Esther GREEN (nee Raab)

אסתר ראב נולדה וגדלה במושבה פתח תקווה, שהוריה, לאה ויהודה ראב, נמנו עם מייסדיה. העריצה את אביה שהיה דמות מיוחדת ביישוב העברי, וגם שנים אחר כך תיארה אותו בצורה מיוחדת. בין השאר סיפרה כי הייתה בוכה כאשר הוא נאבק במחלת הלב שלו, שהחלה לאחר ויכוח עם יהושע שטמפפר במושבה. בהיותה בת 15, אסר עליה אביה ללמוד בבית הספר של המושבה, בו למדו במעורב בנים ובנות. התנגדותו פגעה בה, ולפי דבריה אף השפיעה עליה לאורך שנים

פתח תקווה ונופיה השפיעו עליה רבות, אותם היא מתארת כך

"מראה המושבה היה עצוב קצת. הבתים היו רחוקים זה מזה וסגורים, והתריסים על פי רוב מוגפים; האנשים היו חדשים בארץ... והאנשים הלכו בצורה אחרת, תנועות אחרות עשו, תנועות של עבודה... אנשים אלה היו מיוחדים במינם, ואני חושבת שזה לא מקרה שהם היו מיוחדים. אני רואה אותם כמו תמונה של חלום, לגמרי בהתחלה, איך אנשים מתנועעים. ואיך הם מדברים, וכיצד כל זה אין לו שום רקע מאחוריו. בהיותי כל כך קטנה, כר הרגשתי שזה דבר שבא רק פעם אחת, בצלצול. הדיבור, לא רק מפני שהוא עברי, צלצל בחלל ריק; מסביב היה חלל ריק. אני הרגשתי את החלל הריק מסביב, שום יישוב אחר לא הורגש, לא שמעו שום דבר... סביבת פתח תקווה הייתה יפה. אינני יודעת, אולי מפני שהבתים היו ריקים... שורת ההרים ממזרח, הרי יהודה, היו בשלל צבעים. בכל שעה משעות היום נראו אחרת, כל שעה הייתה אחרת". י

היא מתארת כיצד חיה ממש את החקלאות, כיצד היה אביה מודד את התבואה על פי גובהה, וכיצד נעצבה כאשר עקרו כרם יין שנכשל. חייהם במושבה היו קשים, בשל כשלונה של החקלאות במושבה, ובקושי היה מה לאכול

ב-1913 עברה להתגורר בדגניה, עם חלוצי העלייה השנייה. ב-1914 שבה לפתח תקווה

בסוף 1921 נישאה בקהיר לבן-דודתה, יצחק גרין, ושהתה כמה שנים במצרים. אחר כך חזרה לארץ והתגוררה בתל אביב עד שנת 1945, ואחר כך חזרה לפתח תקוה. למדה בסמינר למורות ועבדה בהוראה ובחקלאות. את שיריה החלה לפרסם בראשית שנות העשרים

יצירתה

כאשר הוציאה את ספרה הראשון "קמשונים", שלטו בכיפה שתי אסכולות ספרותיות, זו הוותיקה, של ביאליק ובני דורו מצד אחד, והצעירה, שכללה משוררים כשלונסקי ואחרים. אסתר ראב אינה שייכת לשום אסכולה שהיא. היא עצמה הדגישה נקודה זו, ואמרה שחשה קרובה רק ליצחק שנהר. לפי החוקר צבי לוז, קירבה זו אינה מתבטאת בסגנון הספרותי שלהם, אלא בעמידה המשותפת שלהם בשולי הזרם הספרותי

משוררת הארץ

יש בסגנון זה קשר להיותה של אסתר ראב בת הארץ, החשה חופשייה במרחבי האדמה, ואומנם היא כונתה באופן "המשוררת הצברית הראשונה". השפעת הארץ נוכחת בכל כתיבתה, בתיאורים המופיעים בשיריה, בלשון הפשוטה והארצית שבה היא משתמשת ובסגנונה התמציתי, החד לעתים. מתוך קרבתה לארץ החשופה, היא מסתייגת מן הכרך, ובשיר "תל אביב" היא כותבת:

איכה אבך ודמעה אין, הלֹך וטפֹף ברגלי מרי על חול אדמתך - את. לא גרן ולא זית (...)

הארץ, נופיה, צמחיה והחי שבתוכה שימשו משוררים רבים החל מימי העליות הראשונות, אך ראב ייחודית בכך ש'שירי הארץ' שלה אינם ניסיון להביע מתוך עולמה את האהבה לארץ, אלא הם עצמם עולים ומתפתחים מתוך חווית הארץ, שלעתים מכוונת אליה במפורש ולעתים משמשת כמצע לנושא אחר. כך כותבת ראב על "עריסות החול" של המולדת:

לעולם בם אנוע אחוזת קסם לא נפתר, ורקיעים שקופים רוחשים על מחשכי ים עצים שקפא.

פשטות וחופש

ראב כתבה ב"חרוז חופשי", ואף שקדמו לה בכך משוררים כדוד פוגל ויוסף צבי רימון, מייחד אותה החופש הפשוט שבכתיבתה, שאינו מבקש להשתחרר מעולה של מסורת ספרותית אלא עומד בפני עצמו. רוב שיריה נכתבים כשטף אחד, ללא חלוקה מקטעת לבתים.

סגנון זה שלה, עם חווית הארץ, פותר לעתים קונפליקטים, מאחד בין קצוות נפרדים. ניתן למצוא למשל קטע כזה:

סבתות קדושות בירושלים, זכותכם תגן עלי: ריח סמדר ופרדסים פורחים עם חלב אם השקיתי (...)

היחס בין ישן לחדש, בין המסורת למודרניות מוצג כאן בצורה פשוטה, בניגוד למתח המובע בשירי ביאליק למשל, ואף בשיריו של המשורר הדתי י"צ רימון. הקשר המשותף לארץ ולנוף מאפשר את הקשר עם העבר, כפי שהיא כותבת באותו שיר: "שבע אטבול בים תיכון/ לקראת דוד אלופי המלך... ועם דבורה תחת התומר/ אשתה קהוה ואשוחח...".

שירי האהבה

שירי האהבה שלה נובעים אף הם מאותה חוויה בסיסית של הארץ, ועל כן מוצגת בהן דמות חדשה ומיוחדת של האשה האוהבת. הרומנטיות הרגילה מוחלפת באווירה 'צברית':

ככה תאהבני ולבך עלי יום יום תקרע - יען רעיה לעולם לך לא אהי; יען רק על מרומי הצער ננוחה

האהבה שהיא מציעה איננה אהבה ביתית ונינוחה, אלא אהבה של טבע פתוח, פראי וכואב. אהבה שיכולה להתקיים רק "על מרומי הצער". י

ספריה

קמשונים (שירים), בהוצאת הדים, תר"ץ 1930. שירי אסתר ראב (כולל "קמשונים"), בהוצאת מסדה, תשכ"ד נובמבר 1963. תפילה אחרונה (שירים), בהוצאת עם עובד, 1972. המיית שורשים, מבחר שירים מתוך ספריה הקודמים, בהוצאת הקיבוץ המאוחד, 1976. אסתר ראב, ילקוט שירים, מבחר שירים ומבוא על שירתה, עריכה ומקורות: אהוד בן עזר וראובן שהם. בהוצאת "יחדיו" ואגודת הסופרים העברים, 1982. גן שחרב, מבחר סיפורים ושבעה שירים, התקין לדפוס: אהוד בן עזר, בהוצאת תרמיל, משרד הביטחון, 1983.

לאחר מותה כונסה יצירתה לשני ספרים: כל השירים, המהדיר: אהוד בן עזר, בהוצאת זמורה-ביתן, 1988. מהדורה שנייה מורחבת, יצאה בשנת ה - 100 להולדתה של המשוררת, 1994. כל הפרוזה, המהדיר: אהוד בן עזר, כולל סיפורי "גן שחרב" וסיפורים מהעיזבון, תרגומי שירים ושירים לילדים, בהוצאת אסטרולוג, 2001.

נשים פורצות דרך על בולי ישראל - שרה לוי-תנאי ואסתר ראב

ויקיפדיה: אסתר ראבּ (25 באפריל 1894 - 4 בספטמבר 1981), המשוררת והסופרת הבולטת הראשונה מבין ילידי הארץ. עובדה זו בולטת בשירתה המושפעת מאוד מהנוף הארצישראלי ולכן היא כונתה "המשוררת הצברית הראשונה". ראב הייתה דמות חריגה בחברה, וכך גם שירתה, השונה מסגנון הזמן

אסתר ראב נולדה וגדלה במושבה פתח תקווה, שהוריה, לאה ויהודה ראב, נמנו עם מייסדיה. העריצה את אביה שהיה דמות מיוחדת ביישוב העברי, וגם שנים אחר כך תיארה אותו בצורה מיוחדת. בין השאר סיפרה כי הייתה בוכה כאשר הוא נאבק במחלת הלב שלו, שהחלה לאחר ויכוח עם יהושע שטמפפר במושבה. בסוף 1909, בהיותה כבת 15 וחצי, אסר עליה אביה ללמוד בבית הספר של המושבה, בו למדו במעורב בנים ובנות. התנגדותו פגעה בה, ולפי דבריה אף השפיעה עליה לאורך שנים

פתח תקווה ונופיה השפיעו עליה רבות, אותם היא מתארת כך:

"מראה המושבה היה עצוב קצת וקר. הבתים היו רחוקים זה מזה וסגורים, והתריסים על פי רוב מוגפים; האנשים היו חדשים בארץ... והאנשים הלכו בצורה אחרת, תנועות אחרות עשו, תנועות של עבודה קשה... אנשים אלה היו מיוחדים במינם, ואני חושבת שזה לא מקרה שהם היו מיוחדים. אני רואה אותם כמו תמונה של חלום, לגמרי בהתחלה, איך אנשים מתנועעים. ואיך הם מדברים, וכיצד כל זה אין לו שום רקע מאחוריו. בהיותי כל כך קטנה, כר הרגשתי שזה דבר שבא רק פעם אחת, בצלצול. הדיבור, לא רק מפני שהוא עברי, צלצל בחלל ריק; מסביב היה חלל ריק. אני הרגשתי את החלל הריק מסביב, שום יישוב אחר לא הורגש, לא שמעו שום דבר... סביבת פתח תקווה הייתה יפה. אינני יודעת, אולי מפני שהבתים היו ריקים... שורת ההרים ממזרח, הרי יהודה, היו בשלל צבעים. בכל שעה משעות היום נראו אחרת, כל שעה הייתה אחרת". י

היא מתארת כיצד חיה ממש את החקלאות, כיצד היה אביה מודד את התבואה על פי גובהה, וכיצד נעצבה כאשר עקרו כרם יין שנכשל. חייהם במושבה היו קשים, בשל כשלונה של החקלאות במושבה, ובקושי היה מה לאכול

ב-1913 עברה להתגורר בדגניה, עם חלוצי העלייה השנייה. ב-1914 שבה לפתח תקווה

בסוף 1921 נישאה בקהיר לבן-דודתה, יצחק גרין, ושהתה כמה שנים במצרים. אחר כך חזרה לארץ והתגוררה בתל אביב עד שנת 1945, ואחר כך חזרה לפתח תקוה. למדה בסמינר למורות ועבדה בהוראה וכחקלאות. היתה נשואה 4 שנים לצייר אריה אלואיל

את שיריה החלה לפרסם בראשית שנות העשרים

יצירתה

כאשר הוציאה את ספרה הראשון "קמשונים", שלטו בכיפה שתי אסכולות ספרותיות, זו הוותיקה, של ביאליק ובני דורו מצד אחד, והצעירה, שכללה משוררים כשלונסקי ואחרים. אסתר ראב אינה שייכת לשום אסכולה שהיא. היא עצמה הדגישה נקודה זו, ואמרה שחשה קרובה רק ליצחק שנהר. לפי החוקר צבי לוז, קירבה זו אינה מתבטאת בסגנון הספרותי שלהם, אלא בעמידה המשותפת שלהם בשולי הזרם הספרותי

במלאת 30 שנה למותה של אסתר ראב (1894-1981) אנחנו מפרסמים בהמשכים את 600 העמודים של הכרך הנידח: אהוד בן עזר ימים של לענה ודבש סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב הוצאת עם עובד, 1997 העורך: חיים באר הספר יצא לאור בסיוע הקרן הקיימת לישראל

חלק שישי: משוררת "קמשונים", אלמנה וגברת

7. "מלוא הקובעת, יין האמת השחור", נישואיה לאריה אלואיל וגירושיה ממנו.

