · יחיאל גוזל · אילן הררי · ציון גזית · נמרוד רן · אלון פרידמן · דרור רופא · תמיר ידעי · חן ליבני · אופק בוכריס · רונן מרלי · רפי מילוא · ציון רצון · אלון מדנס

הקודם: אהוד ברק יושב ראש מפלגת העבודה (דצמבר 2001 - 19 בנובמבר 2002) הבא: עמרם מצנע קטגוריות: רשימת חברי הכנסתשרי הכלכלה בממשלות ישראלשרי הביטחון בממשלות ישראלשרי הדואר והתקשורת בממשלות ישראלשרי הבינוי והשיכון בממשלות ישראלשרי האנרגיה והתשתיות הלאומיות בממשלות ישראלחברי כנסת מטעם מפלגת יחדחברי כנסת מטעם המערך עבודה-מפ"םחברי כנסת מטעם העבודהחברי כנסת מטעם ישראל אחתחברי כנסת מטעם עבודה-מימדחברי כנסת מטעם העבודה-מימד-עם אחדמפקדי עוצבת ברעםמתאמי פעולות הממשלה בשטחיםעולים לאחר קום המדינה: 1950-1948ראשי האופוזיציהחברי הכנסת האחת עשרהחברי הכנסת השתים עשרהחברי הכנסת השלוש עשרהחברי הכנסת הארבע עשרהחברי הכנסת החמש עשרהחברי הכנסת השש עשרהחברי הכנסת השבע עשרהחברי הכנסת השמונה עשרהחברי הכנסת התשע עשרה