Count Lev Nikolayevich Tolstoy

Leo Tolstoy

Leo Tolstoy, or Count Lyev Nikolayevich Tolstoy (Russian: About this sound Лeв Никола́евич Толсто́й​ (help·info), Russian pronunciation: [l%CA%B2ev nʲɪkɐˈlaɪvʲɪtɕ tɐlˈstoj]; September 9 [O.S. August 28] 1828 – November 20 [O.S. November 7] 1910), was a Russian writer whom many consider to be the world's greatest novelist. His masterpieces War and Peace and Anna Karenina represent, in their scope, breadth and vivid depiction of 19th-century Russian life and attitudes, the peak of realist fiction.

Tolstoy's further talents as essayist, dramatist, and educational reformer made him the most influential member of the aristocratic Tolstoy family. His literal interpretation of the ethical teachings of Jesus, centering on the Sermon on the Mount, caused him in later life to become a fervent Christian anarchist and pacifist. His ideas on nonviolent resistance, expressed in such works as The Kingdom of God Is Within You, were to have a profound impact on such pivotal twentieth-century figures as Mahatma Gandhi and Martin Luther King, Jr.

Novelist best known for War and Peace and Anna Karenina

Early life
Tolstoy was born in Yasnaya Polyana, the family estate in the Tula region of Russia. The Tolstoys were a well-known family of old Russian nobility. He was the fourth of five children of Count Nikolai Ilyich Tolstoy, a veteran of the crusade of 1812, and Countess Mariya Tolstaya (Volkonskaya). Tolstoy's parents died when he was young, so he and his siblings were brought up by relatives. In 1844, he began studying law and oriental languages at Kazan University. His teachers described him as "both unable and unwilling to learn." Tolstoy left university in the middle of his studies, returned to Yasnaya Polyana and then spent much of his time in Moscow and Saint Petersburg. In 1851, after running up heavy gambling debts, he went with his elder brother to the Caucasus and joined the army. Around this time, he started writing.

His conversion from a dissolute and privileged society author to the non-violent and spiritual anarchist of his latter days was brought about by two trips around Europe in 1857 and 1860–61, a period when many liberal-leaning Russian aristocrats escaped the stifling political repression in Russia; others who followed the same path were Alexander Herzen, Mikhail Bakunin, and Peter Kropotkin. During his 1857 visit, Tolstoy witnessed a public execution in Paris, a traumatic experience that would mark the rest of his life. Writing in a letter to his friend V. P. Botkin: "The truth is that the State is a conspiracy designed not only to exploit, but above all to corrupt its citizens ... Henceforth, I shall never serve any government anywhere."

His European trip in 1860–61 shaped both his political and literary transformation when he met Victor Hugo, whose literary talents Tolstoy praised after reading Hugo's newly finished Les Miserables. A comparison of Hugo's novel and Tolstoy's War and Peace shows the influence of the evocation of its battle scenes. Tolstoy's political philosophy was also influenced by a March 1861 visit to French anarchist Pierre-Joseph Proudhon, then living in exile under an assumed name in Brussels. Apart from reviewing Proudhon's forthcoming publication, La Guerre et la Paix, whose title Tolstoy would borrow for his masterpiece, the two men discussed education, as Tolstoy wrote in his educational notebooks: 'If I recount this conversation with Proudhon, it is to show that, in my personal experience, he was the only man who understood the significance of education and of the printing press in our time."

Fired by enthusiasm, Tolstoy returned to Yasnaya Polyana and founded thirteen schools for his serfs' children, based on the principles Tolstoy described in his 1862 essay "The School at Yasnaya Polyana". Tolstoy's educational experiments were short-lived due to harassment by the Tsarist secret police, but as a direct forerunner to A. S. Neill's Summerhill School, the school at Yasnaya Polyana can justifiably be claimed to be the first example of a coherent theory of democratic education.

Personal life
On 23 September 1862, Tolstoy married Sophia Andreevna Bers, the daughter of a court physician, who was 16 years his junior. (Sonya, the Russian diminutive of Sofya, is the name that was used by her family and friends) They had thirteen children, five of whom died during childhood. The marriage was marked from the outset by sexual passion and emotional insensitivity when Tolstoy, on the eve of their marriage, gave her his diaries detailing his extensive sexual past and the fact that one of the serfs on his estate had borne him a son. Even so, their early married life was ostensibly happy and allowed Tolstoy much freedom to compose the literary masterpieces War and Peace and Anna Karenina with Sonya acting as his secretary, proof-reader and financial manager. However, their later life together has been described by A. N. Wilson as one of the unhappiest in literary history. His relationship with his wife deteriorated as his beliefs became increasingly radical and he sought to reject his inherited and earned wealth, including the renunciation of the copyrights on his earlier works.

Novels and fictional works
Tolstoy is one of the giants of Russian literature. His most famous works include the novels War and Peace and Anna Karenina and novellas such as Hadji Murad and The Death of Ivan Ilyich. His contemporaries paid him lofty tributes. Dostoevsky thought him the greatest of all living novelists, while Flaubert exclaimed, "What an artist and what a psychologist!" on reading a translation of War and Peace. Chekhov, who often visited Tolstoy at his country estate, wrote, "When literature possesses a Tolstoy, it is easy and pleasant to be a writer; even when you know you have achieved nothing yourself and are still achieving nothing, this is not as terrible as it might otherwise be, because Tolstoy achieves for everyone. What he does serves to justify all the hopes and aspirations invested in literature."

Later critics and novelists continue to bear testament to Tolstoy's art. Virginia Woolf declared him the greatest of all novelists. James Joyce noted that, "He is never dull, never stupid, never tired, never pedantic, never theatrical!". Thomas Mann wrote of Tolstoy's seemingly guileless artistry: "Seldom did art work so much like nature". Such sentiments were shared by the likes of Proust, Faulkner and Nabokov. The latter heaped superlatives upon The Death of Ivan Ilyich and Anna Karenina; he questioned, however, the reputation of War and Peace, and sharply criticized Resurrection and The Kreutzer Sonata.