אימה של אסתר, לאה ראב, מתה בפתח-תקוה בפברואר 1932 ממחלת הסרטן, והיא כבת 70. מותה אינו מותיר רושם רב בחייה ובכתיבתה של אסתר. היא כמעט שאינה מזכירה אותה כל השנים האלה. ייתכן כי השיר "יתמות ואבן" ("גזית", 1932), מושפע ממות האם, אף כי הרגשת היתמות המובעת בו קרובה יותר להרגשתה לאחר מות איזאק, המובעת ברשימה מהעיזבון "בקאהיר": "פתאום הלך ואני כאילו לא נתאלמנתי – אלא נתייתמתי." בכתב-היד של שיר בשם "'מכביה' 1932" ["%D7%90%D7%A0%D7%95 פה לרגלייך, מולדת"], עושה אסתר מחווה וכותבת – "מוקדש לאמי" למרות שאין שום קשר בין השיר לבין דמות אימה או פטירתה. נוסחו הסופי של השיר נדפס לראשונה ב"מאזניים", באביב 1933, ובו נהפך השם המקורי להערה בסוגריים בתחתית השיר. השיר התפרסם ללא שם, בראשו נדפס "מוקדש לעולים 1933" – ולמשפט הטיוטה "מוקדש לאמי" אין זכר.

ברשימה אוטוביוגראפית ששלחה אסתר ראב לראובן שהם ב-20 במרס 1972 היא חוזרת ומספרת על חייה לאחר מותו של איזאק: העיר היתה קטנה והבית הפך מרכז לאנשי-רוח, סופרים – הייתי אז קצת אימפוזנטית – האסון כאילו הבשיל אותי. המשפחה בפתח-תקוה האיצה בי לחדש את חיי – היו פרטנדנטים חד-פעמיים, אנשים שעמדו בראש מועצות, עורכי-דין – אבל אני החלטתי הפעם אלך אחר ליבי – וליבי נמשך אל סופרים וציירים, הרגשתי שלאחר שייכותי למפלגת הפועלים בארץ אני רוצה להישאר בציבור האמנים. זה גם היה אחר הופעת "קמשונים" והחלטתי שאמשיך לכתוב. ואז בא א.א. והחל בחיזור עקשני אחריי ואני התרשמתי מעקשנותו והסכמתי – וכאן התחיל הכשלון – שנמשך שלוש שנים ואני יצאתי ממנו בשן ועין – ומצולקת לתמיד – לאחר זה התרוקן הבית – והייתי בודדה ופצועה. וגם מצבי החומרי הורע והייתי שקועה בחובות כתוצאה מהמינהל ה"מעשי" של א.א. במשך שלוש שנים. חדלתי לכתוב ורציתי להיות איש מעשה, התחלתי לעבוד ולסדר את ענייניי הכספיים, עוד היה אז רכוש גדול בידי אבל שום דבר לא עזר, היה משבר בארץ והרכוש התגולל – ואיש לא רצה לקנותו – בית הדירות שניבנה על מנת שאוכל לחיות משכר-דירה – עמד ריק – כמו דירות אחרות בתל-אביב, גם בחמש לירות לחודש עבור שלושה חדרים לא יכולתי להשיג [%D7%93%D7%99%D7%99%D7%A8%D7%99%D7%9D], התחבטתי קשה שנים על שנים, עצב, מורת-רוח ומזמן לזמן שיר עצוב. באמת כיום קשה לי לזכור מה עשיתי – טיפלתי בשכנים [%D7%93%D7%99%D7%99%D7%A8%D7%99%D7%9D], כתבתי שטרות והייתי מחכה בקוצר רוח ל"מוחרם" שאז מתחדשים חוזי-השכנים [%D7%94%D7%93%D7%99%D7%99%D7%A8%D7%99%D7%9D] ואני מקבלת איזה סכום על חשבון השטרות ואז אני יוצאת בשנים 1936-1938 בהפסקות לפריז או לזלצבורג לפסטיבל של המוסיקה והתיאטרון. בפאריס אני שומעת הרצאות על אמנות מבקרת תערוכות וקונצרטים וכל צערי משתכח, אני מזדהה עם העיר הנפלאה שמזינה את רוחי חודשים על חודשים עד שאני שואבת את כל תוכנה והיא "נגמרת" אצלי. כיום אין לפאריס שום משיכה עבורי היא נראית לי כשדה קצור.

אריה אלואילבשנת 1972 פרקים רבים בחייה של אסתר הינם כה עלומים לאנשים שאינם בני-משפחה קרובים או מחוג ידידיה – שהיא סבורה שתוכל להעלים בפני הביוגראף שלה את זהותו של בעלה השני. לאחר שראובן אינו מוותר, ושואל במפורש מיהו א.א. – היא עונה לו במכתב מ-29 במרס 1972: ובכן ראובן ידידי – השאלה על אלויל (א.א) רק גרמה לי אי-נעימות כי הרבה פעמים נסחפתי בשטף-הדיבור מפני-גילוי-הלב הטבעי שלי, ואתה יודע שאני רחוקה מהיות סגורה לפעמים והקשבתך הטובה "משכה אותי בלשון" אבל תשכח זאת כמו שאני שכחתי –

אריה אלואיל נולד ב-1901 בבויבריק שבגליציה. ב-1919 הוא מייסד בעיירתו את תנועת "השומר הצעיר", עולה סמוך לכך ארצה, נימנה על מייסדי ביתניה עילית, שם הוא מחליט להיות צייר, וגם נעשה ממקימי ההסתדרות. כותב מוקי צור: כשעלה אריה אלואיל ב-1920 הוא עמד בראש חבורתו. מנהיג של קבוצת צעירים נלהבת שקיבלה על עצמה לפתוח דרך בגליל. הוא הביא מן הבית, מתנועת הנוער, חלומות רבים וחשב כי בעזרתם יוכל להתגבר על החום והרעב, על המתח ועל תהומותיהם של חיי היחד. כניראה האמין כי כאן יוכל לבטא את יחסו לנוף הקסום, גם בעבודה, גם באמנות, גם בגיבושו של יחד אמיתי. קשה לדעת מתי גילה אריה את המתח והסתירות הפנימיות. הוא היה בגרעין הפנימי שבחר את החבורה המצומצמת, שעברה לביתניה עילית. אותה חבורה שהיתה לאגדה עוד בימיה, שכה רבים ניסו לנפץ. אלא ששם בפסגות כבר לא היה מנהיג לבדו, הצטרפו אליו שני "זקנים" ממנו בכמה שנים: מאיר יערי ודוד הורביץ. מאיר יערי, הזקן שבחבורה, התקרב כבר לגיל עשרים וארבע. בימי ביתניה עילית גילה אריה אלואיל את היופי של הארץ, את אורה המיוחד, את צבעיה העזים. האם צייר אז, בימי ביתניה עילית? בתנועת הנוער הירבה לכתוב כתיבה ציורית בסגנון התקופה, אך כאן בארץ אין אנו יודעים מה היה גורל יצירותיו. יש לנו עדויות, שבחבורה היה מתח מסביב לפעילותו האמנותית. המציאות שהתגלתה היתה קשה, בחבורה החופשית ששתלה זיתים בצלעי הארץ, היו החלומות גבוהים מדי, המצוקה האישית עמוקה. אריה אלואיל מצא עצמו מציייר מצבות. מתוך דברי וידוי שכתב מאיר יערי סמוך לתקופה, מתברר כי היה מתח ביניהם. כשפוטרו חברי ביתניה עילית וחיפשו מקום אחר ושותפים חדשים, פרש אריה אלואיל. הוא פרש מן החבורה, חזר לווינה ללמוד ציור. כשחזר ארצה בחר באמנות ובהוראה. בציוריו חזרה ביתניה עילית ועולם ההתיישבות, הוא היה רגיש לנוף ולא סגר אותו מפני האור הרב.

ב-1921 חוזר אלואיל לווינה כדי ללמוד באקדמיה לאמנות. שם הוא מוציא לאור סדרת הדפסי אבן "טורא אפורא", מצטרף כחבר לקבוצת קוקושקה ב"קונסטשאו" ומשתתף בתערוכה הייצוגית "אמנות אוסטרית 1900-1925". כמו-כן הוא מבקר במרכזי אמנות בגרמניה, פאריס ואיטליה. ב-1926 הוא שב ומשתקע בארץ וחי בגבעת המורה, בשפיה ובירושלים. הוא עוסק בהוראת אמנות. ב-1927 מציג בתערוכת אמנים מודרנים בצריף "אהל". בשנים 1932-1930 נערכות תערוכות יחיד שלו בירושלים – בבצלאל ובמגדל דוד; ובתל-אביב – בגימנסיה "הרצליה" ובתיאטרון "הבימה". על אמנותו הוא מספר: "החלטתי להיות צייר עת ישבתי בקבוצת חלוצים בהר בגליל. הכנרת והירדן מבריקים מכסף הריח והכל דומה לתמונה של רמברנדט מתוך הספר השמור איתי. מכל הוואדיות עולים ערפילים צעיפים לבנים, אפור, כחול, סגול. לעננים מעל הגולן מגע של ורוד וכתום והכל שזור בכחולים רבים מאוד. בלילות אלה ראיתי את עתידי בתור צייר." לאחר-מכן הוא מספר על המקורות מהם ינקה אמנותו: "אמנות ראשונה ראיתי בציורי הקיר ובמנורת הנחושת הענקית בבית-הכנסת, במצבות בבית-העלמין ובזכוכית המצויירת מלאך ענק בבית-הנתיבות אשר בלבוב. המוזיאונים בווינה היו נפלאים, וכאן ראיתי לראשונה צרפתים ואת ון גוך המפתיע ומזעזע. פאריס בפעם הראשונה הביאתני ליידי התלהבות 'עד השמיים' ודיכאון 'עד מוות'." אלואיל מתוודה ואומר כי ציוריו הראשונים בארץ לא עלו יפה. "שנתיים הרסתי את כל אשר ציירתי. לצייר מיער וינה – התכחש הנוף הארצישראלי. הצבע הסמיך הכחול והאפור הפך קלוש צהבהב. השמש הלוהטת קרעה את תמונותיי בכהות. לא קל 'כיבוש' נוף זה. במגע קל מאונך של מכחול סמיך הצבע ניסתי לצייר את רעד האוויר, את שקיפות עצי הזית ואת האפורים החמים של הקרקע. בירושלים ישבתי שנתיים וציירתי את בתי הכנסת, את העיר העתיקה ואת ההרים סביבה. ירושלים הירואית ומונומנטאלית, אך ליבי נמשך יותר לכפרים ולשדות. יתכן ורק עתה התקדמתי בתפיסת הציור והנוף הארצישראלי, מזמן שפסקתי ללכת לפאריס."

