Henry Alfred Kissinger (born Heinz Alfred Kissinger) was an American diplomat, political scientist, geopolitical consultant, and politician who served as United States secretary of state and national security advisor under the presidential administrations of Richard Nixon and Gerald Ford. For his actions negotiating a ceasefire in Vietnam, Kissinger received the 1973 Nobel Peace Prize under controversial circumstances.

Kissinger was a Jewish refugee who fled Nazi Germany with his family in 1938. [Parents Louis Kissinger and Paula Stern, and brother Walter Bernhard Kissinger.] In the United States, he excelled academically and graduated from Harvard College in 1950, where he studied under William Yandell Elliott. He earned his Master of Arts and Doctor of Philosophy at Harvard University in 1951 and 1954, respectively.

A practitioner of the pragmatic approach to politics called Realpolitik, Kissinger played a prominent role in United States foreign policy between 1969 and 1977, pioneering the policy of détente with the Soviet Union, orchestrating an opening of relations with the People's Republic of China, engaging in what became known as shuttle diplomacy in the Middle East to end the Yom Kippur War, and negotiating the Paris Peace Accords, which ended American involvement in the Vietnam War. Kissinger has also been associated with such controversial policies as the U.S. bombing of Cambodia during the Vietnam War, U.S. involvement in the 1973 Chilean military coup, a "green light" to Argentina's military junta for their Dirty War, and U.S. support for Pakistan during the Bangladesh Liberation War despite a genocide being perpetrated by Pakistan. After leaving government, he formed Kissinger Associates, an international geopolitical consulting firm. Kissinger wrote over a dozen books on diplomatic history and international relations.

Death

Kissinger died at his home in Kent, Connecticut, on November 29, 2023, at the age of 100. He is survived by his wife, Nancy Maginnes Kissinger; two children, David and Elizabeth [with his first wife, the late Anneliese (Fleischer) Cohen]; and five grandchildren. His death was announced by Kissinger Associates, his consulting firm.

Kissinger Associates's statement said that: "He will be interred at a private family service. At a later date, there will be a memorial service in New York City. In lieu of flowers, the family suggests considering donations..."

Kissinger's legacy remains controversial and polarizing in U.S. politics. He is both considered an effective Secretary of State and condemned for allegedly turning a blind eye to war crimes committed by American allies. (Wikipedia, CC BY-SA 4.0)

Sources

• "Henry Kissinger." Wikipedia, revision of 30 November 2023. < link > Accessed 30 November 2023.
• Kissinger Associates, Inc. "Dr. Henry Kissinger Dies at Age 100." PRNewswire, published 29 November 2023. < link > Accessed 30 November 2023.
• Sanger, David E. "Henry Kissinger Is Dead at 100; Shaped Nation's Cold War History." The New York Times, published 29 November 2023. < link > Accessed 30 November 2023.

הנרי אלפרד קיסינג'ר

' (באנגלית: Henry Alfred Kissinger; נולד ב-27 במאי 1923) הוא מדינאי יהודי-אמריקאי שכיהן כיועץ לביטחון לאומי ובהמשך כמזכיר המדינה של ארצות הברית, מטעם המפלגה הרפובליקנית. הוא היה ליהודי הראשון שכיהן בתפקיד זה, וכן לראשון שכיהן בשני התפקידים במקביל.[1]

על מעורבותו במשא ומתן להסכם הפסקת האש בווייטנאם, זכה בפרס נובל לשלום בשנת 1973. שנה קודם לכן זכה בתואר איש השנה של המגזין טיים.

במסגרת תפקידו כיועץ לביטחון לאומי ומזכיר המדינה בתקופת הנשיאים ריצ'רד ניקסון וג'רלד פורד, ניהל קיסינג'ר את מדיניות החוץ של ארצות הברית לפי תפיסת הריאל-פוליטיק. בין השנים 1969–1977, וכחלק מתפיסה זו לקח חלק משמעותי בתהליך הדטאנט, שעיקרו הפשרת היחסים שבין הגוש המערבי לגוש המזרחי. כחלק מתהליך זה פעל למיסוד היחסים הדיפלומטים עם סין הקומוניסטית ולחתימה על הסכם פריז בשנת 1973, במטרה להביא לסיומה של מלחמת וייטנאם. גישת הריאליזם בה תמך קיסינג'ר, הובילה להתנהלות אמריקאית שנויה במחלוקת, דוגמת התמיכה שהעניקה לפקיסטן במהלך מלחמת העצמאות של בנגלדש, על רקע רצח העם הבנגלי שבוצע על ידי ממשלת פקיסטן,[2] ללא כל ניסיון התערבות אמריקאי.