Tolstoy's earliest works, the autobiographical novels Childhood, Boyhood, and Youth (1852–1856), tell of a rich landowner's son and his slow realization of the chasm between himself and his peasants. Though he later rejected them as sentimental, a great deal of Tolstoy's own life is revealed. They retain their relevance as accounts of the universal story of growing up.

Tolstoy served as a second lieutenant in an artillery regiment during the Crimean War, recounted in his Sevastapol Sketches. His experiences in battle helped stir his subsequent pacifism and gave him material for realistic depiction of war's horrors in his later work.

His fiction consistently attempts to convey realistically the Russian society in which he lived.[12]The Cossacks (1863) describes the Cossack life and people through a story of a Russian aristocrat in love with a Cossack girl. Anna Karenina (1877) tells parallel stories of an adulterous woman trapped by the conventions and falsities of society and of a philosophical landowner (much like Tolstoy), who works alongside the peasants in the fields and seeks to reform their lives. Tolstoy not only drew from his experience of life but created characters in his own image, such as Pierre Bezukhov and Prince Andrei in War and Peace, Levin in Anna Karenina and to some extent, Prince Nekhlyudov in Resurrection.

War and Peace is generally thought to be one of the greatest novels ever written, remarkable for its breadth and unity. Its vast canvas includes 580 characters, many historical, others fictional. The story moves from family life to the headquarters of Napoleon, from the court of Alexander I of Russia to the battlefields of Austerlitz and Borodino. Tolstoy's original idea for the novel was to investigate the causes of the Decembrist revolt, to which it refers only in the last chapters, from which can be deduced that Andrei Bolkonski's son will become one of the Decembrists. The novel explores Tolstoy's theory of history, and in particular the insignificance of individuals such as Napoleon and Alexander. Somewhat surprisingly, Tolstoy did not consider War and Peace to be a novel (nor did he consider many of the great Russian fictions written at that time to be novels). This view becomes less surprising if one considers that Tolstoy was a novelist of the realist school who considered the novel to be a framework for the examination of social and political issues in nineteenth-century life. War and Peace (which is to Tolstoy really an epic in prose) therefore did not qualify. Tolstoy thought that Anna Karenina was his first true novel.

After Anna Karenina, Tolstoy concentrated on Christian themes, and his later novels such as The Death of Ivan Ilyich (1886) and What Is to Be Done? develop a radical anarcho-pacifist Christian philosophy which led to his excommunication from the Russian Orthodox Church in 1901. For all the praise showered on Anna Karenina and War and Peace, Tolstoy rejected the two works later in his life as something not as true of reality. Such an argument is supported in The Death of Ivan Ilyich, whose main character continually battles with his family and servants, demanding honesty above the water and food needed to sustain him.

Tolstoy on Shakespeare
During his life, Tolstoy came to the conclusion that William Shakespeare was a bad dramatist and not a true artist at all. Tolstoy explained his views in a critical essay on Shakespeare written in 1903.

I remember the astonishment I felt when I first read Shakespeare. I expected to receive a powerful aesthetic pleasure, but having read, one after the other, works regarded as his best: "King Lear", "Romeo and Juliet", "Hamlet" and "Macbeth," not only did I feel no delight, but I felt an irresistible repulsion and tedium...

Several times I read the dramas and the comedies and historical plays, and I invariably underwent the same feelings: repulsion, weariness, and bewilderment. At the present time, before writing this preface, being desirous once more to test myself, I have, as an old man of seventy-five, again read the whole of Shakespeare, including the historical plays, the "Henrys," "Troilus and Cressida," the "Tempest," "Cymbeline," and I have felt, with even greater force, the same feelings,—this time, however, not of bewilderment, but of firm, indubitable conviction that the unquestionable glory of a great genius which Shakespeare enjoys, and which compels writers of our time to imitate him and readers and spectators to discover in him non-existent merits,—thereby distorting their aesthetic and ethical understanding,—is a great evil, as is every untruth.

Tolstoy on Shakespeare. 1906.
Understanding that his conclusions contradict popular opinion, Tolstoy supported his opinion by detailed analysis of King Lear. George Orwell wrote a well-known response to this: Lear, Tolstoy and the Fool.

Religious and political beliefs
After reading Schopenhauer's The World as Will and Representation, Tolstoy gradually became converted to the ascetic morality upheld in that work as the proper spiritual path for the upper classes:

Do you know what this summer has meant for me? Constant raptures over Schopenhauer and a whole series of spiritual delights which I've never experienced before. ... no student has ever studied so much on his course, and learned so much, as I have this summer.

In Chapter VI of A Confession, Tolstoy quoted the final paragraph of Schopenhauer's work. It explained how the nothingness that results from complete denial of self is only a relative nothingness, and is not to be feared. The novelist was struck by the description of Christian, Buddhist, and Hindu ascetic renunciation as being the path to holiness. After reading passages such as the following, which abound in Schopenhauer's ethical chapters, the Russian nobleman chose poverty and formal denial of the will:

But this very necessity of involuntary suffering (by poor people) for eternal salvation is also expressed by that utterance of the Savior (Matthew 19:24): "It is easier for a camel to go through the eye of a needle, than for a rich man to enter into the kingdom of God." Therefore those who were greatly in earnest about their eternal salvation, chose voluntary poverty when fate had denied this to them and they had been born in wealth. Thus Buddha Sakyamuni was born a prince, but voluntarily took to the mendicant's staff; and Francis of Assisi, the founder of the mendicant orders who, as a youngster at a ball, where the daughters of all the notabilities were sitting together, was asked: "Now Francis, will you not soon make your choice from these beauties?" and who replied: "I have made a far more beautiful choice!" "Whom?" "La poverta (poverty)": whereupon he abandoned every thing shortly afterwards and wandered through the land as a mendicant.

Tolstoy's Christian beliefs centered on the Sermon on the Mount, particularly the injunction to turn the other cheek, which he saw as a justification for pacifism, nonviolence and nonresistance. Various versions of "Tolstoy's Bible" have been published, indicating the passages Tolstoy most relied on, specifically, the reported words of Jesus himself. Tolstoy believed being a Christian required him to be a pacifist; the consequences of being a pacifist, and the apparently inevitable waging of war by government, made him a philosophical anarchist.