ב-1 בנובמבר 1932, בתל-אביב, בגיל 38 – נישאת אפוא אסתר ראב, משוררת, אלמנה עשירה ומצנאטית של ציירים – לצייר אריה אלואיל, בן 31, חלוץ-לשעבר, ודאי לא עשיר כמוה, וצעיר ממנה ב-7 שנים לערך. לצורך הנישואים מפחיתה אסתר כחמש שנים מגילה, ככתוב בתעודת הנישואין, שהוצאה לאחר כשמונה חודשים: "הגיל: 32" (מקודם נכתב 33 ונמחק). מעתה ואילך תמסור בכל מקום ששנת הולדתה היא 1899! היא נדרשת לציין בתעודה גם את משלח-ידו של אביה, וקובעת: "חורש". אלואיל עבר ככל הניראה לחיות בדרך קבע בתל-אביב רק לאחר נישואיו. הזוג החדש מתגורר בבית האדום מול הים, הבית שבו המשיכה אסתר להתגורר מאז התאלמנה. אלואיל הוא גבר צעיר ונאה, ואסתר קוראת לו בשם החיבה ארי. היא שומרת אצלה צילומים שלו, ויש לשער שגם סערת חושים לא חסרה שם, שהרי אם "חייתי עד לשנת השלושים ושלוש [38!] ולא ידעתי את ארוס" מתרחש בשנת 1932 ואינו קשור בשנברג-שנהר – אזי כוונתה המפורשת היא לחייה עם אלואיל. על כל פנים, גם שנברג, גם אלואיל, שניהם גברים נאים, הצעירים ממנה בשבע שנים לערך; וחרף הצבעים השחורים שבהם עתידה אסתר לצבוע את תקופת חייה עם אלואיל, ניראה כי לפחות בתקופה הראשונה הם מרבים להתהולל ולהינות יחדיו מהחיים. הם מקיימים בביתם נשפים ומסיבות, ואסתר אף קונה לאלואיל אופנוע גדול. תערוכת היחיד הראשונה שלו במוזיאון תל-אביב נערכת ב-1933, כאשר הוא כבר נשוי לאסתר. נקל לשער כי המאורע זוכה להילה החברתית של משוררת "קמשונים" העשירה ובני-חוגה.

מספר טלפיר: "ערב אחד הופיע בחבורה הצייר אריה אלואיל. כך נודע לנו שאסתר נישאה לו. טרם הספקנו לברך את הזוג, והם הפליגו לאירופה, וכפי שנודע אחר-כך גם לגליציה, לביקור אצל משפחת אלואיל בבויבאריק, כפי שקראו היהודים לעיירתו." אסתר סיפרה לי כי אכן נסעה עם אלואיל, בשנה הראשונה לנישואיהם, לבקר את הוריו בפולניה. הביקור הזה, הפגישה עם ההווייה הגלותית של משפחתו, ותחושתה כי הם מבקשים לנצל אותה, את כלתם – כל אלה מטילים, לדבריה, צל כבד על נישואיהם מן ההתחלה. גם בשנותיה המאוחרות, בהיותה מעל שמונים, היא מחקה בלעג מרושע-משהו את צורת הדיבור ביידיש של בני משפחת אלואיל כפי שנחקקו בזכרונה באותו ביקור. למען האמת אסתר ואריה יוצאים לאירופה רק בשלהי קיץ 1934, כשנה וחצי לאחר נישואיהם. תחילה הם מבקרים כאמור את משפחתו בגליציה, ומשם הם נוסעים לפאריס. לדברי אחייניתה של אסתר, מרים גיסין, מסדרת אסתר לאלואיל תערוכה בגלריה בפאריס, אולי בסיועה של חנה אורלוף ומכרים אחרים שלה. ייתכן שהתערוכה מתקיימת בתקופת שהותם זו בפאריס, אך קיומה אינו נזכר ברשימת תערוכותיו.

במרוצת אוקטובר ונובמבר 1934 שלחה אסתר לטלפיר שני מכתבים מפאריס, שמתוכם הוא מצטט ברשימתו "הבית האדום בלב חולות-הזהב", אבל המקור לא נמצא. וכך כותבת אסתר לגבריאל טלפיר ב-17 באוקטובר: הנה אנו סוף-סוף בפריז אחרי שביקרנו את פולניה שלך ואחרי שהיו לי שם הרבה אכזבות. הגלות דיכאה אותי עד אין שיעור, אבל יש גם הרבה כוחות עצורים בתוך היהדות הגליצאית. אבל אין להם מוצא. יש גם דקדוקי קטנות... כאן שאפתי רוח, אף-על-פי שמצאתי את פריז שונה מאוד מאשר היכרתיה לפני שנים. איזה כובד-ראש ירד עליה, הד המצב הכללי באירופה והד המאורעות הפרטיים שלה בימים האחרונים. איני יודעת באופן פוליטי מתי תפרוץ מלחמה, אבל היא לא תאחר לבוא, מרגישה אני אותה בחוש. אנו הולכים ומסתגלים לחיי פריז. אתמול היו אצלנו אברדם הצייר, ואהרונסון המבקר. הוא אדם יקר. ידען גדול ואני שומעת אותו ברצון. פיקנטי מאוד לשמוע את האמנות הצרפתית מסתננת בלשון חסידים ומפולפלת של אהרונסון. הוא עני גדול. אינני יודעת – עליך הוא כועס וכדאי שיהיה אחרת. האדם הזה נעשה מחומר משובח. אנו מתראים כאן עם חנה אורלוף, וכמה מכרים ישנים שלנו, אך העיקר פריז עצמה. מה נשמע בארץ? הירד כבר גשם, והרוחצים עוד בים? ומה שלומך אתה ו"גזית"?

וב-28 בנובמבר היא שולחת לו מכתב נוסף: רציתי לספר לך, שחנה אורלוף נוסעת לארץ-ישראל וכדאי היה שהארץ תקבל אותה בסבר פנים יפות כיאות לאמן יהודי מקליבר שלה. צריך שהארץ, אם אינה מקום מגורים של האמנים היהודים, שלכל הפחות ישאבו ממנה כוחות כמה שאפשר... אתה מצידך צריך להוציא חוברת "גזית" מוקדשת כולה לחנה אורלוף כמו שעשית לשאגאל ולמנקס. תבקר אצלה, היא תהיה בוודאי אצל אחיה, [%D7%A6%D7%91%D7%99] נשרי. היא אדם כל-כך ישר וחביב, ורוח עממיות נושבת ממנה... אני מייעצת לך להתיידד עימה. זה ודאי ינעם לך. ומה בדבר בואך הנה? איני יודעת, אם כתבתי לך על ביקור[%D7%99] בפולין – זה היה עינוי ממש. אני בטוחה שגם לך יקשה מאוד לראות ענות ישראל שמה...

ב-1935 אכן מתקיימת תערוכתה הראשונה של חנה אורלוף במוזיאון תל-אביב וזוכה בהצלחה רבה.

בעת שהותה בפאריס, בדצמבר 1934, לוקחת אסתר במשך שבועות אחדים שיעורים במכון: "Ecole Francaise D'Orthopedie et de Massage" הנמצא ברחוב Cujas ברובע החמישי. בין המקצועות הנלמדים בו: עיסוי חירורגי ואורתופדי, עיסוי פנים, טיפוח קוסמטי, התעמלות רפואית ופדיקור. טופס ההרשמה מצוי בארכיונה, על שם אסתר אלואיל. תאריכי התשלום הם: 11.12.1934 ו-11.1.1935. מסתבר אפוא שרק באביב 1935, אולי לקראת הפסח, אסתר ואריה חוזרים ארצה. בארכיונה נמצאת קבלה מ-28.4.1935 בכתב ידו של אלואיל: "קיבלתי -.25 לא"י / עשרים וחמש לא"י ריבית עבור הלל אלויל [%D7%90%D7%91%D7%99%D7%95] עד 15.9.35." קשה להניח שקבלה כזו תיכתב בחוץ-לארץ.

במאי 1996, בעת ביקורי בניו-יורק, אני פוגש את הצייר אליהו (אליאס) ניומן בן ה-94 שהוא אולי אחרון בני-דורה של אסתר שנותר בחיים. הוא מספר שהכיר אותה וגם את אלואיל וזוכר את ביתה בן שתי הקומות. לדבריו היה לאסתר Beauty parlor, מכון יופי, והיה לה קשר לייבוא תכשירי קוסמטיקה מארצות אירופה. אני מזכיר לו שחברת האחים גרין ייבאה מחברת באייר בגרמניה מוצרי רוקחות וכניראה גם קוסמטיקה, והוא מאשר שלכך התכוון. מריאסה, בתה של בת-מרים, שהכירה את אסתר בילדותה, אומרת שאין שחר לדברי אליאס. היא אינה זוכרת שאסתר היתה קשורה אי-פעם למכון יופי. מרים גיסין, אחייניתה של אסתר, מספרת שאסתר נהגה לספר שיש לה הכשרה קוסמטית מפאריס והיתה מלמדת את מרים ואת אחותה שמחה לשים על פניהן מסיכה של פרוסות מלפפון טרי ולהשתמש במשחות כדי לשמור על רעננות העור. גם שושנה גולדווסר נזכרת כיצד סיפרה לה אסתר, בילדותה, "על הדרכים לשמירת עור-הפנים בקרם, העשוי מפירות העונה."

אור על חייה של אסתר באותן שנים שופכת לנה מרגלית (גרוס), ילידת גרמניה, שהיתה בצעירותה סוכנת-בית אצל יהודה ראב בן ה-75. בפגישתי עם לנה, שהיתה האומנת שלי כאשר אימי נסעה להתרפא במעיינות החמים של קליה, היא מספרת: למרות אורח החיים הספארטאני-כמעט בביתו של יהודה, בליל הסדר היה הכל משתנה. כל המשפחה היתה באה. אני זוכרת סדר אחד, מיוחד. אסתר חזרה אז מפאריס עם אלואיל הצייר [%D7%9E%D7%93%D7%95%D7%91%D7%A8 כניראה בפסח 1935]. היא היתה ניראית מאושרת מאוד. פאריס היתה מאוד-מאוד לפי הטעם שלה. היא באה לבושה בשמלה שחורה אלגאנטית, גבוהה. אלואיל היה יותר צעיר ממנה, וגם ניראה יותר צעיר ממנה. הבחינו היטב בהבדל השנים. אז עוד היתה האהבה חזקה ביניהם. היה באסתר משהו גברי. עם הזמן אפילו יותר. אבל כשהיא היתה עם אלואיל זה לא היה כך. היתה לבושה טוב יותר. יותר נשית, אפילו מאוד. אבל תמיד היה בה משהו חזק. אישיות. הכל היה בשפע. יין. לפתן של פירות מיובשים. ויהודה היה יושב בראש. והוא כל כך שמח עם אסתר. היא אז ממש פרחה. גדולה, ומאוד אלגאנטית. עם שיק פאריסאי. היתה במצב רוח מאוד מרומם. זאת היתה ממש חגיגה במלוא מובן המילה. שרו לא רק שירים של ההגדה, היו להם מנגינות מיוחדות של המשפחה. אני באתי מהגלות וכל מילה בהגדה היתה קדושה בעיניי – וכאן היה הבדל כה עצום, של חופש. היתה תקופה פורחת. נידמה לי שכאשר אסתר חזרה מצרפת, היא היתה בהריון, מאלואיל, והיא הפילה. ואחרי ההפלה, מרוב אכזבה, היא נסעה לצרפת, אולי כדי לשכוח. יכול להיות שאחרי האכזבה של ההפלה נסעו שניהם לפאריס והיו שם כמה חודשים. אני לא בטוחה מתי. לסדר היא באה אחרי פאריס. מאוד מאושרת. מאוד מרשימה. ואני יודעת שהיתה הפלה. אני לא יודעת בדיוק מתי. יהודה ראב היה מאוד מופנם. הוא מאוד אהב את אבא שלך. הוא התגאה בברוך כמו אידאל, גבוה, חזק. את אסתר הוא במובן מסויים לא הבין. הוא לא דיבר הרבה עליה. בכלל לא דיבר הרבה על המשפחה. אני לא ידעתי את היחס שלו לאסתר. הוא רק סיפר שהיתה נשואה עם גרין, היתה גרה במצרים, ומצבה אז היה מאוד מאוד טוב. אני גם לא ידעתי שהיא היתה בדגניה. את זה הוא לא הזכיר. היה מאוד סלקטיבי. רק הזכיר שהיא מאוד אינטליגנטית, שהיא יודעת שפות. אסתר ידעה ערבית. במצרים, בחברה שהיא ובעלה היו בה, אז הערבית היתה גם היא ברמה גבוהה יותר. היא היתה עוברת משפה לשפה, אנגלית, צרפתית, ערבית. אני חושבת שהסגנון המיוחד שבו דיבר יהודה היה רק בגרמנית. צורת הדיבור שלו בגרמנית היתה מאוד אצילית. ליידיש וגם לעברית לא היה לו אותו יחס טבעי כמו לגרמנית. לאסתר היו שני בתים, הווילה ועוד בית אחד. יכול להיות שאלואיל רצה לבנות משהו הלאה. באלף לירות יכולת אז לקנות מגרש ולבנות עליו בית. הרכוש שלה היה גדול, והיא הוציאה עם אלואיל הרבה כסף בתקופת חייה איתו. נידמה לי שחלק גדול מהכסף הלך לנסיעות לחוץ-לארץ. הוא עצמו לא הרוויח. הוא צייר אבל לא היה שוק לתמונותיו. הן לא נמכרו. והיא החזיקה אותו, ואת הבית, ואת הערביה, פטמה, שעבדה אצלה בבית. אני חושבת שהבוהמיות הזו, של הצייר שלא עבד, שלא הרוויח – יהודה לא דיבר על כך, אבל מטבעו הוא לא היה יכול לסבול בזבוז. בבית לא הלך לאיבוד שום דבר, והכל היה מסודר, ונקי, וחסכוני. בשר אכלו רק פעם בשבוע. הרבה מרק שעועית. הרבה דגים. פירות. ענבים. תאנים. תפוחי-זהב. סלט חתוך דק עם גבינה וזיתים וקצת שמן זית. ואבטיח עם גבינה לבנה. היו מביאים אז תפוחי-עץ אדומים, אמריקאיים. אולי מלבנון ולא מאמריקה-ממש. אבל בארץ לא צמחו כאלה. כשהייתי יורדת לשוק הגדול הייתי קונה בכספי שניים ואוכלת בדרך. שיהודה לא ירגיש. כי הם ביוקר. הם לא מקומיים ובעיניו זה היה בזבוז. יהודה אהב מאוד צימס מדלעת. תמיד אמר שאסתר יודעת לבשל דלעת, והוא לימד אותי לבשל כמוה וזה תמיד יצא יותר מדי רך. אני לא אהבתי דלעת כי במלחמת העולם הראשונה רעבנו בגרמניה. האוכל היחיד היה תפוחי-אדמה עם גזר גדול לבהמות. הדלעת הזכירה לי את הגזר. אצלנו בבית לא אכלו גזר במשך שנים. יום אחד אסתר באה לבקר ובישלה דלעת שכל חלק קטן ממנה ניראה כמו עם גלזורה, ועשתה גם קוגל, ויהודה נהנה מאוד. אחרי שנפרדה מאלואיל באה ליום או יומיים לבית אביה. פעם אחרת הזמינה אותנו ונסענו אליה, סבא יהודה ואני. זה היה כבר אחרי הגירושים שלה. יכול להיות שבשביל להיפטר מאלואיל היתה צריכה למכור אחד משני הבתים. נידמה לי שהיה לה מגרש גדול. כשבאנו אליה היא לבשה בגד לבן כמו חלוק-בית, בסגנון ערבי עם סנדלים שטוחים, כמו ערביה. והכל מצוחצח. היא לא היתה יפה אבל מאוד שארמאנטית, עם שיק צרפתי. ואיזו שפה יפה. כאשר רק פתחה את הפה, מיד היתה פורחת והווילה היתה יפה. זה היה משהו, כמו בחלום. על הגירושים לא דיברו כאשר באנו אליה.