על אף השפעתו הרבה בזירה המדינית, נותר קיסינג'ר דמות שנויה במחלוקת במידה מה. בעוד חוקרים ואנשי אקדמיה רבים רואים בו כאחד ממזכירי המדינה האפקטיבים ביותר במחצית השנייה של המאה ה-20,[3] ישנם פעילי זכויות אדם ואקטיביסטים המגנים חלק מפועלו ורואים בו כאחראי לפשעי מלחמה.[4][5]

בנוסף לעבודתו המדינית כתב קיסינג'ר ספרים רבים העוסקים במדיניות חוץ ובדיפלומטיה.[6] הוא המייסד והנשיא של חברת הייעוץ "קיסינג'ר ושות'(אנ'), אשר הוקמה בשנת 1982 ועוסקת במכירת שירותי ייעוץ מדיני ודיפלומטי לראשי מדינות וראשי תאגידים רב-לאומיים.

תוכן עניינים 1 ראשית חייו 1.1 שירות צבאי 1.2 השכלה אקדמית 2 קריירה פוליטית 2.1 יועץ לביטחון לאומי (1969 - 1973) 2.1.1 מעורבות ביחסים עם ברית המועצות 2.1.2 קידום היחסים עם סין 2.1.3 מלחמת וייטנאם והסכם פריז 2.1.4 מלחמת העצמאות של בנגלדש 2.1.5 מעורבות בצ'ילה 2.1.6 שערוריה סביב הזכייה בפרס נובל 2.2 מזכיר המדינה (1973–1977) 2.2.1 מלחמת יום כיפור 2.2.2 התפטרות ניקסון וביקורת בעקבות פלישת טורקיה לקפריסין 2.2.3 איום בפלישה לקובה 2.2.4 תמיכה בסיפוח מזרח טימור 3 תפקידים לאחר הפרישה מהחיים הפוליטיים 4 אידאולוגיה ותפיסת עולם מדינית 4.1 יחסיו עם היהדות וישראל 4.1.1 סערה סביב הקלטות הניו יורק טיימס 4.1.2 ביקורת בישראל 4.1.3 הוקרה בישראל לפועלו 5 חייו האישיים 6 מספריו 7 קישורים חיצוניים 8 הערות שוליים ראשית חייו נולד בשם היינץ אלפרד קיסינגר (בגרמנית: Heinz Alfred Kissinger) בפירת, מדינת בוואריה שבגרמניה למשפחה יהודית מסורתית, בתקופת רפובליקת ויימאר.[7] אביו, לואיס קיסינג'ר עסק בהוראה בעוד אמו פולה (לבית סטרן) הייתה עקרת בית. לקיסינג'ר היה אח קטן בשם וולטר.[8] אחד מתחביביו העיקריים של קיסינג'ר בתקופת ילדותו היה כדורגל, והוא שיחק תקופה מסוימת בקבוצת הילדים של גרויטר פירט, אשר הייתה אחד מהמועדונים הבולטים באותה תקופה.[9] בנעוריו בפירת שבגרמניה היה חבר פעיל בצעירי אגודת ישראל.[10] ב-20 באוגוסט 1938, בשל רדיפות המשטר הנאצי, נמלטה משפחתו ללונדון ומשם הגיעה לניו יורק ב-5 בספטמבר 1938.[7] לאחר הגעתו לארצות הברית, שינה קיסינג'ר את שמו הפרטי ל"הנרי". את לימודיו התיכוניים העביר קיסינג'ר בתיכון שבשכונת "Washington Heights" שבמנהטן, והשתלב במסגרת קהילת המהגרים היהודים מגרמניה, שרבים מתוכה התגוררו בשכונה. על אף העובדה שקיסנג'ר השתלב בארצות הברית, הצטיין בלימודיו ולמד במהירות את השפה האנגלית, הוא לא הצליח להיפטר לחלוטין מהמבטא הגרמני שלו (המשויך לאזור מזרח פרנקוניה שבבוואריה). אחת מהסברות לכך היא ביישנותו של קיסינג'ר בצעירותו אשר הקשתה על הסרת המבטא.[11]

לאחר שנתו הראשנה בתיכון ג'ורג' וושינגטון, ובשל מצבה הכלכלי הרעוע של משפחתו, החל קיסינג'ר לקחת שיעורי ערב, כאשר במהלך היום עבד במפעל לייצור מברשות גילוח. עם סיום לימודיו התיכוניים בשנת 1940, נרשם קיסינג'ר ללימודי חשבונאות בסיטי קולג' שבניו יורק, אך נאלץ להפסיק את לימודיו בשנת 1943, עם גיוסו לצבא האמריקאי.