Tolstoy believed that a true Christian could find lasting happiness by striving for inner self-perfection through following the Great Commandment of loving one's neighbor and God rather than looking outward to the Church or state for guidance.[citation needed] His belief in nonresistance (nonviolence) when faced by conflict is another distinct attribute of his philosophy based on Christ's teachings.[citation needed] By directly influencing Mahatma Gandhi with this idea through his work The Kingdom of God is Within You (full text of English translation available on Wikisource), Tolstoy has had a huge influence on the nonviolent resistance movement to this day. He believed that the aristocracy were a burden on the poor, and that the only solution to how we live together is through anarchism. He also opposed private property and the institution of marriage and valued the ideals of chastity and sexual abstinence (discussed in Father Sergius and his preface to The Kreutzer Sonata), ideals also held by the young Gandhi. Tolstoy's later work derives a passion and verve from the depth of his austere moral views. The sequence of the temptation of Sergius in Father Sergius, for example, is among his later triumphs. Gorky relates how Tolstoy once read this passage before himself and Chekhov and that Tolstoy was moved to tears by the end of the reading. Other later passages of rare power include the crises of self faced by the protagonists of The Death of Ivan Ilyich and Master and Man, where the main character in the former or the reader in the latter is made aware of the foolishness of the protagonists' lives.

Tolstoy had a profound influence on the development of Christian anarchist thought. The Tolstoyans were a small Christian anarchist group formed by Tolstoy's companion, Vladimir Chertkov (1854–1936), in order to spread Tolstoy's religious teachings. Prince Peter Kropotkin wrote of Tolstoy in the article on anarchism in the 1911 Encyclopædia Britannica:

Without naming himself an anarchist, Leo Tolstoy, like his predecessors in the popular religious movements of the fifteenth and sixteenth centuries, Chojecki, Denk and many others, took the anarchist position as regards the state and property rights, deducing his conclusions from the general spirit of the teachings of Jesus and from the necessary dictates of reason. With all the might of his talent he made (especially in The Kingdom of God is Within You) a powerful criticism of the church, the state and law altogether, and especially of the present property laws. He describes the state as the domination of the wicked ones, supported by brutal force. Robbers, he says, are far less dangerous than a well-organized government. He makes a searching criticism of the prejudices which are current now concerning the benefits conferred upon men by the church, the state and the existing distribution of property, and from the teachings of Jesus he deduces the rule of non-resistance and the absolute condemnation of all wars. His religious arguments are, however, so well combined with arguments borrowed from a dispassionate observation of the present evils, that the anarchist portions of his works appeal to the religious and the non-religious reader alike.

During the Boxer Rebellion in China, Tolstoy praised the Boxers, and harshly criticized the atrocities done by the Russians and other western troops, and accused them of engaging in slaughter when he heard about the lootings, rapes, and murders, and raged against Christian brutality. He also named the two monarchs most responsible for the atrocities, Nicholas II of Russia and Wilhelm II of Germany. Tolystoy also read Confucian works.

In hundreds of essays over the last twenty years of his life, Tolstoy reiterated the anarchist critique of the state and recommended books by Kropotkin and Proudhon to his readers, whilst rejecting anarchism's espousal of violent revolutionary means, writing in the 1900 essay, "On Anarchy": "The Anarchists are right in everything; in the negation of the existing order, and in the assertion that, without Authority, there could not be worse violence than that of Authority under existing conditions. They are mistaken only in thinking that Anarchy can be instituted by a revolution. But it will be instituted only by there being more and more people who do not require the protection of governmental power ... There can be only one permanent revolution—a moral one: the regeneration of the inner man." Despite his misgivings about anarchist violence, Tolstoy took risks to circulate the prohibited publications of anarchist thinkers in Russia, and corrected the proofs of Kropotkin's "Words of a Rebel", illegally published in St Petersburg in 1906.

A letter Tolstoy wrote in 1908 to an Indian newspaper entitled A Letter to a Hindu resulted in intense correspondence with Mohandas Gandhi, who was in South Africa at the time and was beginning to become an activist. Reading The Kingdom of God is Within You had convinced Gandhi to abandon violence and espouse nonviolent resistance, a debt Gandhi acknowledged in his autobiography, calling Tolstoy "the greatest apostle of non-violence that the present age has produced". The correspondence between Tolstoy and Gandhi would only last a year, from October 1909 until Tolstoy's death in November 1910, but led Gandhi to give the name the Tolstoy Colony to his second ashram in South Africa. Besides non-violent resistance, the two men shared a common belief in the merits of vegetarianism, the subject of several of Tolstoy's essays. Along with his growing idealism, Tolstoy also became a major supporter of the Esperanto movement. Tolstoy was impressed by the pacifist beliefs of the Doukhobors and brought their persecution to the attention of the international community, after they burned their weapons in peaceful protest in 1895. He aided the Doukhobors in migrating to Canada. In 1904, during the Russo-Japanese War, Tolstoy condemned the war and wrote to the Japanese Buddhist priest Soyen Shaku in a failed attempt to make a joint pacifist statement.

Tolstoy was a wealthy member of the Russian nobility. He came to believe that he was undeserving of his inherited wealth, and was renowned among the peasantry for his generosity. He would frequently return to his country estate with vagrants whom he felt needed a helping hand, and would often dispense large sums of money to street beggars while on trips to the city, much to his wife's chagrin.

Death
Tolstoy died of pneumonia at Astapovo station in 1910 after leaving home in the middle of winter at the age of 82. His death came only days after gathering the nerve to abandon his family and wealth and take up the path of a wandering ascetic, a path that he had agonized over pursuing for decades. He had not been at the peak of health before leaving home; his wife and daughters were all actively engaged in caring for him daily. He had been speaking and writing of his own death in the days preceding his departure from home, but fell ill at the train station not far from home. The station master took Tolstoy to his apartment, where his personal doctors were called to the scene. He was given injections of morphine and camphor. The police tried to limit access to his funeral procession, but thousands of peasants lined the streets at his funeral. Still, some peasants were heard to say that, other than knowing that "some nobleman had died," they knew little else about Tolstoy.