בני דודי, אהרון בן עזר ומרים גיסין, סיפרו לי שאלואיל נעשה ל"קבלן" על חשבונה וניסה להשתלט על רכושה. הוא פיתה את אסתר למכור את הבית האדום ולבנות במקומו בית-דירות להשכרה או אולי לבנות בית-דירות על מגרש אחר שברשותה, וכך להבטיח את קיומם משכר-הדירה, כנהוג באותן שנים. לדבריהם אסתר הרתה גם לאלואיל, וגם הריון זה, ככל הריונותיה הקודמים, הסתיים בהפלה, לאחר שבתקופת ההריון טסו והתרוצצו בחוסר זהירות על האופנוע הגדול שלו ברחבי תל-אביב. לאסתר, שהיתה כבר כבת ארבעים, התברר אז סופית שלא תוכל עוד ללדת ילדים לעולם. בילדותה, בשנות ה-30, הכירה מריאסה כצנלסון, בתה של המשוררת יוכבד בת-מרים, את אסתר. "גם אני שמעתי שהיא היתה בהריון," היא מספרת לי. "היא לא יכלה להיות כל כך נחמדה אלי אם היא לא אהבה ילדים."

לאחר ההפלה קנתה אסתר מכונית אמריקאית חדשה ורבת-עוצמה ואלואיל נהג בה. בצילום השמור בארכיונה ניראה אלואיל, חבוש כובע רחב-שוליים, עומד ליד מכונית הוויליס המשפחתית. לתמר אבידר היא מספרת: "מה את יודעת, הרי אמרו שאני הכי אלגנטית בתל-אביב, היתה לי הפרווה הראשונה בתל-אביב, וגם נהגתי מכונית שלי – כשהיו פה רק עשרים מכוניות." ובאוזני רות בונדי היא אומרת: "זה תצלום מהזמנים שנהגתי במכונית. היו אז אולי עשרים מכוניות בכל תל-אביב. היה לי ויליס. אחד הראשונים, המעוגלים, החדיש ביותר אז."

אם מצרפים את עדותה של לנה למכתבים בעזבונה של אסתר המעידים על נסיעותיה, ניראה כי ההפלה התרחשה בקיץ 1935, זמן לא רב לאחר שובה של אסתר מפאריס, והיא כבר בת ארבעים ואחת. אחר ההפלה נוסעים אסתר ואלואיל פעם נוספת לאירופה, אבל הוא חוזר ארצה לפניה. ניראה כי כשלון הריונה מזרז את המשבר ביחסיה עימו וגורם לה לרצות להישאר לבד בחוץ-לארץ, כפי שכשלון ההריון לאיזאק כעשר שנים לפני כן גרם למשבר בנישואיה הראשונים ולהחלטתה לחזור לארץ-ישראל.

ביוני 1935 אסתר נמצאת במעיינות המרפא של קארלסבאד (ואולי בווישי), וכותבת לטלפיר:

מה נשמע בארץ? איני מקבלת עיתונים. אולי תשלח את ה"גזית"... אתם רוחצים שם בים וכאן יורד גשם וקריר. ודאי עוד אספיק גם אני להיצלות מעט. אני מתרפאה וכפי הניראה אבריא בקרוב ואחזור ארצה. קיבלתי מוורשה את שירי פומרנץ... יש שירים יפים וברובו גם הרבה קש... אני קוראה את ספרו החדש של ג'יאנו. אני קצת מטורפת ממנו... היה שלום וכתוב מה.

באותם ימים היא שולחת גלוייה מפאריס ("גנזים" 17758) ליעקב פיכמן, ודבריה גלויי-לב מעט יותר מאשר לטלפיר:

שמחתי מאוד על גלוייתך, יש בה חמימות, אם אני מאמינה? אני טיפשה גדולה ומאמינה תמיד בדברים טובים שאומרים לי. אבל טוב לי בכך. כי מה תועיל החוכמה? ולב לא ייחם ממנה. פאריס קסמה לי קסם. והנני מאריכה את שבתי כאן ככל האפשר. אריה כבר חזר ואני אשוב בעוד שבועות אחדים. קראתי כאן את כל הספרים ה"מכתבים" גם שלחתי ארצה. אבל שמחה גדולה אין לי כאן. אבקר אותך מיד לשובי, ורוב שלום –

מאותו קיץ נשתמרה גם גלוייה ללא תאריך, שאסתר שלחה מקארלסבאד לבעלה הנמצא כבר בארץ:

ארי שלום! הנני יושבת כאן בחברת מכרים שלך. ערפל. וכרטיס אין לי עדיין, אשתדל למהר ככל האפשר, אכתוב לך באריכות מחר

                                              א. דרישות שלום חמות מקרלסבד

ייחודה של הגלוייה שנדפסה בקארלסבאד הוא הכתובת העברית המופיעה בקדמתה:

מקצות הארץ יבואו לשתות מבארך מים רפאות את לחולים ותטיפי להם חיים דומייה לך תהילה ברוכה את ברכת שמיים כבוד מלכים ניתן לך כינוך קרלסבד יהי מקורך ברוך יכון שמך לעולמי עד פה רשם אוהבך משמיע בקרב עמים רבים

              גדולתך בזה היום דלית מנחם אב פ"ק

              תר"ז

האותיות המודגשות נותנות אקרוסטיכון של מרדכי פראמבערג ((Fromberg, ובצד ימין תרגום הכתובת העברית לגרמנית, והתאריך: Am 4. Ab des Jahres 1847 כניראה היום שבו כתב את שיר השבח למעיינות קארסלבאד.

• אחרית נישואיה לאלואיל וגירושיה ממנו, הם אחת התקופות הקשות והמשפילות בחייה של אסתר, כדבריה המרים: "הכשלון – שנמשך שלוש שנים ואני יצאתי ממנו בשן ועין – ומצולקת לתמיד – "

אלואיל עשה לה צרות-צרורות. לאחר שנישואיהם התערערו גרו השניים בנפרד, הוא בקומה השנייה של הבית האדום, ואסתר בראשונה. הוא הקים בכוונה רעש בלילות, והיא עמדה למטה ודפקה במקל או במטאטא בתקרה כדי להשתיקו. במשפחה מספרים שאלואיל הביא לבית נשים לבלות איתן, ואפילו ניסה להכות את אסתר, אבל אלה הן שמועות בלבד. יום אחד, בהתקפת רוגז, חתך אלואיל בסכין את הפורטרט הגדול של אסתר, מעשה ידי הצייר חיים גליקסברג, המקשט את אולם האורחים בקומה הראשונה. במשפחתנו מעלים השערה שמא עשה זאת גם מתוך קינאה בכשרונו של גליקסברג. הוא-עצמו לא צייר דיוקן של אסתר. כפי שסופר לעיל, תרמה אסתר לאחר שנים את התמונה למוזיאון "יד לבנים" בפתח-תקוה, וכאשר מתבוננים בדיוקנה מקרוב, אכן רואים למטה חתך לרוחב בתחתית התמונה, חתך שאוחה כניראה זמן לא רב לאחר הפגיעה.

כאשר אלואיל מסרב להיענות לדרישתה של אסתר לעזוב את הבית, היא מזעיקה מפתח-תקוה את אחיה ברוך ובנימין. ברוך אכן בא ומדבר עם אלואיל וזה אומר שאינו יכול לעזוב את ביתה של אסתר כי אין לו היכן לגור. ברוך חוזר אל אסתר ומייעץ לה שאם היא אכן רוצה להיפטר מאלואיל, אין בידיה ברירה אלא לפדות עצמה בכסף. ואכן, בסופו של דבר היא משלמת לאלואיל סכום ניכר כדי שיצא מהבית ויתן לה גט. בארכיונה של אסתר לא מצוי שום מסמך על הסכם הגירושין וככל הניראה היא השמידה הכל מתוך כעס, אבל סביר להניח שהיא התגרשה בשלהי שנת 1935. לימים סיפרו במשפחתנו כי אסתר התלוננה באוזני ברוך על כך שבגללו נותרה בלי בעל.

הפרידה מאלואיל גורמת לה לחוש בושה ואולי גם מיאוס כה רב, שלמרות שהיא נשארת לגור בתל-אביב עוד כעשר שנים, היא מתרחקת ממרבית מכריה הקודמים. נותרים לה רק כמה ידידים נאמנים: עובדיהו, סטבסקי, בת-מרים, ציונה תג'ר, ברש ואשתו אולגה, וכמובן יעקב רבינוביץ. ביתה חדל לשמש מרכז, ולא זו בלבד אלא שתוך זמן לא רב היא גם נאלצת למוכרו. עונת החגיגות אצל אסתר ראב העשירה נסתיימה ולא תחזור עוד לעולם, והשיא של חייה, לפחות מבחינת המקובלות החברתית, הוא מאחוריה והיא יודעת זאת בכל חושיה.

עם זאת, אי אפשר לראות רק את אלואיל כאיש הרע שבסיפור. זמן לא רב לאחר פרידתו מאסתר הוא נושא לאישה את רחל בוגרשוב ומקים משפחה חדשה. ב-1938 הוא זוכה בפרס דיזנגוף של עיריית תל-אביב. ממשיך לצייר, לחתוך בלינול, לאייר ספרים, להשתתף בתערוכות ולערוך תערוכות יחיד, מהן שתיים במוזיאון תל-אביב (1949, 1956). מ-1952 הוא חי ומצייר חליפות גם בצפת, ונפטר בה ב-5 במאי 1967.