שירות צבאי לאחר גיוסו, ב-19 ביוני 1943, קיבל קיסינג'ר אזרחות אמריקאית. במסגרת שירותו, נשלח ללימודי הנדסה בקולג' לאפייט שבפנסילבניה. עם זאת, התוכנית בוטלה והוא הוצב מחדש באוגדה 84. בשל שליטתו בגרמנית, הוצב קיסינג'ר במחלקת המודיעין. במסגרת תפקידו, נטל חלק במבצעים שונים בהם השתתפה האוגדה, בהם הקרב על הבליטה.

עם התקדמות הצבא האמריקאי בגרמניה, בעודו בדרגת טוראי בלבד, מונה לתפקיד מושל העיר הגרמנית קרפלד, עיר בינונית בגודלה, הסמוכה לדיסלדורף. בעקבות הצלחתו זו הועלה לדרגת סמל והוצב בגייס המודיעין הנגדי, במאמץ לתפוס פושעי מלחמה נאצים שנמלטו מכוחות הברית. על תפקודו ואומץ ליבו בתפקיד זה קיבל את כוכב הארד, העיטור הרביעי בחשיבותו בצבא ארצות הברית.

במהלך המלחמה גמלה בליבו ההחלטה לנטוש את לימודי החשבונאות אותם התחיל ולפנות לעולם האקדמי, תוך התמקדות בהיסטוריה פוליטית.[7]

השכלה אקדמית בשנת 1950, סיים קיסינג'ר לימודי תואר ראשון במדעי המדינה באוניברסיטת הרווארד. בשנת 1952, השלים את לימודי התואר השני ובשנת 1954 הגיש את עבודת הדוקטורט שלו, אשר עסקה בנושא המדיניות הפוליטית של לורד קאסלריי וקלמנס ונצל פון מטרניך, אשר השפיעה רבות על תפיסת העולם של קיסינג'ר, בין היתר בצורך של מדינאי ליצור סדר מדיני המבוסס על מאזן כוחות כבסיס ליציבות בעולם. לאחר קבלת הדוקטורט, נבחר קיסינג'ר לסגל המרצים בפקולטה לממשל באוניברסיטה. בשנת 1957, זכה לתהילה אקדמית, לאחר שמסגרת ספרו "נשק גרעיני ומדיניות חוץ", ביקר את מדיניותו של הנשיא דווייט אייזנהאואר בנושא השפעת האיום הגרעיני על יחסי הכוחות עם ברית המועצות.[7]

על אף פיתוח הקריירה האקדמית, החל קיסינג'ר למלא תפקידים שונים במסגרת הממשל האמריקאי. בין השנים 1961–1968, במקביל לעבודתו בהרווארד, שימש, בין היתר, כיועץ מיוחד לנשיאים ג'ון קנדי ולינדון ג'ונסון בנושאים של מדיניות חוץ.

בשנת 1969, עזב קיסינג'ר את עבודתו באוניברסיטה לאחר שמונה על ידי נשיא ארצות הברית הנכנס ריצ'רד ניקסון, לתפקיד היועץ לביטחון לאומי. הוא נכנס לתפקידו זה ב-20 בינואר 1969.

קריירה פוליטית יועץ לביטחון לאומי (1969 - 1973) מעורבות ביחסים עם ברית המועצות במסגרת תפקידו כיועץ לביטחון לאומי, תחת הנשיא ניקסון וכחלק ממדיניות הריאל פוליטיק בה דגל, פעל קיסינג'ר למימוש תהליך הדטאנט ולהפשרת היחסים עם מדינות הגוש המזרחי. במסגרת הליך זה, תרם קיסינג'ר להורדת המתיחות בין ברית המועצות לארצות הברית. כחלק ממאמץ זה, היה מעורב קיסינג'ר בשיחות שהתקיימו בין המדינות בנוגע לסוגיית הגבלת נשק. השיחות אשר החלו כבר בשנת 1967, הובילו לחתימת שני הסכמים בנושא (הראשון בשנת 1972 והשני בשנת 1979). אמנה נוספת, אשר עסקה בהגבלת השימוש בטילים נגד טילים ונקראה "ABMT", נחתמה בשנת 1972, לאחר משא ומתן שניהלה ארצות הברית עם מנהיג ברית המועצות ליאוניד ברז'נייב.

כחלק מתהליך הדטאנט, לקח קיסינג'ר חלק במשא ומתן שהוביל לחתימה על הסכמי הלסינקי בסוף יולי ותחילת אוגוסט 1975.