In film
A 2009 movie based on Tolstoy's final year, The Last Station, was made by director Michael Hoffman with Christopher Plummer as Tolstoy and Helen Mirren as Sofya Tolstoya. Both performers were nominated for Oscars for their roles. There have been other films about the writer, including Departure of a Grand Old Man, made in 1912 just two years after his death, How Fine, How Fresh the Roses Were (1913), and Leo Tolstoy, directed by and starring Sergei Gerasimov in 1984.

There is also a famous lost film of Tolstoy made a decade before he died. In 1901, the American travel lecturer Burton Holmes visited Yasnaya Polyana with Albert J. Beveridge, the U.S. senator and historian. As the three men conversed, Holmes filmed Tolstoy with his 60-mm movie camera. Afterwards, Beveridge's advisers succeeded in having the film destroyed, fearing that documentary evidence of a meeting with the Russian author might hurt Beveridge's chances of running for the U.S. presidency.

Works
Novels and novellas

• Childhood (Детство [Detstvo]; 1852)
• Boyhood (Отрочество [Otrochestvo]; 1854)
• Youth (Юность [Yunost']; 1856)
• Family Happiness (Семейное счастье [Semeynoe schaste]; novella, 1859)
• The Cossacks (Казаки [Kazaki]; 1863)
• War and Peace (Война и мир [Voyna i mir]; 1865–1869)
• Anna Karenina (Анна Каренина [Anna Karenina]; 1875–77)
• The Death of Ivan Ilyich (Смерть Ивана Ильича [Smert' Ivana Il'icha]; novella, 1887)
• The Kreutzer Sonata (Крейцерова соната [Kreitserova Sonata]; 1889)
• Resurrection (Воскресение [Voskresenie]; 1899)
• Hadji Murat (Хаджи-Мурат [Khadzhi-Murat]; written in 1896–1904, published 1912)

Short stories

• The Raid (1852)
• Sevastopol Stories (Севастопольские рассказы [Sevastopolskie Rasskazy]; 1855–56)
• Ivan the Fool: A Lost Opportunity (1863)
• Polikushka (1863)
• The Prisoner in the Caucasus (Кавказский Пленник [Kavkazskii Plennik]; 1872)
• Strider: The Story of a Horse (1864, 1886)
• How Much Land Does a Man Need? (Много ли человеку земли нужно [Mnogo li cheloveku zemli nuzhno]; 1886)
• Master and Man (1895)
• Father Sergius (Отец Сергий [Otets Sergii] (1898)

Plays

• The Power of Darkness (Власть тьмы [Vlast' t'my] (tragedy, 1886)
• The Fruits of Enlightenment (comedy, 1889)
• The Living Corpse (Живой труп [Zhivoi trup] (1900)

Non-fiction

• A Confession (Исповедь [Ispoved']; 1882)
• What I Believe (also called My Religion) (В чём моя вера [V chem moya vera]; 1884) (What I Believe and My Religion available at Wikisource)
• What Is to Be Done? (1886)
• The Kingdom of God is Within You (Царство Божие внутри вас [Tsarstvo Bozhiye vnutri vas]; 1894) (available at wikisource)
• The Gospel in Brief (1896)
• What Is Art? (1897)
• Letter to the Liberals (1898)

* The Law of Love and the Law of Violence; published in 1940 complete tex

Member of the defense of Sevastopol.
Corresponding member of the Imperial Academy of Sciences (1873),
honorary member of the belles-lettres (1900).
Great writer and thinker

Léon Tolstoï, nom francisé de Lev Nikolaïevitch Tolstoï (en russe : Лев Никола́евич Толсто́йa, [l%CA%B2%C9%9Bf nʲɪkɐˈlaɪvʲɪtɕ tɐlˈstoj] Écouter), né le 28 août 1828 (9 septembre 1828 dans le calendrier grégorien) à Iasnaïa Poliana et mort le 7 novembre 1910 (20 novembre 1910 dans le calendrier grégorien) à Astapovo, en Russie, est un écrivain célèbre surtout pour ses romans et nouvelles qui dépeignent la vie du peuple russe à l'époque des tsars, mais aussi pour ses essais, dans lesquels il prenait position par rapport aux pouvoirs civils et ecclésiastiques et voulait mettre en lumière les grands enjeux de la civilisation.

Guerre et Paix (1869), que Tolstoï a mis dix ans à écrire et qui est une de ses plus grandes œuvres romanesques, brosse le portrait historique et réaliste de toutes les classes sociales au moment de l'invasion de la Russie par les troupes de Napoléon en 1812, dans une vaste fresque des complexités de la vie sociale et des subtilités de la psychologie humaine, d'où émane une réflexion profonde et originale sur l'histoire et la violence dans la vie humaine.

Tolstoï est un écrivain dont le talent a été rapidement reconnu et qui s'est fait connaître par les récits autobiographiques de son enfance et sa jeunesse, puis de sa vie de soldat à Sébastopol (Crimée). Il est devenu très célèbre, comme il le souhaitait ardemment, avec le roman Anna Karénine en 1877. Mais il n'était pas heureux, angoissé et nihiliste [pas clair]. Au terme d'une recherche aussi ardente que celle de la célébrité, menée de manière rationnelle pour répondre à ses questionnements existentiels et philosophiques, il s'enthousiasme pour la doctrine du Christ. Dès lors et jusqu'à la fin de sa vie, il exprime son idéal de la vérité, du bien, de la justice et de la paix, encore parfois dans des fictions et des nouvelles, mais surtout dans des essais.

Il prône le travail manuel, la vie au contact de la nature, le rejet du matérialisme, l'abnégation personnelle et le détachement des engagements familiaux et sociaux, confiant que la simple communication de la vérité d'une personne à une autre ferait éventuellement disparaître toutes les superstitions, les cruautés et les contradictions de la vie.