אסתר אינה אישה קלה, ואינה אשת-איש קלה. זאת אומרים שיריה, זאת מספרים קורות חייה וזאת גם הדיעה שלנו, בני-משפחתה הקרובים אליה. אפילו יהודה אביה, שאותו היא כה מעריצה, אינו מבין כניראה את סגנון חייה ואינו מרוצה מהם. נישואיה עם איזאק נמשכים בזכות הריחוק ששורר ביניהם בארבע-חמש השנים האחרונות. ואילו חיים משותפים בבית אחד עם אמן יוצר שאינו עובד מחוץ לבית, שצעיר ממנה, ושתלוי בה מבחינה כספית – הם מעבר לכוחותיה הנפשיים. היא אישה קשה וחזקה, שתלטנית, חכמה, בעלת אינטואיציה החודרת את הזולת כבקרני-רנטגן אף כי לעיתים היא טועה משום שהיא כה שקועה בעצמה עד שאינה רואה נכוחה את האחרים. היא זקוקה לכל שעות היום לעצמה גם אם אין היא כותבת אלא שני שירים בשנה. היא לא נועדה להיות לרעיה תומכת ולעקרת בית חרוצה. קרוב לוודאי שגם היא, בהתנהגותה, הוציאה לא פעם את אלואיל מהכלים ושיגעה אותו.

ב-1935 פירסמה אסתר ב"מאזניים" מחזור בן שלושה שירים קצרים שתוכנם התפכחות מרה. הראשון פותח בשורות: "מזוג היין. – / מלוא הקובעת, / יין-האמת השחור. / רק הוא ימתק לחיכי / ובושם ניחוחו הישן המר / אשר יעלה באפי, / יערב לי גם כיום / כלחם חוקי." השיר השני: "עין הגפרית / לשקר המהבהב בעיניים." והשלישי – אין ספק מיהו הנמען שלו וכניראה גם של שני קודמיו –

"ואתה, בשם לא אקרא, / הישא עוד איש לבבו / עירום וגלוי מול פניך? / ושמך כי יפול לפתע / הן יבוקע כפקעת-רוש / על שפה זרה... / אמה אני באוהל, / ובצאתי עם בוקר מול רחבי-ים / אשתחווה ופניי קדמה: / נצור אוהלי משקר / ועירבול העיתים / העולה אליי כאד."

יש דבר אחד בלבד שעליו מוכנה אסתר להתפשר, להמשיך בחיי נישואים ואפילו לעזוב זמנית את השירה – והוא האימהות. אבל כשההריון נכשל אין עוד טעם להמשיך בחיי "השקר המהבהב בעיניים." שיר מאוחר משנת 1969, "בני", מביע את חלומה ואת שברו: "בני אשר ילדתי – / והמוות תלשו באחת: / הוא על-ידי. / יש ויבוא / עם ערב / וישב לרגליי, / עם ערב – / יניח ראשו על ברכיי, / בני ירש את עיניי: / ירוקות ומרוחקות / ופוזלות מעט. / אפו סולד / ומצחו גבוה / והוא חולם / חלום-עם / וחזון-תבל – / וכנפיו חזקות, / תמיר-גוף / וקל רגליים, / ידיו מהוקצעות / והוא סולל דרכים / ובונה גשרים. / בניד-עפעפיו / אני מפענחת / את אכזבותיו, / וסוד השתיקה / קדוש בינינו; / בהט-קצותיו / היהירות / אראה / את נשותיו – / הנושקות צעדיו. / בני, הוא על כתפו / ישא לקבר ארוני – / ישתול עליו / אוקליפטוס מאווש, / יקננו בו / ניצים הצורחים / את צריחת-ילדותי; / הוא יאמר 'קדיש' / בבניין-גשר / ביני ובינו – / וינחיל / את עיניי / לצאצאיו."

"אני יוצאת בשנים 1938-1936 בהפסקות לפריז או לזאלצבורג לפסטיבל של המוסיקה והתיאטרון," כותבת אסתר לראובן שהם במרס 1972. ברשימתה "אהבה בזאלצבורג", שמתפרסמת ב"הארץ" במרס 1936, מסופר על ביקור שלה במוצרטאום בזאלצבורג. ייתכן אפוא כי לאחר הגירושים מאלואיל נוסעת אסתר פעם נוספת לאירופה, לבדה, בשלהי 1935 או בתחילת 1936, כפי שעולה מתוכנה של הרשימה, וכפי שהיא עשתה גם לאחר מות איזאק.

האופק מתקדר. בתחילת 1936 פורצים המאורעות. צל הנאציזם באירופה עולה ומתגבר. ב-11 במרס 1936 נרצח אברהם גלותמן, ממייסדי נהלל. רציחתו של מי שהיה המורה למטעים של משה דיין משפיעה על תלמידו לחזור ארצה מלימודיו בלונדון, כפי שמעיד משה דיין בספרו "אבני דרך". הרצח משפיע גם על אסתר, שכניראה נמצאת אז כבר בארץ, אבל ייתכן שהידיעה מגיעה אליה כשהיא עדיין באירופה. את אברהם גלותמן היא מכירה מימי היותו פועל בפתח-תקוה בימי העלייה השנייה. בארכיון התמונות שלה נמצא תצלום של גלותמן מאותם ימים, וגם פתק שלו אליה בפתח-תקוה, משנת 1912 לערך. כאשר אני שואל אותה בשעתו מיהו דוד ברגמן, גיבור "ימים ירוקים", שנרצח בסוף הסיפור – היא עונה לי: "הוא גולוסמן." רבקה כצנלסון כותבת: "לעולם לא סלחה אסתר ראב על סירובו של חצקל רובינזון 'אוכל הפועלים' להעסיק בפרדסו את גלותמן, אותו בחור צעיר שתקן ואינטליגנטי, מן הדמויות המעניינות ביותר של העלייה השנייה, חקלאי מעולה, איש רוח וחוקר טבע (שהיה מאוחר יותר בין מייסדי נהלל, ונרצח במאורעות תרצ"ו)."

כניראה בהשפעת הרצח כותבת אסתר שני שירי קינה: "אלם-ברוש" שמתאר רצח של עלם רוכב על סוס שחור בלילה, בשדה, ומוקדש "לזכר גלותמן", וכן השיר "הנפתח צוהר בשמיים" שמתאר גם הוא מוות. קרוב לוודאי שהשירים נכתבים בארץ, אבל קיימת אפשרות שהיא שולחת אותם מאירופה. לאחר פירסום שני שירים אחרונים אלה ב"הארץ" ב-3.4.1936, יורדת על אסתר תקופת שתיקה של אחת-עשרה שנה.

יום שישי זה, ה-3 באפריל 1936, י"א בניסן תרצ"ו, הוא במקרה גם היום שלקראת בוקרו נולדתי. האם נעשיתי בעיניה מאז תחליף לבנה שלא נולד, אני, בן אחיה הצעיר בנימין, שהיה אהוב עליה וקרוב לנפשה מכל אחיה, ובשל הפרש עשר השנים שביניהם התייחסה גם אליו לא פעם כאל בנה? – ואפילו היתה זורקת בו מרה – אקליפטוס על קברה לא שתלתי, גם רבות מתקוותיה האחרות לא מילאתי, ואפילו הרגזתי אותה בחייה בעשותי את היפוכן, אבל את השורות שביקשה ממני חקקתי על מצבתה, ואני אומר עליה "קדיש" מדי שנה בל"ג בעומר, ביום השנה למותו של סבי-ואביה יהודה ראב, שהוא יום ההתכנסות המשפחתי שלנו בפתח-תקוה על קברות המשפחה. בחייה, ובעיקר לאחר מותה, הקדשתי לה יותר זמן ומחשבה מאשר הקדשתי אי פעם להוריי הביולוגיים.

בלב החגיגה, באפריל 1964, חודשים אחדים לאחר צאת הספר, מלאו לאסתר שבעים שנה – אבל כמובן שאיש אינו יודע על כך מכיוון שהיא מסתירה בקנאות את גילה האמיתי. לכאורה יכולות היו שנות חייה האחרונות להיות השנים המאושרות בחייה אלמלא החריצים שחרתו בנפשה שנות השתכחותה ובדידותה. במבט לאחור, השנים 1964-1963 הן סיפור הצלחה לשנינו. אסתר שבה לבמת הספרות ואני מופיע עליה. הביקורות על "המחצבה" אמנם אינן אוהדות במיוחד אבל הספר נעשה לרב-מכר, אני מעבד אותו למחזה, ובאביב 1964 עולה ההצגה על במת תיאטרון "זוטא" של זיגמונט טורקוב. להצגת הבכורה בבית ליסין מופיעה גם אסתר. עיתוני השנתיים האלה מלאים בהתייחסויות ל"המחצבה", הספר וההצגה, וכמובן לספרה של אסתר. (לי יש כבר מנוי בסוכנות לקטעי עתונות, גם עבור אסתר).

אסתר ראב, אחיה בנימין ואחיינה אהרןואולם אני רואה עצמי אומלל משום שהבחורה שהקדשתי לה את "המחצבה" נישאת כעבור שנה למישהו אחר. אני מסתגר בחדרי השכור בירושלים, ממשיך ללמוד לתואר שני אצל גרשם שלום וכותב את הנוסח הראשון של "לא לגיבורים המלחמה" ואת "אנשי סדום", שמספר בין השאר על קשרי סבי יהודה עם האיכרים הטמפלרים של שרונה ווילהלמה, זאת מפי אבי. ואילו אצל אסתר הטענות נגד השכנים נמשכות, היא שרוייה בחוסר-מנוחה וממשיכה לחפש מקומות-מקלט לעצמה ולבסוף נעלמת כליל מבלי לגלות לנו, לפחות בהתחלה, היכן היא נמצאת. אולי רק על אוזני אבי היא לוחשת שהיא בכפר-יחזקאל. אפילו האירועים סביב צאת ספרה נתקלים מדי פעם בקשיי תיאום מפני שאין מוצאים אותה. בנוסף לכך בריאותו של אבי מתערערת והוא מתחיל לקמול. אסתר, שבאה למושבה להתחזק לידו, חזקה ממנו.

ביולי 1964 משכירה אסתר את דירתה הקטנה בפתח-תקוה לתקופה של שנתיים, אבל עוד קודם לכן היא מקבלת לידיה בכפר-יחזקאל בית במצב רעוע. את הבית היא מקבלת בזכות ידידותה עם נעמי גלבוע, בת פתח-תקוה ואחותו של משה כרמי. ב-8 באפריל היא כותבת לרבקה כצנלסון: "אני נמצאת כעת בכפר-יחזקאל – וכותבת – אין להירדם על עלי הדפנה – יש לי עוד כל-כך הרבה מה לאמר."

וברשימה אוטוביוגראפית שהיא שולחת לראובן שהם לאחר שנים היא כותבת: אני קונה דירה [%D7%91%D7%A8%D7%97%D7%95%D7%91 אלתר מיהוד] ופתאום מתברר שאי אפשר לקרוא אפילו עיתון בדירה זו, כה רב הרעש. ופעם באה חברתי נעמי גלבוע לבקרני – ראתה "בעוניי" ואמרה: "אצלנו בכפר-יחזקאל יש בתים ריקים – אנחנו נמסור לך אחד – " וכך היה, עזבתי דירתי ולקחתי עימי רק כמה רהיטים וגרתי ארבע שנים בכפר-יחזקאל – 1963. מרחמת עלי חברתי נעמי גלבוע ולוקחת אותי לכפר-יחזקאל – ואני בבית בתוך רחבי שדות, והגלבוע ממלא את חלוני בעתיקותו ובמסתורין שמתעוררים בקירבי, והוא מספיק לי – אני רואה מעט מאוד אנשים, קופצת על עגלות האיכרים המובילים את החלב לצרכניה, על מנת להצטייד במזון בצרכניה. אני מתאוששת מן השנים בעיר וחיה חיים פשוטים עם ינשופים חסידות ושמיים לאין-גבול אשר ממלאים אותי אושר רב – רק קיקי החתולה חיה עימי בבית והיא הופכת בחברתי ליצור פיקח מלא גאווה, ומורכבת כל-כך שיש עניין להסתכל בחייה. ועלי שומרת חברתי נעמי גלבוע, אישה נפלאה. וכמה מחברי המושב שאני מכירה אותם עוד מימי העלייה השנייה. היו אלה ימים יפים וכתבתי שוב דברים שנתנו לי סיפוק. אני מוציאה את ספרי "שירים" – גל של ביקורת נלהבת, יותר מדי נלהבת – ובכל זאת יש סיפוק – מסיבות, פרס, וכדומה – אבל אני עצובה –

למשוררת ש. שפרה היא מספרת: "ישבתי בכפר-יחזקאל ארבע שנים, והיו לי שני חלונות קרועים לגלבוע. ראיתי אותו בכל גווניו, בחורף ובקיץ. לא חיפשתי חברת אנשים. אני מסוגלת להתיידד עם אובייקט טבעי כמו עם אדם."