קידום היחסים עם סין

פגישה בין קיסינג'ר למנהיג סין מאו דזה-דונג בשנת 1975 כחלק מניסיון להפעלת לחץ דיפלומטי על ברית המועצות, פעל קיסינג'ר לקידום היחסים עם סין הקומוניסטית. ביולי 1971, נסע קיסינג'ר באפן חשאי לסין ונפגש עם ראש הממשלה ג'ואו אנלאי, אשר כיהן במקביל גם כשר החוץ. כעבור שלושה חודשים ביקר פעם נוספת במדינה. המאמצים הדיפלומטים נשאו פרי והובילו למפגש פסגה היסטורי שנערך בשנת 1972 בו נטלו חלק הנשיא ניקסון, ראש הממשלה אנלאי ושליט סין מאו דזה-דונג ואשר סיים תקופה של 23 שנים בה לא התקיימו בין המדינות יחסים דיפלומטים.

במהלך ההתקרבות לסין, ניצל קיסינג'ר את הבנתו לפיה קיימים חילוקי דעות בין המאואיזם הסיני ללניניזם הסובייטי, הבנה שונה במדיניות החוץ האמריקאית, שנטתה לראות עד לאותו זמן, את כל המדינות הקומוניסטיות כמקשה אחת. התקרבות ארצות הברית לסין, שכללה את הכנסתה כחברה באו"ם ובמועצת הביטחון, במקום טיוואן (שייצגה את סין בעיני ארצות הברית עד אז), הרחיבה את הטריז בין סין לברית המועצות, עצרה את ההתערבות הסינית בוייטנאם והכניסה את ברית המועצות ללחץ שאיפשר סחיטת ויתורים והגעה להסכמים בהמשך.[12]

מלחמת וייטנאם והסכם פריז עוד בטרם התמנה לתפקיד היועץ לביטחון לאומי, בעודו בהרווארד קיבל קיסנג'ר הזמנה משגריר ארצות הברית בסייגון לבקר בוייטנאם. לאחר מספר ביקורים במדינה בשנים 1966 ו-1967, הגיע קיסינג'ר למסקנה כי הסיכוי של הצבא האמריקאי להביא להכרעה צבאית במדינה (כחלק ממלחמת וייטנאם, שהחלה ב-1959) הוא אפסי ועל כן יש לבסס מציאות פוליטית חדשה שתלווה בהסכם הפסקת אש יציב ואשר תשרוד גם לאחר יציאת ארצות הברית וצבאה מהמדינה.[13]

לאחר היבחרו לנשיאות בשנת 1969, הודיע הנשיא ניקסון על כוונתו לסיים את המעורבות האמריקאית במלחמה בוייטנאם באופן הדרגתי. בסיועו של קיסינג'ר, גיבש ניקסון את מדיניות ה"Vietnamization", לפיה תעביר ארצות הברית באופן הדרגתי את סמכויותיה לצבא דרום וייטנאם, אשר תאפשר לה את יכולת השליטה והלחימה העצמאית כנגד צבא צפון וייטנאם והוייטקונג, אשר פעלו יחדיו במטרה לאחד את וייטנאם תחת שלטון קומוניסטי. לקיסינג'ר היה תפקיד מפתח בתוכנית להפצצות בקמבודיה, שבוצעו ממרץ 1969 ועד ליולי 1970, במטרה לסכל התקפות של כוחות הצפון מתוך המדינה וכן כדי לקטוע את קו ההספקה דרך נתיב הו צ'י מין.

ההתקפות האמריקאיות המסיביות בקמבודיה גבו מחיר כבד מהאוכלוסייה הקמבודית ועוררו ביקורת רבה, שהופנתה בין היתר גם כלפי קיסינג'ר. לפי ההערכות, בין 4,000-150,000 אזרחים קמבודים נהרגו כתוצאה מהתקפות אמריקאיות, בין השנים 1969 ל-1973 ומאות אלפי בני אדם הפכו לפליטים לאחר שנסוגו מאזורי הקרבות אל עבר הערים.

בשנת 1969, החלו בפריז שיחות לקידום הפסקת אש ותהליך שלום בין ארצות הברית, שיוצגה על ידי קיסינג'ר לצפון וייטנאם, שיוצגה על ידי לה דק טהו. לאחר מספר שנים של סבבי שיחות, חלקן גלויות וחלקן חשאיות, נחתם הסכם להפסקת אש בין הצדדים ב-27 בינואר 1973. ההסכם קבע כי ארצות הברית תפנה את כל כוחותיה מוייטנאם. מאוחר יותר באותה שנה, נאסרה כל פעילות צבאית אמריקנית בהודו-סין על ידי הקונגרס האמריקאי. עם זאת, נמשכה הלחימה בין הצדדים, אשר הופסקה באופן רשמי רק ביולי 1976, עם איחוד דרום וצפון וייטנאם ולאחר נפילת עיר הבריה הדרומית סייגון לידי כוחות הצפון.