Après avoir été porté aux nues comme romancier, Tolstoï est devenu un point de mire en Russie et dans tout le reste de l'Europe, par admiration ou par acrimonie à cause de sa critique des Églises nationales et du militarisme. Il a eu une brève correspondance vers la fin de sa vie avec Mahatma Gandhi, qui s'est inspiré de sa « non-résistance au mal par la violence » pour mettre en avant sa doctrine de « non-violence ». Vers la fin du xxe siècle, divers courants philosophiques (libertaire, anticapitaliste, etc.) se sont réclamés de l'héritage de Tolstoï, à partir de sa critique des Églises, du patriotisme et des injustices économiques. Sa réflexion chrétienne est toujours restée en marge des grandes Églises, et son génie littéraire est universellement reconnu

Wikipedia

לב טולסטוי

לב ניקולייביץ' טולסטוי (ספטמבר 1828 - 20 בנובמבר 1910‏) היה סופר והוגה רוסי, שנודע בזכות שורה של יצירות מופת, שהמוכרות בהן הן "מלחמה ושלום" מ-1869 ו"אנה קארנינה" מ-1877, המהוות את שיאו של הרומן הריאליסטי. הפילוסופיה הפציפיסטית של טולסטוי וקריאתו להתנגדות לא אלימה הותירו רושם עז אף הם ואומצו על ידי מהטמה גאנדי, טנזין גיאטסו ומרטין לותר קינג כשיטת מאבק.

הוא נולד והתגורר רוב חייו באחוזה משפחתית ביסנאיה פוליאנה.

ביוגרפיה

טולסטוי נולד בשנת 1828 באחוזת יסנאיה פוליאנה במחוז טולה שברוסיה, הרביעי מבין חמשת ילדיהם של מריה וניקולאי איליץ' טולסטוי, שהיה מוותיקי מלחמת רוסיה-צרפת. הוריו מתו בילדותו, והוא ואחיו גודלו בידי קרובי משפחה.

בשנת 1844 החל ללמוד משפטים ושפות המזרח באוניברסיטת קאזאן. מוריו תיארו אותו כמי שאינו מסוגל ואינו רוצה ללמוד. טולסטוי עזב את לימודיו מבלי לסיימם, וחזר לאחוזת יסנאיה פוליאנה, תוך שהוא מבלה חלק ניכר מזמנו במוסקבה ובסנקט פטרבורג. בשנת 1851, לאחר ששקע בחובות עקב הימורים, עבר עם אחיו המבוגר ממנו לקווקז והתגייס לצבא. באותה עת החל לכתוב. אחרי מלחמת קרים השתחרר מהצבא.

ב-1857 ושוב ב-1860 ערך טיולים באירופה, בהיותו בפריז היה עד להוצאה להורג, חוויה שהשפיעה עליו עמוקות. במסע השני פגש את ויקטור הוגו שאותו העריץ ואת האנרכיסט פייר-ז'וזף פרודון, מהשני לקח את שם החיבור La Guerre et la Paix כשמו של הספר שחיבר "מלחמה ושלום" ואת השפעתו של הראשון ניתן לחוש בספר כולו. כחלק מהרעיונות אותם ספג במסעותיו הקים, כשחזר, בתי ספר לילדי הצמיתים שבאחוזתו.

ב-23 בספטמבר 1862 התחתן עם סופיה אנדרייבה בהרס (המכונה בשם החיבה סוניה), בתו של רופא החצר, שהייתה צעירה ממנו ב-16 שנה ונולדו להם 13 ילדים מתוכם רק 8 הגיעו לבגרות. לפחות ילד נוסף אחד נולד מחוץ למסגרת הנישואין.

ב-1881 עבר עם משפחתו למוסקבה, ביתו במוסקבה משמש היום מוזיאון (Музей-усадьба ЛН Толстого).

יצירתו

יצירות נעורים

טולסטוי בצעירותו

ברומן הנעורים שלו, "ילדות, נעורים, עלומים" (1852–1856) מתאר טולסטוי בחיות ובחדות התפישה הפסיכולוגית האופיינית לכתיבתו את ילדותו כבנו של בעל אחוזות עשיר הלומד להבין כי ישנו הבדל בינו לבין בני האיכרים עמיתיו למשחק. אז החל העימות הפנימי שעינה אותו כל חייו בין הנכון והראוי על-פי שכלו — שוויון מלא בינו לבין האיכרים וסיגוף הגוף והנפש — לבין מה שהשיאתו תחושת האריסטוקרט המושרשת שלו ויצר החיים העז שלו. למרות הצהרות הצניעות החוזרות ונשנות שלו הייתה בטולסטוי גם נטייה לראוותנות ואף התנשאות של בן אצילים טיפוסי. למרות חוסר הבשלות של יצירות מוקדמות אלו, ניכר בהן כבר כשרונו הכביר והן הקנו לסופר הצעיר מקום מכובד בין יוצרי הדור.

בתחילת שנות ה-50 של המאה ה-19 נטל טולסטוי חלק במלחמת קרים כקצין זוטר (סגן) בצבא הרוסי. החוויה עוררה בו אימה וסלידה וחיזקה את הפציפיזם שלו. טולסטוי תיאר את חוויותיו מהמלחמה בספר "סיפורי סבסטופול" שיצא לאור בשנת 1856. אף שהספר אינו כולל כמעט עלילה, מצליח טולסטוי לרתק את הקוראים בכושר התיאור המופלא שלו ובאבחנותיו הפסיכולוגיות הדקות, ולעורר בהם אותה סלידה ואותה תחושה של סיאוב שחש טולסטוי עצמו כלפי המלחמה.

מספר שנים מאוחר יותר ניסה טולסטוי את כוחו לראשונה ברומן "גדול": "הקוזאקים" בשנת 1863. רומן זה סיפר את עלילותיו של אציל רוסי המאוהב בנערה קוזאקית. ארבע שנים מאוחר יותר, בשנת 1869, הוציא לאור את "מלחמה ושלום". ב-1877 הוציא לאור רומן חשוב נוסף : "אנה קארנינה". ב-1889 הוציא לאור את הנובלה "סונאטת קרויצר". נובלה זו הסעירה את הרוחות ברוסיה ונחשבה בפי רבים לשערורייתית ממש.