שלומית בן-צבי, בתה של נעמי גלבוע, הגרה בכפר-יחזקאל, מספרת לי שאסתר גרה ב"הרחבה" של הכפר, בתים שלא היה בהם כמעט שום דבר, ודאי שלא טלפון. זמן-מה לאחר שהגיעה אסתר לכפר-יחזקאל, קיבלה אימה נעמי שבץ. כך נופל על שלומית ועל אחיה לדאוג לאסתר למרות שהיא אינה מסכימה שיעזרו לה והולכת לבדה לצרכניה, והבית מוקף בוץ בחורף וקוצים בקיץ. אסף, בנה של שלומית, חורש מדי פעם את החלקה סביב הבית, כדי להתגבר על הקוצים. כאות תודה מעניקה לו אסתר את הספר "יקטן הקטן" מאת יעקב פיכמן, עם ציוריו של נחום גוטמן. העותק שהיא נותנת לו הוא בחתימת "י.פ." – הוא פיכמן עצמו – כשאסתר מוסיפה הקדשה לאסף – "לחורש הקטן". בכפר-יחזקאל יש לה ידידים וחברים וביניהם רחל פיינרמן (פרימן) ושושנה בסין, שאת שתיהן הכירה אסתר לפני שנים בבן-שמן. ולא פעם, כאשר אסתר חולפת על פני אחד הוותיקים, בדרכי המושב, היא אומרת לו שלום כמי שמכירה אותו מלפני שנים.

• לשיבתה המאוחרת לספרות העברית אין שום משמעות חומרית. רק "כבוד". ובעוד בנות המושבה, שבצעירותן יכלו רק לחלום שתזכינה להיות מוזמנות לבית האדום של אסתר בימי זוהרו, גרות עכשיו בבתים מפוארים בפתח-תקוה, נאלצת אסתר בת השבעים לעקור מדירת החדר וחצי שלה ולגור בכפר בתנאי חיים ספארטאניים, שכבר אינם נהוגים בארץ אפילו לא אצל אנשים צעירים ממנה בהרבה. ואולם אסתר שוב אינה נשכחת. במשך השנים, עד לשנתה האחרונה, מבקרים אצלה במקומות-מגוריה השונים אוהבי שירתה המוצאים גם עניין בתולדות חייה, וחוזרים ממנה עם ראיונות מרתקים. בתחילת אפריל 1967, ימים אחדים לפני שאסתר שבה לפתח-תקוה, לדירה השכורה ברחוב שפירא, נוסעת אליה רות בונדי לכפר-יחזקאל:

אמרו באגודת הסופרים: עכשיו היא חיה בכפר-יחזקאל. אבל הם טעו. לא בכפר-יחזקאל עצמו, אלא בפרברו של המושב. תחילה עוברים את הרחוב המרכזי, פוגשים בן המסיע על טרקטור זוג זקנים זקופים, לבושי חג לקראת הביקור בעיר, אל תחנת האוטובוס שבכביש עפולה-בית-שאן; עוברים שתי נשי-כפר, משוחחות ליד הגדר הירוקה של הית עם גג רעפים אדום, נתקלים בעגלה עם כדי חלב מקשקשים, שומעים הלמות פטישים מהמסגריה.

"איפה גרה כאן אסתר ראב?"

"שם, בקצה הכפר – " והיד מראה מעבר למוסך. מעבר לדרך עפר בוצית, שלא שכחה עדיין את עונת הגשמים, מעבר לגדרי קוצים גבוהים משני צידי השדות. שם יש שורה של בתים, בנו אותם לעולם, אבל הם עזבו. הבית... ראשון... שני... שלישי... הרביעי. לא, אין שם על הדלת. אין שכנים שאפשר לשאול אותם. יש גגון פח מעל הכניסה. זהו ביתה.

"למה דווקא כפר-יחזקאל? יש לי כאן חברים מאנשי העלייה השנייה, ידידים עוד מימי דגניה. מה יש לי כאן? בואי ואראה לך מהחלון. הנה לך!" – ומול החלון הרי גלבוע, כהים ועגולים, ושדות שבעים מחורף מבורך גשמים, וזמזום להקות חרקים בלתי-ניראים, וחרציות צהובות ופרחי בבונג לבנים בשולי השבילים. "נוף ושקט יש לי כאן." אי אפשר להתקשר עם אסתר ראב בטלפון. הדרך מוועד המושב אל הבית שבקצה הכפר ארוכה. מכתב אקספרס לא הגיע לתעודתו. ביקור מפתיע הוא כפלישה.

"לא חיכיתי לך כבר היום. ביקשתי שימסרו לך שתבואי מחר. או ביום ראשון. אבל, כיוון שבאת, אני שמחה. בואי, היכנסי, רק אל תשימי לב. הכל הפוך. הכל ארוז. אני עוברת בעוד שבוע.

"למה אני עוזבת? הייתי כאן ארבע שנים, והיה טוב – וגם קשה היה. בלי טלפון, בלי קשר עם העולם. הנה, בעצמך את רואה. בחורף, בימי הסערות והגשמים, לא יכולתי אפילו להגיע לצרכניה לקנות מצרכי מזון. נכון, יש כאן אנשים שדואגים לי. אבל לא נעים להיות תלוייה באחרים. אני חוזרת לפתח-תקוה.

"אני כותבת עכשיו זכרונות, ופעם ייצאו בדפוס. אחרי מאה ועשרים שנה. זכרונות יש לפרסם בגיל מאה ועשרים, ולא בגיל שישים ושמונה[!]. בואי, אקרא בפנייך קטע." מהחדר האחורי, מעבר לווילון, מביאה אסתר ראב מחברת תלמידים כחולה. היא מתיישבת בכורסה מרובעת, ישנה, משלבת רגליים דקות של אישה ששמרה על עצמה היטב. הידיים המחזיקות במחברת מטופחות ורגישות, עם אצבעות דקות ולכה שקופה על הציפורניים, ידיים שאין להן שום שייכות לא לכפר-יחזקאל ולא לפתח-תקוה. התבניות שהכנתי ברוחי להכניס לתוכן את אסתר ראב, משוררת ותיקה, לא התאימו כלל ועיקר. לא ניבים רוסיים ולא תה בכוס, לא אשת כפר ולא זקנה המחפשת את עצמה בזמנים לא שלה. העברית תמציתית, עניינית, ללא מליצה. פנים עגולות, אף רחב, עיניים בהירות. שערות שיבה מתולתלות, תנועות מהירות. צחוק של נערה.

"אני בת אבי ולא בת אימי..." ואסתר מתחילה לגולל את סיפור חייה באוזני האורחת.

* בימי שבתה בכפר-יחזקאל היא מפרסמת שירים ב"הארץ", "דבר", "מאזניים", "דבר הפועלת", במאסף אגודת הסופרים וב"קטיף" של סופרי פתח-תקוה. ב-1965 רואים אור "ליל-כוכבים", "העור המסכן", "שיר קיץ ישן", "ספיח חייך", "צרור פרחים נשאת לקראתי", "חסידות", "שופרות באילת", "שירי ריח מריר", "שיר הכנף הפצועה" ו"בית זועק". ב-1966 מתפרסמים: "שירי סוף" ו"הרים וגבעות" (לזכרה של נעמי גלבוע, שמתה בכסלו תשכ"ו), "הוא" (לדוד בן-גוריון), "דומם", "סתיו בים", "ניחוח גועש", "מים גנובים", "לפני תמונה של צייר מת" (לשמואל עובדיהו), "תנחומים", "הזכרונות", "המילים" ו"כעפר ואפר". דומה שגם השירים שמתפרסמים ב-1967 הם עדיין מתקופת כפר-יחזקאל והגלבוע: "ההר", "הזקן ובניו" "אדם וגור-כלבים", "משירי ההר" ו"משאלות".

לאחר שנים שבהן אסתר שולחת את רוב שיריה לפירסום ב"הארץ", עוזב ד"ר יעקב הורוביץ את משרתו כעורך "תרבות וספרות", ובנימין תמוז ממלא את מקומו. ב-1964 מתרחשת בינה לבין תמוז תקרית, שעליה היא מספרת לחוקרי מכון כץ: "שלא מדפיסים לא קרה לי אלא בשנות בגרותי כששלחתי (אני לא מודרנית) לתמוז איזה שיר והוא אמר שחסר היסוד השירי. אמרתי תודה רבה ולקחתי את השיר חזרה." אסתר אינה סולחת לתמוז, ו"הארץ" חדל להיות ביתה הכמעט-בלעדי. מעתה היא שולחת את מרבית שיריה לבמות אחרות ובעיקר ל"דבר".

• השיר "מות הצופים" (1964), וכמוהו שירים נוספים מתקופת כפר-יחזקאל, מבשרים את בואם של שירי "תפילת האשכבה" של אחרית חייה: "ידעתי לא יארכו ימיי / על אדמה זו." בשירים אחרים מאותה תקופה מופיעות שורות המצביעות בבירור על הסבל הפיסי והנפשי שהיא סובלת ממה שניראה לה כהתנכלות הסביבה אליה. כמובן, לא מצד ידידיה אנשי כפר-יחזקאל, אלא מן ההרגשה המסוייטת שהאוויר סביבה מורעל וגורם לה אלרגיה קשה, למרות שעל עורה לא ניכרים סימני דלקות וגירוי:

"אדם יש לו הרבה / צווארים – / והוא נשחט / פעמים רבות." – "אחי כלאני בארגז / הצמיד קסדת-תופת / לראשי." – "מבקעות רחוקות / אדים חריפים / מיתמרים / והיערות הנמים – / מחבואי הרג – / סולדים. / מסתמרים, / ואיתם מסמיר / העור המסכן..." – "הפוך – / ירוק-איבה / לכחול / עמוק רוגע; / התז / 'גז מדמיע' – / דמעות-אחווה, / 'נשורת הזדככות'... / העלות מרפא / לעולם דווה." בתקופה זו אפילו שירי הים האהוב עליה הם מרים ועצובים. שמחה וגאווה מצויות רק בשירים שהיא כותבת לגלבוע הנשקף מחלונה: "בוקר לשורשיך / אסגוד / וערב – / אניח ראשי / על כתפך... / לשיח-לילה.". בחלק משירי הגלבוע, כמו גם בשיר "שופרות באילת" (1965), מתחזקים הן היסוד התנ"כי והן יסוד ההזדהות הלאומית-ציונית וההיסטורית-ארכיאולוגית, שמתגברים בשירתה ומפצים אותה על סבלה האישי ואולי גם מעניקים לו טעם.

מעודי לא ביקרתי את אסתר בכפר-יחזקאל, ובאותן שנים לא פגשתי בה אלא לעיתים רחוקות, כשבאה להתארח אצלנו בשבת בפתח-תקוה. הוריי לעומת זאת נסעו בג'יפ הישן של אבי לבקר את אסתר במושב שבעמק יזרעאל. הם התרשמו מן הדלות שבה חיתה. פעם אחת, כשהסיעו אותי להרצאה באחד הקיבוצים שבאיזור, ביקשתי מן הנהג להיכנס לכפר-יחזקאל. פגשתי שם את נעמי גלבוע הקשישה שבגלל השבץ שאחז בה דיברה בקול רם ומוזר אבל את אסתר לא מצאתי במושב.