מלחמת העצמאות של בנגלדש בבחירות דמוקרטיות שנערכו ב-1969 במזרח פקיסטן, נבחרה מפלגת "הליגה האוומית" שתמכה בהתנתקות של מערב פקיסטן (בה היה ממוקם השלטון המרכזי) ממזרחה (שלימים תהפוך לבנגלדש). בתגובה, החליט ראש הצבא הגנרל יחיא חאן (ששלטונו הצבאי הופל ב-1969) על טיהור נרחב במזרח המדינה בניסיון למנוע את שאיפות העצמאות של אזרחי מזרח פקיסטן. ב-25 במרץ 1971, פלש הצבא הפקיסטני למזרח המדינה והחל בטיהור אתני, שהוביל לפי נתונים של הממשל האמריקאי, ל-200 אלף הרוגים ול-10 מיליון פליטים שנסו מאזורי הקרבות מערבה לתוך הודו.[14]

ביקורת רבה הופנתה כלפי הממשל האמריקאי, בעיקר כלפי הנשיא ניקסון וקיסינג'ר, שלטענת מבקריהם לא עשו דבר כדי למנוע את רצח העם הבנגלי וזאת על רקע העובדה שפקיסטן הייתה בת ברית של ארצות הברית. בהקשר זה, מתייחסים המבקרים לשני מברקים אותם שלח הקונסול האמריקאי במזרח פקיסטן ארצ'ר בלאד לוושינגטון בו הוא מפרט אודות הטבח שמבוצע באזרחים הבנגלים ואשר לא הובילו לנקיטת עמדה אקטיבית מצד הממשל ואף זכו לפקפוק בנוגע לאמיתות המצב מצידו של קיסינג'ר אשר אף תרם להעברתו של בלאד מתפקידו כקונסול. המלחמה הסתיימה לבסוף ב-16 בדצמבר 1971, לאחר פלישת הודו למזרח פקיסטן.

מעורבות בצ'ילה

לחיצת ידיים בין קיסינג'ר לשליט צ'ילה אוגוסטו פינושה (1976) בשנת 1970, נבחר ראש המפלגה הסוציאליסטית סלבדור איינדה לנשיא צ'ילה. בחירה זו עוררה דאגה בקרב הממשל האמריקאי וזאת בשל דעותיו הסוציאליסטיות ותמיכתו בקובה. בשל כך, הורה הנשיא ניקסון ל-CIA, בתמיכתו של קיסינג'ר, לפעול להפלתו של איינדה על ידי עידוד גורמי האופוזיציה במדינה להביא להפיכה צבאית ולסיום שלטונו. ב־11 בספטמבר 1973 בוצעה כנגד איינדה הפיכה צבאית אלימה בהנהגת חונטה בראשותו של הגנרל אוגוסטו פינושה ובתמיכתה של ארצות הברית. הצבא כיתר את ארמון הנשיאות, הפציץ אותו והרג את איינדה. בעקבות ההפיכה תפס פינושה את השלטון. ההפיכה הפאשיסטית דרדרה את צ'ילה לתקופה אפלה של דיכוי דמים. כ-50 אלף מבני העם הצ'יליאני נרצחו על ידי שליחי הכת הצבאית בראשות פינושה. רבבות עונו ואלפים "נעלמו".[15][16]

מלבד ביקורת רבה שהופנתה כלפיו בשל מעורבותו בהפיכה הצבאית בצ'ילה, זכה קיסינג'ר לקיתונות של ביקורת לאחר ההתנקשות בדיפלומט הצ'יליאני הגולה אורלנדו לטלייר (אנ'), שבוצעה בוושינגטון בשנת 1976. לדעת המבקרים, על אף העובדה כי קיסינג'ר ידע על כוונותיה של צ'ילה לפעול לחיסול מתנגדיה ברחבי העולם, כחלק ממבצע קונדור, הוא לא פעל להעברת מסר תקיף לממשל הצ'יליאני, על מנת למנוע פעולות אלה.[17]

שערוריה סביב הזכייה בפרס נובל על המאמץ הדיפלומטי שהוביל להסכם הפסקת האש בוייטנאם, זכו קיסינג'ר ולה דק טהו בפרס נובל לשלום ב-10 בדצמבר 1973. לפי ההיסטוריון האמריקאי ארווין אברהמס, הייתה זו הזכייה המעוררת מחלוקת ביותר בהיסטוריה של פרסי נובל עד לאותה תקופה.[18] בפעם הראשונה אי פעם, עזבו במחאה את הוועדה שני נציגים ואילו דק טהו סירב לקבל את הפרס, כל עוד המלחמה בוייטנאם עדיין מתחוללת. קיסינג'ר ציין כי הסכים לקבל את הפרס "בהכנעה ובענווה".