מלחמה ושלום

מלחמה ושלום (ברוסית: Война и мир) רומן שזכה לתהילת עולם. עלילת הסיפור מתחילה ביולי 1805, עת ניצב נפוליאון בשיא זוהרו, ומסתיימת באפילוג בשנת 1819, אחרי מלחמת 1812, נפילתו וגלותו של נפוליאון. בין לבין פורש טולסטוי עלילה רחבה ובה מאות דמויות ראשיות ומשניות, חלקן היסטוריות ואחרות בדיוניות. למרבה התמיהה לא ראה טולסטוי ב"מלחמה ושלום" רומן כלל. לטעמו, היה הסיפור אפוס היסטורי שנועד לאייר את חזון ההתפתחות ההיסטורית על פי הבנתו.

אנה קארנינה

אנה קארנינה (ברוסית: Анна Каренина) הוא רומן שפורסם בתחילה כסדרה בהמשכים בירחון, ובשנת 1877 יצא בשלמותו כספר. הספר נחשב לאחד הרומנים הטובים ביותר שנכתבו אי פעם. דוסטויבסקי, בן זמנו של טולסטוי, אמר על הספר שהוא "יצירת אמנות חסרת פגמים". הספר מתאר שני סיפורי אהבה מנוגדים. האחד - של אנה קארנינה ומאהבה, הגראף ורונסקי, והשני של קונסטנטין לוין ואשתו קיטי. בכתבה שפורסמה בטיים מגזין היוקרתי, בחודש ינואר 2007, דורג הספר במקום הראשון מתוך עשרת המקומות ברשימת הספרים הגדולים של כל הזמנים.

חוג הקריאה

חוג הקריאה (ברוסית: Круг чтения) או בשמו המלא: "חוג הקריאה: תורת החיים על פי לב טולסטוי וחכמים: מחשבותיהם של חכמים וסופרים על האמת, החיים וההנהגה, שנבחרו, נאספו וסודרו לכל ימי השנה", הוא ספרו האחרון של טולסטוי והוא שקד על חיבורו במשך כ-15 שנה, טולסטוי חיבר את הספר כיוון שחש שלאחר אנה קארנינה מיצה את כוחו ככותב רומנים. הספר אמור להיות מדריך להגות ולקריאה לאדם המשכיל ומכיל למעלה מ-1,000 עמודים ובהם ציטוטי הוגים רבים על נושאים שונים הערוכים כתוכנית קריאה לאורך כל ימות השנה. על הספר שורה רוח של אנרכיזם ושלילת כל ממסד, בפרט הכנסייה הממוסדת וכמריה, לעומת זאת מביע הספר אמונה שלמה בטוב לבו של היחיד ובכוחו ליצור קשר בלתי-אמצעי עם אחיו בני האדם ועם האלוהים.

אמונותיו של טולסטוי

למרות היותו בן אצולה, נטה טולסטוי לתפיסות מהפכניות אנרכיסטיות (ראו מלכות האלוהים שוכנת בתוכך). טולסטוי הושפע מהגותו של קרל מרקס, אף שחלק עליו בנושאים רבים.

טולסטוי האמין כי ההיסטוריה האנושית היא היסטוריה של כוחניות צרופה, וראה כל ארגון אנושי כמנגנון שמטרתו הפעלת כוח. על-פי הגותו, כל ניסיון לאכיפת חוק ויצירת מנגנון ממשלתי, הוא מניפולציה של אנשי השלטון, שנועדה לשלוט בציבור כנגד טובתו.

טולסטוי האמין כי האשליה המכוונת מלמעלה של הציבור, היא שהביאה אותו להאמין כי לא ניתן לנהל חיים אנושיים מהוגנים בלא להיעזר בממשל. על-פי טולסטוי, עמלים השלטונות בשכנוע הפרט כי הוא בור ואינו מסוגל לדאוג לענייניו, וזוהי, לדעתו, הסיבה היחידה להמשך קיומו של כל שלטון.

טולסטוי האמין כי מודעות לאשליה זו, וניסיון להימנע ממנה, יביאו להכחדת המשטר ולמניעת האלימות הטמונה בו. עם זאת, טולסטוי סבר כי כל שימוש בכוח נגדי דינו ליצור מצב זהה של כפייה ואלימות, ועל כן התנגד לכל פעולה אקטיבית כנגד השלטונות.

בשל השפעת המרקסיזם, האמין טולסטוי כי בעלות על קרקע ועל הון היא צורת כפייה נוספת. עם זאת, במציאות הרוסית הפיאודלית למחצה של תקופתו, בה השליטה על הקרקע הייתה בידי האצולה שהיוותה חלק מן המנגנון הממשלתי, זיהה טולסטוי את הבעלות על הקרקע וההון כחלק מן המוסד הממשלתי (שלא כמו מרקס, שראה בכך מעמד נפרד הבנוי על שוק קפיטליסטי, ולא פיאודלי). בהתאם לכך, טען טולסטוי כי יש להעדיף עבודות פרטיות על פני ציבוריות (בניגוד למרקס, שראה בעבודה הפרטית את מקור ההון). עמדותיו היו נר לרגלי נרודניקים באינטליגנציה הרוסית הפרו-עממית.

טולסטוי קרא לכל בני האדם שלא לקחת חלק בכל מוסד ממשלתי, והעדיף חיים המבוססים על השוק הפרטי. מתוך הבנה כי הדבר לא ניתן לביצוע על ידי כל האנשים, טען כי על האדם לצמצם את מעורבותו בשלטון ככל הניתן, בהימנעות משירותים ציבורים, הימנעות ממשרות ציבוריות, העדפת משרה ציבורית נמוכה על גבוהה, וכדומה. טולסטוי נחשב לפציפיסט, והיה מהראשונים לקרוא לסרבנות צבא. לדעת טולסטוי, הפתרון למלחמות ולאלימות הממשלתית הוא תנועת התכחשות המונית לשלטון. עם זאת, הוא התנגד למאמצים לארגן תנועה שכזו, שכן אלו היוו לדעתו מקור לכפייה עתידית נוספת.