ברשימה האוטוביוגראפית ששלחה אסתר לראובן שהם ב-20 במרס 1972 היא כותבת: ארבע שנים אני יושבת מול הגלבוע – ופתאום יש לי התקף של מעיים, מה שקורה לי פעם בכמה שנים, ואז אני מחליטה לנסוע לאיזה מעיינות-מרפא. בזמנו הייתי נוסעת לווישי, ולפריז כמובן – אבל לזה אין לי אמצעים ואני מחליטה לנסוע לאיטליה למונטיקטיני על יד פלורנץ – שהיתי שם חודש וחצי – ושאבתי את כל אמנות הרנסנס לקירבי אבל בפחות רעננות כמובן מאשר בשנים הקודמות –

ביולי 1966 היא נוסעת לחוץ-לארץ, כרגיל לבדה. בעזבונה נמצאת רשימה בשם "רשמי מסע באיטליה":

הרושם הראשון: עם פזיז, קולני, מדבר בתנופות-ידיים ובהעוויות פנים, עליז, אוהב-בדיחות, צוחק ושר בקלות – אולם אם תסתכל מקרוב – תבחין בקמטי-דאגה בפנים, בייחוד בפני הנשים, לבושן רחוק מהידור ואפילו לא מגיע לדרגה משביעת-רצון ומתקבלת על הדעת, הן בטיב והן בטעם, לעיתים הן נושאות אל ראשן משאות בדומה לערביות במזרח. הנשים עובדות יותר מן הגברים, זהו הרושם. הם ים-תיכוניים כמובן – לפרקים נדמה לך שאתה בביירות או ביפו העתיקה. גורם לזה גם סיגנון-הבנייה, שהוא דומה כמעט בכל ארצות הים-התיכון. הרחובות הצרים, החצרות הסגורות, הרעפים האדומים ומרזבי-הגשם שהם מפח, ומשמיעים לעת-גשם, מנגינה ישנה של ימי-הילדות. העם הוא עם איכרים פשוט ובריא, שותה את יינו האדום, מלווה בכמויות ענקיות של נקניק ובצל ולחם אפוי-למחצה, רק ברומא יש שארית "פטריצים" רומאים (הכת השולטת ברומא העתיקה), מטופחים, אצילים ומשכילים. יש להם גאווה חבוייה, שיש בה מן הרומאיות (שיירים), אבל כלפי-חוץ הם חביבים ומאופקים, רובד-הקטוליות הוא שיכבה עבה של אופי העם הזה, הפשוטים ביותר, מרגישים עצמם: לב ליבו של העולם הנוצרי ו"הפפה" (אפיפיור) הוא נעלה מכל – אדיקותם חזקה ופעילה ומורגשת בחיים וברחוב – כנסיות – בכל פינה! מלאות המוני מתפללים, ומחוסר מקום פנימה – הם כורעים על מדרגות-הכנסיה בחוץ, ופעם, בשומעי תפילה ישירה ונגינת-עוגב נהדרת (היה זה באך) נכנסתי לכנסייה – ומיד נתבקשתי לצאת – כי אינני משתתפת בתפילה. דבר כזה אין בצרפת – אין הם גזע אחד – יש שחורים כערבים ויש לבקנים, בהירים, זו ודאי תוצאת הפלישות הענקיות בסוף ימיה של רומא – פלישות של "ברברים", "הונים", "גוטים" ו"קלטים", והתערבות עמי אסיה ואפריקה, אשר בימי גדולתה של רומא "שיעבדה" היא אותם, ולאחר-מכן היו לאזרחים רומיים והתערבו בתוך העם.

בערב תשעה באב ביקרתי בבית-הכנסת הנהדר שבפלורנץ, שוחחתי עם הרב, שדיבר עברית רהוטה – אמרתי לו: "אני חשה באנטישמיות כאן – " הוא הודה – "כן, יש אנטישמיות רק מאחרי מלחמת העולם השנייה – " הוא לא פירט, ואני שתקתי.

עמדתי לפני דלפק בבנקו די סיאנה, על מנת להחליף דולרים בלירטות איטלקיות – לפניי עמדה אישה אחת, רק אחת, ולכן לא נדחקתי ל"תור" – עמדתי במרחק-מה ממנה – לפתע נכנס גבר אחד ביני ובינה, ובהיותו בעל היקף ניכר – דחף את שתינו – ואני שוב התרחקתי וחיכיתי, והנה שלף האיש את דרכונו ובחגיגיות גדולה הניחו על הדלפק. הסתכלתי בדרכון – אנגלי – משהו זע בי – הוצאתי את דרכוני, הנחתי אותו על הדלפק – מתחתי את קומתי והרימותי ראשי – ברגע זה הסתכל האיש בדרכוני – נע פתאום אחורה בפנותו לי את מקומו – אמר לי באנגלית – "עברי קדימה בבקשה – את מישראל?" והחל להצטדק על שאינו נוסע לישראל, יש לו אח בקבוצת גן-שמואל, והוא מבטיח לי חגיגית שבפסח יבקרו הוא ומשפחתו בישראל – הודיתי לו על אדיבותו והלכתי לי.

שלוש נשים עומדות באמצע שדרת-הטיול שליד בארות-שתיית-מי-הרפואה ומדברות בקולי קולות יידיש – בניב פולני – ניגשתי ואמרתי להן: "אני יהודיה – נשים יהודיות? מניין?"

"אנו מבלגיה," חייכו.

"ואני מישראל – " ענן עבר על פני האחת, והרגשתי מבוכה ביניהן. אולי היו "יורדות". אמרתי "שלום" והסתלקתי.

משמצאתי חדר סוף-סוף, ירדתי מעגלת מרכבה, הרתומה לסוס אחד, המקובלת במונטיקטיני, נכנסתי לאולם הפנסיון, וקיבלה את פניי בתה של בעלת-הבית, שדיברה צרפתית בניב איטלקי, והיות והניב שלי נקי מכל השפעה של שפה זרה, חשבתני לצרפתיה, והכריזה בחגיגיות: "גברת צרפתיה באה אלינו, והיא תביא לנו מזל!" – כי הפנסיון היה ריק עדיין, היתה זאת ראשית העונה. זה שיעשע, אבל כשנתתי לה את הדרכון שלי, על מנת שתרשום אותי בספר האורחים – עקבתי אחריה, רציתי לראות מה יהיו פניה לכשתראה שאינני צרפתיה – פניה קיבלו ארשת קפדנית ובלתי-נעימה, אך מיד התגברה – כי כסף הרי זה כסף! והאיטלקים אוהבים כסף יותר מיהודים. מאז הייתי מיד אומרת שאינני צרפתיה – "אבל זה לא ייתכן!" – ובכן, זה ייתכן – ובכל מקום אשר צריך היה להראות דרכון – היה הדרכון שלי מעורר מורת-רוח, עובדא – רק השוודים, זוג זקנים גבוהים, איש ואישה לבני-שער, כשני אילנות מכוסים שלג – נהרו פניהם, חייכו והתעניינו בארץ, שאלו על מלונות, על ערים, על מקומות, לקחו כתובתי ונתנו לי כתובתם. וכן עשו הגויים הארגנטיניים: דיברו בהתלהבות על הארץ, וידעו כל הנעשה בה, עד הקונפליקט בין בן-גוריון ואשכול... ובכן, אני קוצרת מחמאות – והדרכון שלי? לחצתי את תיק הניילון אשר מחת זרועי על צלעותיי, והרגשתי בכריכה הקשה של הדרכון הנתקע בצלעותיי כזרוע יקרה – והיינו שנינו "בסדר".

על שאירע לה במונטיקטיני היא מספרת הן לראובן שהם והן לישראל הראל. לשהם היא כותבת: "ופתאום, בעוד אני שמה, אני נתקפת אי-מנוחה ורוצה מיד לחזור ארצה. כרטיס-חזרה יש לי רק בעוד עשרה ימים – אבל אני מתרוצצת ממשרד למשרד על מנת לקבל כרטיס מיידי – " ולישראל הראל היא מספרת: לפני שנים נסעתי למונטה קטיני באיטליה, לנופש. בוקר אחד, ימים מספר לפני סיום החופשה, קמתי, צררתי את החפצים, והלכתי לסוכנות הנסיעות:

"אני חוזרת," אמרתי. ניסו להשיג לי מקום במטוס בכל הדרכים האפשריות – אך, הכל היה תפוס לשבוע. רצתי ממישרד למישרד, מחברת תעופה לשנייה – ללא הועיל. לבסוף נדחפתי למישרדו של מנהל "אייר-פראנס" – אני דוברת צרפתית רהוטה – והתחלתי לבכות. אף פעם אינני בוכה.

"אינני יודעת מה קרה," אמרתי לו, "אבל אני מוכרחה להיות בבית." האיש יצא וכשחזר אמר, שהוריד נוסע מטיסה לפאריז, ושאני אטוס במקומו. מפאריז כבר שמור לי מקום לישראל. הגעתי בלילה לפאריז. בבוקר, לפני היציאה לשדה התעופה, קניתי עיתון מהארץ. ידיעה קטנה ריצדה מול עיניי, שניים מוותיקי פתח-תקוה נפטרו אתמול: בנימין בן-עזר (ראב), אחי הצעיר האהוב, וזאב מרכוס. מלוד הגעתי במונית ישר לבית אחי ועל גדר הבית אכן היתה המודעה המוכרת. המשפחה המופתעת קיבלה אותי בתדהמה. ניסו להשיג אותי בכל דרך אפשרית ולא ידעו בדיוק היכן אני.

"אתה מפחד, איש צעיר?" היא צוחקת בכל פה, "כן, יש לי תת-הכרה גדולה זו. כתבתי שיר על מאורע זה וכל שנה, כשאנו עולים לקברו של בנימין, קוראים אותו על הקבר."

בשבת בבוקר, כ' באב תשכ"ו, 6 באוגוסט 1966, נפטר אבי בנימין מהתקף-לב בבית-החולים השרון בפתח-תקוה. כל נסיונותינו לאתר את אסתר, כדי להודיע לה על מות אחיה, עולים בתוהו. ביום ראשון אחר-צהריים, לאחר ההלווייה, היא מופיעה לפתע בביתנו, היישר משדה-התעופה, והמודעה על מותו מזדקרת לעיניה על גדר הבית. היא סיפרה לנו שכאשר הגיעה ללוד ראתה מיד את המודעה בעיתון "הארץ" מאותו בוקר. ייתכן שהעיתון הגיע עם המטוס לפאריס בבוקר, ושם ראתה אותו לראשונה, כדבריה להראל.

באותו ערב ואולי מאוחר יותר, באחד מימי ה"שבעה", בהיוותרנו לבד, אסתר צועקת מרה על אימי: "את הרגת אותו!" – לדעתה, אימי לא שמרה היטב על בנימין, אחיה האחרון, וחיי נישואיו עימה היו רעים ומרים. אימי אינה משיבה לה ולא נוטרת לה על כך.

לאחר כשנתיים, ב-19 ביולי 1968, היא מפרסמת ב"הארץ" את השיר "בשורה" המוקדש "לזכר אחי בנימין": "יונת-הדם / של האב והאם / לחשה עמוקות: / הקרביים נתכווצו; / היא חגה / סביב ראשי / והגתה נוגות: / בקעים נפתחו בי / וגבהים בכו חרש; / העיר ההומה: / דמיון שווא, הוא – / הזייה רחוקה – / שם במרחק, תק פרסה / מכאן / מישהו מחלל בחליל: / ילד הוא / והגינה פתוחה / לפני הבית: / בקירבי הומה, / עמומות – / 'שיר הציפורים' לפאבלו קאזאלס: / נע, ונעלם / וחוזר / והולך ואובד – / בתוגת-עולם: / וחוזר / והולך ואובד – / בתוגת-עולם: / יונת-הדם / מחליקה סביבי: / 'שימי ידך על ראשו' / כי הוא הולך למות / 'אנא – שימי' – / כי זה הבוקר האחרון; / אור בחוץ – / ואני שומעת אפלה: / 'הנשמות קשורות' – / אמרה היונה / והן נפרדות עתה, / שימי לב לקרע – / הוא ישתות רבות / שימי ידך על ראשו – / כי הוא הולך למות / ולו גם מלא הרחוב / המיית-חיים, / ואת חוזה בו / בעיני-בשר – / בליבך חותך / אחד נעלם – / לאט את החוט – / ושוחט את יונת-האחווה."