מזכיר המדינה (1973–1977) ב-21 בספטמבר 1973, מונה קיסינג'ר על ידי הנשיא ניקסון לתפקיד מזכיר המדינה והיה היהודי הראשון שכיהן בתפקיד זה בארצות הברית. הוא נכנס לתפקידו כשבועיים בלבד לפני פרוץ מלחמת יום כיפור.

מלחמת יום כיפור

פגישה בין שר החוץ המצרי איסמעיל פהמי (אנ') (משמאל), עם הנשיא ניקסון (במרכז), וקיסינג'ר (מימין), שנערכה כשבוע לאחר סיום מלחמת יום כיפור (31 באוקטובר 1973) ב-6 באוקטובר 1973 בשעה 14:00 פרצה מלחמת יום הכיפורים, עם פלישת צבאות סוריה ומצרים לישראל. בראיון שנערך עמו בנובמבר 2013, אמר קיסינג'ר כי קיבל דיווח על המלחמה המתוכננת בשעה 12:30 של אותו יום. עוד הוסיף, כי שיחות טלפון דחופות שביצע עם הסובייטים והמצרים לא הועילו וכי ההחלטה של ראש הממשלה גולדה מאיר להימנע מתקיפה מקדימה הייתה נכונה משום שמנעה מישראל להצטייר בפני הקהילה הבינלאומית כמחרחרת מלחמה והתחשבה באפקטיביות הנמוכה יחסית של מתקפה מקדימה בסמיכות לתחילת המלחמה[19]

ב-9 באוקטובר 1973, הגיעו לארצות הברית שגריר ישראל בוושינגטון שמחה דיניץ והאלוף מוטה גור להיפגש עם קיסינג'ר. במהלך הפגישה סקרו השניים את מצבה הקשה של ישראל בחזית המצרית וציינו כי ראש הממשלה גולדה מאיר מעוניינת להגיע לוושינגטון, לשם בקשת סיוע דחוף מהנשיא ניקסון. קיסינג'ר התנגד לבואה של מאיר, בטענה כי הדבר יתפרש כחולשה מצד ישראל, אך פעל לזירוז הזרמת אספקת תחמושת ומטוסים לישראל, בהתאם לדרישותיה.[19]

לאורך המלחמה ועל רקע העובדה כי הנשיא ניקסון היה שקוע וטרוד בפרשת ווטרגייט, ניהל קיסינג'ר את מדיניות החוץ האמריקאית כמעט לבדו. דוגמאות לחוסר המעורבות היחסית של ניקסון במלחמה הובאו בספרו של ההיסטוריון רוברט דאלק, שציין, בין היתר, כי קיסינג'ר המתין כ-3 שעות לאחר שנודע לו אודות הפלישה המתקרבת ובטרם יידע את ניקסון אודותיה.[20] בראיון שנערך עמו ציין קיסינג'ר כי "הקושי הבסיסי במרוצת כל פרשת ווטרגייט היה בשימור האמינות האמריקאית בעוד הסמכות הנשיאותית נמצאת במתקפה מתמדת. אבל עזרה לנו העובדה שהמנהיגים הסובייטים לא העלו בדעתם עד כמה באמת התפוררה הסמכות בתוככי המערכת (האמריקאית)".[19]

הדיונים עם השגריר הסובייטי דוברינין ברגעים הקשים ביותר של המלחמה, כמו גם השיחות עם ישראל ומדינות ערב, התנהלו כולן דרך קיסינג'ר, שמספר על כך בספרו "משבר: מדיניות החוץ במלחמת יום כיפור וביציאה מווייטנאם". במהלך המלחמה יצא ל״מסע דילוגים״ בין ברית המועצות וישראל כדי להביא להפסקת אש בין ישראל ומצרים והיה מהארכיטקטים של הסכם הפרדת הכוחות בין ישראל למצרים ובין ישראל לסוריה. בהמשך היה אחראי קיסינג'ר למסע דילוגים נוסף בין ישראל ומצרים שבסופו, נחתם הסכם הביניים בין ישראל למצרים.

התפטרות ניקסון וביקורת בעקבות פלישת טורקיה לקפריסין

קיסינג'ר והנשיא פורד משוחחים במדשאות הבית הלבן. אוגוסט 1974 לאחר התפטרותו של הנשיא ניקסון ב-9 באוגוסט 1974 בעקבות "פרשת ווטרגייט", המשיך קיסינג'ר בתפקיד מזכיר המדינה בקבינט של הנשיא ג'רלד פורד, בעודו ממשיך לכהן כיועץ לביטחון לאומי, עד לעזיבתו את התפקיד ב-3 בנובמבר 1975.