בניגוד לעמדה זו של טולסטוי, קמו תומכים רבים אשר הושפעו מהגותו וניסו לייסד צורות התארגנות אנרכיות. מפורסמות ביותר הן הקומונות הטולסטויאניות - מושבות אנרכיסטיות-שיתופיות שקמו ברחבי רוסיה והפכו לסמל ההתיישבות האנרכית.

במסגרת פעילותו כאיש חינוך כתב טולסטוי כמה כתבי עת בתחום החינוך, והאמין בחינוך אנרכי חסר מתודה.

טולסטוי היה צמחוני וטען כי "הבחירה לאכול בשר מדכאת את היכולת הרוחנית הגבוהה ביותר באדם: זו של סימפתיה ורחמים כלפי יצורים חיים כמותו".

טולסטוי התנזר מחיי מין, לאחר שנולדו לו 13 ילדים (5 נפטרו). התנזרות זו יצרה עימותים קשים בינו לבין אשתו הצעירה ממנו ב-16 שנים. הדברים באים לידי ביטוי בסרט אנגלי The Last Station בשנת 2010.

היחס ליהודים ולפרעות קישינב

המשבר הרוחני שעבר בסוף שנות ה-70 של המאה ה-19 הובילו לבחון גם את דעותיו ביחס ליהודים ואף ללמוד עברית מפיו של הרב של מוסקבה, הרב שלמה זלקינד (שמאוחר יותר גורש לווילנה עקב יהדותו), כדי שיוכל לקרוא את התנ"ך בלשונו המקורית.

במכתב פרטי שתוכנו התפרסם בשנת 1910, כתב:

היהודי הוא אותו יצור עלוב, שהורד מאש התמיד הבוערת בשמים, והאיר בו את העולם כולו. הוא המקור, האביב, והמעיין (משחק מילים ברוסית שלשלושתן שלוש המשמעויות) ממנו שאבו שאר האומות כולן את אמונותיהן ואת דתיהן.

היהודי הוא החלוץ לפני המחנה בראשה של החירות.

היהודי הוא החלוץ לפני המחנה בראשה של התרבות האנושית.

היהודי הוא סמל הנצחיות.

מכתב לגרגורי לויט

יש הטוענים שטולסטוי, לפחות בתחילת דרכו וכרבים מבני דורו, החזיק בדעות אנטישמיות, שהתבטאו ביחס עוין ושלילי ליהודים, על פי תשובתו של טולסטוי לעיתונאי היהודי לינצקי, שהיהודים "מציקים" לו בעניין פרעות קישינב. במכתב זה האשים את הממשל בפרעות, ולטענת המגנים את טולסטוי, נמנע בכך מלהגיב על ההתנהגות הפושעת של ההמון. הדברים פורשו כאילו מדובר בתגובתו היחידה למכתבו של הסופר שלום עליכם (שלום רבינוביץ') המבקש מטולסטוי להשתתף בקובץ סיפורים קצרים בשם: "הילף: א זאמעל-בוך פיר ליטעראטור און קונסט" (עזרה: אסופת ספרות ואמנות) לטובת היהודים נפגעי הפרעות, והובנו כגילוי תפיסתו האנטישמית האמיתית[12][13][14]. אך לאמיתו של דבר, טולסטוי אכן נענה לרבינוביץ' במכתב מ-6 במאי 1906, בו גינה בכל פה את הפרעות וכתב: "הפשע הנורא שבוצע בקישנב הותיר בי רושם עמוק... לאחרונה שלחנו מכתב משותף ממוסקבה לראש העיר של קישינב, ובו הבענו את רגשותינו לגבי מאורע איום זה", ואף שלושה סיפורים מפרי עטו אכן הופיעו באותה אסופה ספרותית.

בניגוד לטענה הנפוצה, הוא צרף את חתימתו לעצומת מאה הסופרים והוגי הדעות אל הצאר, עצומה מאת ולדימיר סולוביוב נגד הפרעות בקישינב, ובה כתב: "הזוועות של קישינב הן תוצאה ישירה של התעמולה הכוזבת והאלימה אשר ממשלתנו נוקטת בה בעצמה כה רבה".

במהלך ביקורו של ליאון ברמסון, מראשי אורט רוסיה, יחד עם קבוצה של פעילים יהודים ביאסנאיה פוליאנה אמר להם טולסטוי:

'הממשלה היא האשמה בכול. כמו בעבר היא מפלה בין אדם לאדם, ללא כל סיבה היא ממשיכה לרדוף אחדים ולגרש אחרים רק מפני שהם מתפללים לאלוהים בצורה שונה. ממשלתנו אינה מסוגלת להבין שכל בני האדם שווים. כל החכמה המדינית שלהם מסתכמת בדיכוי ובהגבלה. מצערת אותו גם נימתם של העיתונים, אך המצב הקיים לא יוכל להימשך זמן רב.'

מצא חן בעיניו רצונם של היהודים לעבור לסוג עבודה חדש, במיוחד לעבודת האדמה. 'ככל שירבו בין היהודים עובדי האדמה' - הוא אמר בהתלהבות - 'כן ייטב ליהודים עצמם. אם יופיע דור שלם של אנשים המסוגלים לעבוד בזיעת אפיהם בשדה, בגן, בגן ירק, בבית מלאכה, המצב ישתפר מאד. ככל שגדל בעם מספרם של החורשים והזורעים, ככל שקטן מספר הסוחרים, כן ישתפר מצבו של העם וכן ירבה אושרו'.