המשך יבוא

נולדה וגדלה במושבה פתח תקווה, שהוריה, לאה ויהודה ראב, נמנו עם מייסדיה. העריצה את אביה שהיה דמות מיוחדת ביישוב העברי, וגם שנים אחר כך תיארה אותו בצורה מיוחדת. בין השאר סיפרה כי הייתה בוכה כאשר הוא נאבק במחלת הלב שלו, שהחלה לאחר ויכוח עם יהושע שטמפפר במושבה. בהיותה בת 15, אסר עליה אביה ללמוד בבית הספר של המושבה, בו למדו במעורב בנים ובנות. התנגדותו פגעה בה, ולפי דבריה אף השפיעה עליה לאורך שנים

פתח תקווה ונופיה השפיעו עליה רבות, אותם היא מתארת כך

"מראה המושבה היה עצוב קצת. הבתים היו רחוקים זה מזה וסגורים, והתריסים על פי רוב מוגפים; האנשים היו חדשים בארץ... והאנשים הלכו בצורה אחרת, תנועות אחרות עשו, תנועות של עבודה... אנשים אלה היו מיוחדים במינם, ואני חושבת שזה לא מקרה שהם היו מיוחדים. אני רואה אותם כמו תמונה של חלום, לגמרי בהתחלה, איך אנשים מתנועעים. ואיך הם מדברים, וכיצד כל זה אין לו שום רקע מאחוריו. בהיותי כל כך קטנה, כר הרגשתי שזה דבר שבא רק פעם אחת, בצלצול. הדיבור, לא רק מפני שהוא עברי, צלצל בחלל ריק; מסביב היה חלל ריק. אני הרגשתי את החלל הריק מסביב, שום יישוב אחר לא הורגש, לא שמעו שום דבר... סביבת פתח תקווה הייתה יפה. אינני יודעת, אולי מפני שהבתים היו ריקים... שורת ההרים ממזרח, הרי יהודה, היו בשלל צבעים. בכל שעה משעות היום נראו אחרת, כל שעה הייתה אחרת". י

היא מתארת כיצד חיה ממש את החקלאות, כיצד היה אביה מודד את התבואה על פי גובהה, וכיצד נעצבה כאשר עקרו כרם יין שנכשל. חייהם במושבה היו קשים, בשל כשלונה של החקלאות במושבה, ובקושי היה מה לאכול

ב-1913 עברה להתגורר בדגניה, עם חלוצי העלייה השנייה. ב-1914 שבה לפתח תקווה

בסוף 1921 נישאה בקהיר לבן-דודתה, יצחק גרין, ושהתה כמה שנים במצרים. אחר כך חזרה לארץ והתגוררה בתל אביב עד שנת 1945, ואחר כך חזרה לפתח תקוה. למדה בסמינר למורות ועבדה בהוראה ובחקלאות. את שיריה החלה לפרסם בראשית שנות העשרים

יצירתה

כאשר הוציאה את ספרה הראשון "קמשונים", שלטו בכיפה שתי אסכולות ספרותיות, זו הוותיקה, של ביאליק ובני דורו מצד אחד, והצעירה, שכללה משוררים כשלונסקי ואחרים. אסתר ראב אינה שייכת לשום אסכולה שהיא. היא עצמה הדגישה נקודה זו, ואמרה שחשה קרובה רק ליצחק שנהר. לפי החוקר צבי לוז, קירבה זו אינה מתבטאת בסגנון הספרותי שלהם, אלא בעמידה המשותפת שלהם בשולי הזרם הספרותי

משוררת הארץ

יש בסגנון זה קשר להיותה של אסתר ראב בת הארץ, החשה חופשייה במרחבי האדמה, ואומנם היא כונתה באופן "המשוררת הצברית הראשונה". השפעת הארץ נוכחת בכל כתיבתה, בתיאורים המופיעים בשיריה, בלשון הפשוטה והארצית שבה היא משתמשת ובסגנונה התמציתי, החד לעתים. מתוך קרבתה לארץ החשופה, היא מסתייגת מן הכרך, ובשיר "תל אביב" היא כותבת:

איכה אבך ודמעה אין, הלֹך וטפֹף ברגלי מרי על חול אדמתך - את. לא גרן ולא זית (...)

הארץ, נופיה, צמחיה והחי שבתוכה שימשו משוררים רבים החל מימי העליות הראשונות, אך ראב ייחודית בכך ש'שירי הארץ' שלה אינם ניסיון להביע מתוך עולמה את האהבה לארץ, אלא הם עצמם עולים ומתפתחים מתוך חווית הארץ, שלעתים מכוונת אליה במפורש ולעתים משמשת כמצע לנושא אחר. כך כותבת ראב על "עריסות החול" של המולדת:

לעולם בם אנוע אחוזת קסם לא נפתר, ורקיעים שקופים רוחשים על מחשכי ים עצים שקפא.

פשטות וחופש

ראב כתבה ב"חרוז חופשי", ואף שקדמו לה בכך משוררים כדוד פוגל ויוסף צבי רימון, מייחד אותה החופש הפשוט שבכתיבתה, שאינו מבקש להשתחרר מעולה של מסורת ספרותית אלא עומד בפני עצמו. רוב שיריה נכתבים כשטף אחד, ללא חלוקה מקטעת לבתים.

סגנון זה שלה, עם חווית הארץ, פותר לעתים קונפליקטים, מאחד בין קצוות נפרדים. ניתן למצוא למשל קטע כזה:

סבתות קדושות בירושלים, זכותכם תגן עלי: ריח סמדר ופרדסים פורחים עם חלב אם השקיתי (...)

היחס בין ישן לחדש, בין המסורת למודרניות מוצג כאן בצורה פשוטה, בניגוד למתח המובע בשירי ביאליק למשל, ואף בשיריו של המשורר הדתי י"צ רימון. הקשר המשותף לארץ ולנוף מאפשר את הקשר עם העבר, כפי שהיא כותבת באותו שיר: "שבע אטבול בים תיכון/ לקראת דוד אלופי המלך... ועם דבורה תחת התומר/ אשתה קהוה ואשוחח...".

שירי האהבה

שירי האהבה שלה נובעים אף הם מאותה חוויה בסיסית של הארץ, ועל כן מוצגת בהן דמות חדשה ומיוחדת של האשה האוהבת. הרומנטיות הרגילה מוחלפת באווירה 'צברית':

ככה תאהבני ולבך עלי יום יום תקרע - יען רעיה לעולם לך לא אהי; יען רק על מרומי הצער ננוחה

האהבה שהיא מציעה איננה אהבה ביתית ונינוחה, אלא אהבה של טבע פתוח, פראי וכואב. אהבה שיכולה להתקיים רק "על מרומי הצער". י

ספריה

קמשונים (שירים), בהוצאת הדים, תר"ץ 1930. שירי אסתר ראב (כולל "קמשונים"), בהוצאת מסדה, תשכ"ד נובמבר 1963. תפילה אחרונה (שירים), בהוצאת עם עובד, 1972. המיית שורשים, מבחר שירים מתוך ספריה הקודמים, בהוצאת הקיבוץ המאוחד, 1976. אסתר ראב, ילקוט שירים, מבחר שירים ומבוא על שירתה, עריכה ומקורות: אהוד בן עזר וראובן שהם. בהוצאת "יחדיו" ואגודת הסופרים העברים, 1982. גן שחרב, מבחר סיפורים ושבעה שירים, התקין לדפוס: אהוד בן עזר, בהוצאת תרמיל, משרד הביטחון, 1983.

לאחר מותה כונסה יצירתה לשני ספרים: כל השירים, המהדיר: אהוד בן עזר, בהוצאת זמורה-ביתן, 1988. מהדורה שנייה מורחבת, יצאה בשנת ה - 100 להולדתה של המשוררת, 1994. כל הפרוזה, המהדיר: אהוד בן עזר, כולל סיפורי "גן שחרב" וסיפורים מהעיזבון, תרגומי שירים ושירים לילדים, בהוצאת אסטרולוג, 2001.

ויקיפדיה: אסתר ראבּ (25 באפריל 1894 - 4 בספטמבר 1981), המשוררת והסופרת הבולטת הראשונה מבין ילידי הארץ. עובדה זו בולטת בשירתה המושפעת מאוד מהנוף הארצישראלי ולכן היא כונתה "המשוררת הצברית הראשונה". ראב הייתה דמות חריגה בחברה, וכך גם שירתה, השונה מסגנון הזמן

אסתר ראב נולדה וגדלה במושבה פתח תקווה, שהוריה, לאה ויהודה ראב, נמנו עם מייסדיה. העריצה את אביה שהיה דמות מיוחדת ביישוב העברי, וגם שנים אחר כך תיארה אותו בצורה מיוחדת. בין השאר סיפרה כי הייתה בוכה כאשר הוא נאבק במחלת הלב שלו, שהחלה לאחר ויכוח עם יהושע שטמפפר במושבה. בסוף 1909, בהיותה כבת 15 וחצי, אסר עליה אביה ללמוד בבית הספר של המושבה, בו למדו במעורב בנים ובנות. התנגדותו פגעה בה, ולפי דבריה אף השפיעה עליה לאורך שנים

פתח תקווה ונופיה השפיעו עליה רבות, אותם היא מתארת כך:

"מראה המושבה היה עצוב קצת וקר. הבתים היו רחוקים זה מזה וסגורים, והתריסים על פי רוב מוגפים; האנשים היו חדשים בארץ... והאנשים הלכו בצורה אחרת, תנועות אחרות עשו, תנועות של עבודה קשה... אנשים אלה היו מיוחדים במינם, ואני חושבת שזה לא מקרה שהם היו מיוחדים. אני רואה אותם כמו תמונה של חלום, לגמרי בהתחלה, איך אנשים מתנועעים. ואיך הם מדברים, וכיצד כל זה אין לו שום רקע מאחוריו. בהיותי כל כך קטנה, כר הרגשתי שזה דבר שבא רק פעם אחת, בצלצול. הדיבור, לא רק מפני שהוא עברי, צלצל בחלל ריק; מסביב היה חלל ריק. אני הרגשתי את החלל הריק מסביב, שום יישוב אחר לא הורגש, לא שמעו שום דבר... סביבת פתח תקווה הייתה יפה. אינני יודעת, אולי מפני שהבתים היו ריקים... שורת ההרים ממזרח, הרי יהודה, היו בשלל צבעים. בכל שעה משעות היום נראו אחרת, כל שעה הייתה אחרת". י

היא מתארת כיצד חיה ממש את החקלאות, כיצד היה אביה מודד את התבואה על פי גובהה, וכיצד נעצבה כאשר עקרו כרם יין שנכשל. חייהם במושבה היו קשים, בשל כשלונה של החקלאות במושבה, ובקושי היה מה לאכול

ב-1913 עברה להתגורר בדגניה, עם חלוצי העלייה השנייה. ב-1914 שבה לפתח תקווה

בסוף 1921 נישאה בקהיר לבן-דודתה, יצחק גרין, ושהתה כמה שנים במצרים. אחר כך חזרה לארץ והתגוררה בתל אביב עד שנת 1945, ואחר כך חזרה לפתח תקוה. למדה בסמינר למורות ועבדה בהוראה וכחקלאות. היתה נשואה 4 שנים לצייר אריה אלואיל

את שיריה החלה לפרסם בראשית שנות העשרים

יצירתה

כאשר הוציאה את ספרה הראשון "קמשונים", שלטו בכיפה שתי אסכולות ספרותיות, זו הוותיקה, של ביאליק ובני דורו מצד אחד, והצעירה, שכללה משוררים כשלונסקי ואחרים. אסתר ראב אינה שייכת לשום אסכולה שהיא. היא עצמה הדגישה נקודה זו, ואמרה שחשה קרובה רק ליצחק שנהר. לפי החוקר צבי לוז, קירבה זו אינה מתבטאת בסגנון הספרותי שלהם, אלא בעמידה המשותפת שלהם בשולי הזרם הספרותי