עוד בטרם ההתפטרות, הועלתה ביקורת כנגד קיסינג'ר והממשל האמריקאי אשר, לפי הנטען, קיבלו התראה מוקדמת בתחילת יולי 1974 על כוונת הטורקים לפלוש לקפריסין אך לא מנעו זאת.

איום בפלישה לקובה ממסמכים מסווגים שנחשפו בשנת 2014 בארצות הברית, עולה כי קיסינג'ר החל בפברואר 1976 בהכנת תוכנית מגירה לתקיפת קובה, כתגובה לשליחת חיילים קובנים לאנגולה במהלך מלחמת האזרחים שהתחוללה שם, החל מנובמבר 1975. מהמסמכים עלה כי לאורך מספר פגישות שנערכו בבית הלבן תמך קיסינג'ר בפעולה חזקה לעצירת מנהיג קובה פידל קסטרו מחשש שהתערבותו באפריקה תגרום לארצות הברית להיראות חלשה. לטענת קיסינג'ר, פעולות קובה עוררו חשש בעולם ממלחמת גזע רחבה יותר שעלולה להתפשט לאמריקה הלטינית וגם לערער את היציבות במזרח התיכון. בתוכניות המגירה שהוכנו הוצגו כמה אפשרויות פעולה דוגמת סגר צבאי, תקיפות אוויריות ומיקוש נמלים קובניים.[21] לצד האפשרויות לתקיפה, הוצגו גם הסיכונים הגדולים מתקיפה אמריקנית בקובה, דוגמת העמקת הסכסוך עם ברית המועצות ומלחמה קרקעית לשם הגנה על בסיס הצי האמריקני במפרץ גואנטנמו.

תמיכה בסיפוח מזרח טימור בשנת 1974, החלו לצמוח במזרח טימור תנועות פוליטיות סוציאליסטיות אשר קראו לעצמאות חלקו המזרחי של האי, אשר נשלט באותה העת על ידי פורטוגל (כשחציו השני נשלט על ידי אינדונזיה). קריאה זו לעצמאות נתמכה על יד הממשל הפורטוגלי בראשותו של הנשיא הסוציאליסטי מריו סוארש. מנגד, אינדונזיה אשר ראתה בחומרה את שאיפות העצמאות של אזרחי מזרח טימור, פלשה לטריטוריה המזרחית ב-7 בדצמבר 1975, באיצטלה של איום קומוניסטי. הפלישה האינדונזית נדחתה ב-24 שעות על מנת לא להביך את הנשיא פורד ואת קיסינג'ר שביקרו בג'קרטה ביקור רשמי ב-5 וב-6 בדצמבר. צמידות זו של הביקור לפלישה תרמה לחשד שהמבצע זכה לאישור סופי של ארצות הברית ועוררה ביקורת רבה, בין היתר כלפי קיסינג'ר על כך שלא עשה דבר על מנת למנוע את הפלישה ואף תמך בה כחלק ממאבק אמריקאי נגד התפשטות קומוניסטית אפשרית במדינות מזרח אסיה.[22]

הכיבוש האינדונזי של מזרח טימור נמשך עד 1999, במהלכו נהרגו בין רבע לשליש מהאוכלוסייה שמנתה כ-700,000 תושבים טרם פרוץ הקרבות.

תפקידים לאחר הפרישה מהחיים הפוליטיים

פגישה בבית הלבן בין הנשיא רונלד רייגן וקיסינג'ר בשנת 1981. ב-20 בינואר 1977, פרש קיסינג'ר מתפקיד מזכיר המדינה, וזאת בעקבות הפסדו של פורד לג'ימי קרטר, בבחירות לנשיאות ב-1976. לאחר הפרישה, המשיך קיסינג'ר ליטול חלק בקבוצות ובארגונים שונים אשר עסקו בהתווית מדיניות חוץ, דוגמת ועד השלישייה.

באותה שנה, קיבל קיסינג'ר הצעה למשרה באוניברסיטת קולומביה, אשר בוטלה כעבור זמן מה בשל ביקורת מצד סטודנטים אשר התנגדו למהלך ואשר ואף יצרה הד תקשורתי נרחב. בהמשך, הצטרף קיסינג'ר לצוות המרצים במרכז ללימודים אסטרטגיים ובינלאומיים שבאוניברסיטת ג'ורג'טאון. בשנת 1978, מונה לתפקיד דירקטור במנהלת ליגת הכדורגל הצפון אמריקאית (אנ') .