מספריו שתורגמו לעברית

• אחיות, (סיפור קצר), תרגום: יוסף חיים ברנר, האחדות שנה ב', גיליון 28–29, עמוד 23–24, כ"ח אייר תרע"א, (1911).
• התפילה, (סיפור קצר), תירגום : יוסף חיים ברנר, האחדות שנה ג', גיליון 32, עמוד 14–18, ח' סיוון תרע"ב, (1912).
• אחר המשתה, (סיפור קצר), תרגם : יוסף חיים ברנר, האחדות שנה ד', גיליונות 13, 14-15, שבט, תרע"ג, (1913).
• שלוש מיתות, (סיפור קצר), תרגם : יוסף חיים ברנר, האחדות שנה ד', גיליונות 20, 21-22, אדר א'- אדר ב', תרע"ג, (1913).
• בעל הבית ופועלו, (סיפור קצר),תרגם: יוסף חיים ברנר, "הפועל הצעיר", גיליונות 32, 33-34, 37, 38, סיוון - תמוז, תרע"ד, (1914), (ראה אור בהוצאת "ספריה בכפר", יפו, טבט, תרע"ט, 1919), (מהדורה חדשה ב-2002, ב- הוצאת משרד הביטחון).
• לב טולסטוי, מבחר סיפורים, תרגום: מרים ברנשטיין-כהן, הוצאת עידית, 1934.
• האחיות, תרגום: לאה גולדברג, הוצאת ספריית הפועלים, 1946.
• מלחמה ושלום, ( כרך ג', כרך ד'), תירגום : לאה גולדברג, הוצאת ספרית הפועלים, 1956.
• חוג של קריאה - תורת החיים על פי לב טולסטוי וחכמיו, תרגם : חיים תרסי, הוצאת מאי, 1962.
• השבוי מקווקז: מותו של איוואן איליץ', הוצאת מטכ"ל, 1965.
• השבוי מקוקז - השעון , הוצאת מסדה, 1965.
• לאחר נשף המחולות, המו"ל לא ידוע, 1965.
• התחיה (רומן), הוצאת הקבוץ המאוחד, 1967.
• השטן - שלושה סיפורים, הוצאת דביר, שנת ההוצאה לא ידועה.
• בוקר של קדרות, המו"ל ושנת ההוצאה לא ידועים.
• כלום הרבה קרקע צריך אדם?, הוצאת אל"ף. לא ידועה שנת ההוצאה.
• שופט צדק ועוד סיפורים, הוצאת בצלאל, לא ידועה שנת ההוצאה.
• האם האדמה מרובה וסיפורים אחרים, הוצאת כרמל, 1999.
• סבסטופול, הוצאת משרד הביטחון, השנה לא ידועה.
• חאג'י מוראט, (אחרית דבר : פרופ' דימטרי סגל), הוצאת כרמל, שנת ההוצאה לא ידועה.
• אווזי הבר, הוצאת עופר, לא ידועה שנת ההוצאה.
• השבוי מקווקז מותו של איוון איליץ, הוצאת קצין חינוך, 1974.
• סונאטת קרויצר, תרגום: צבי ארד, הוצאת דביר 1987, ( יצא גם בהוצאת הקיבוץ המאוחד, ספרי סימן קריאה, תרגום: פטר קריקסונוב, תשס"ו. 2005 ).
• אחי הבכור, המו"ל לא ידוע, 1992.
• הקוזאקים, חאג'י מורט, הוצאת מסדה, 1993.
• האם אדמה מרובה נחוצה לאדם: וסיפורים אחרים, הוצאת כרמל, 1999.
• אנה קארנינה, תרגום: נילי מרסקי, הוצאת עם עובד, 1999.
• רוסית - 941, המו"ל לא ידוע, שנת 2000.
• שטן, תרגום : יהודה גור אריה, הוצאת גוונים, 2003.
• מותו של איוואן איליץ', הוצאת דביר, 2005.
• על הפטריוטיות מלווה ב"תזכורת לקצין" ו"תזכורת לחיל", הוצאת נהר, 2008.
• התחיה, תרגום : דינה מרקון, הוצאת כרמל, 2012.
• כתבי הגות, תרגום: דינה מרקון, הוצאת כרמל, 2015.
• הבריחה מגן עדן, תרגום: ליזה צ'ודנובסקי, הוצאת שוקן, 2015.
• מלחמה ושלום, (כרך א', כרך ב'), תירגום: לאה גולדברג, הוצאת הקבוץ המאוחד, 2015.
• המת החי, תרגום: לאה גולדברג, דחק - כתב עת לספרות טובה, כרך יא', 2019.
• מספרי הנוער שתורגמו לעברית
• ילדות, נעורים, עלומים, הוצאת עם עובד, 1948.
• השופט החכם (בת השלג, דב הזהב), תרגום : יצחק לבנון, הוצאת עמיחי, 1964.
• מספרי הילדים שתורגמו לעברית
• "חאג'י מורטי, הקוזקים, ספורים לילדים", הוצאת שטיבל, 1937.
• "סיפורים לקטנים", הוצאת עם עובד, 1964.
• "איבן השוטה - סיפורים לילדים", ציורים : זיוה שישא, תרגום: יצחק לבנון, הוצאת מ. מזרחי, 1986. (מהדורות קודמות 1963, 1971).
• "לב טולסטוי לילדים", הוצאת יזרעאל, 1975.
• "וניה טפשון", ציורים: קלוד לפואן, הוצאת עם עובד, 1984.
• "שלוש השאלות - סיפור לילדים על פי לב טולסטוי", (פורסם 2003), עיבד: ג'ון ג' מות', תרגום: תלמה אליגון-רוז, הוצאת כנרת זמורה ביתן, 2005.

ספרו שתורגם מגרמנית לאנגלית: מלכות האלוהים שוכנת בתוכך, (1894), שפת המקור רוסית. הספר הודפס בגרמנית (בגרמניה), ותורגם לאנגלית.

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%9C%D7%91_%D7%98%D7%95%D7%9C%D7%A1...

Граф Лев Николаевич Толсто́й (28 августа [9 сентября] 1828, Ясная Поляна, Тульская губерния, Российская империя — 7 ноября 1910, станция Астапово, Рязанская губерния, Российская империя) — один из наиболее известных русских писателей и мыслителей, один из величайших писателей-романистов мира. Участник обороны Севастополя. Просветитель, публицист, религиозный мыслитель, его авторитетное мнение послужило причиной возникновения нового религиозно-нравственного течения — толстовства. Член-корреспондент Императорской Академии наук (1873), почётный академик по разряду изящной словесности (1900). Был номинирован на Нобелевскую премию по литературе (1902, 1903, 1904, 1905). Впоследствии отказался от дальнейшей номинации.