בשנת 1982, הקים קיסינג'ר את חברת הייעוץ "קיסינג'ר ושות'(אנ'), העוסקת במכירת שירותי ייעוץ מדיני ודיפלומטי לראשי מדינות וראשי תאגידים רב-לאומיים. בשנים 1983 - 1985 עמד בראש המועצה הלאומית לענייני מרכז אמריקה, ובשנים 1986 - 1988 היה חבר בצוות שייעץ לנשיא רונלד רייגן בנושאים בינלאומיים.[23]

בשנת 1999, מונה לתפקיד דירקטור בחברת גאלפסטרים איירוספייס. בהמשך מונה לתפקיד דירקטור בקבוצת המדיה סאן טיימס (אנ'). בין השנים 1995–2001, כיהן בדירקטוריון חברת הכרייה האמריקאית Freeport-McMoRan (אנ'). בשנת 2000, מונה לתפקיד יועץ פוליטי לנשיא אינדונזיה עבד א-רחמן וחיד. בהמשך קיבל את התואר "יועץ לשם כבוד" של לשכת המסחר ארצות הברית-אזרבייג'ן. בין השנים 2000–2006, כיהן כיו"ר דירקטוריון ארגון אייזנהאואר (אנ'). לאחר פרישתו, זכה בפרס מטעם הארגון על תרומתו רבת השנים.

בשנת 2002, מונה על ידי הנשיא ג'ורג' בוש לעמוד בראש הוועדה לחקר אירועי ה-11 בספטמבר, אך עזב את התפקיד ב-13 בדצמבר 2002.

אידאולוגיה ותפיסת עולם מדינית תפיסת העולם של קיסינג'ר הושפעה רבות מהדיפלומטיה של הקרדינל רישלייה, שטבע את המונח רזון ד'טה (בצרפתית: raison d'état - טובת המדינה), לפיה על המדינה לנהל את מדיניות החוץ שלה בכפוף לאינטרסים שלה, בניגוד למדיניות הרואה את המעצמה כאוכפת "סדר עולמי" או דרכי פעולה מוסריות (מדיניות אותה מייחס קיסינג'ר לנשיאים מן המפלגה הדמוקרטית ובפרט לוודרו וילסון).

גיבור נוסף במחשבה המדינית של קיסינג'ר היה שר החוץ האוסטרי, מטרניך, שניסה להחזיר על כנו את הסדר הפוליטי באירופה השסועה לאחר תקופת נפוליאון והמהפכה הצרפתית והיה הדמות המובילה בקונגרס וינה ב-1815. מדיניותו עוצבה תוך התחשבות במאזן הכוחות הגלובאלי ותוך שימור מקסימלי של הסדר הקיים תוך סלידה ממהפכנות. מאזן כוחות בין המעצמות הוא לדידו של קיסינג'ר הבסיס לשלום וליציבות בעולם.

קיסינג'ר התנגד להסתמכות על הסמכות האוניברסלית של האו"ם והסביר: "תומכי הסמכות האוניברסלית טוענים שהמדינה היא הגורם הבסיסי למלחמות ולא ניתן לסמוך עליה לשם הבאת צדק; אם הפוליטיקה תוחלף בחוק, השלום והצדק ינצחו. אולם די בסקירה שטחית של ההיסטוריה כדי להיווכח שאין ראיות התומכות בתיאוריה שכזו. תפקידו של המדינאי הוא לבחור בברירה המיטבית תוך ניסיון לקדם את השלום והצדק ומתוך הבנה כי לעיתים קרובות ישנו מתח בין השניים וכי כל ניסיון פיוס יהיה חלקי"[24].

יחסיו עם היהדות וישראל

פגישה שנערכה ב-1 במרץ 1973 בין הנשיא ניקסון, ראש הממשלה גולדה מאיר וקיסינג'ר. בספרו "פנקס שירות", מתאר יצחק רבין את תגובתו של קיסינג'ר להתנהלות ישראל במגעים הכושלים שהתקיימו בשנת 1971 לפתיחת תעלת סואץ לתנועת אוניות, במחיר של התרחקות ישראלית מקו התעלה. לפי עדותו של רבין, ששימש כשגריר ישראל בוושינגטון, ביקר קיסינג׳ר את ישראל באומרו: "איש אינו מבין אתכם. איש אינו יודע מה אתם רוצים. יש חששות רציניים, כי כל מה שאתם רוצים, באמת, הוא להתחמק מכל הסדר המחייב ויתורים מצדכם ולשבת בגבולות שאתם יושבים בהם היום".[25]

סערה סביב הקלטות הניו יורק טיימס בשנת 2010, חשף עיתון הניו יורק טיימס הקלטות סודיות משיחות שונות שנערכו בבית הלבן, מהם עולה התבטאויות שנויות במחלוקת של הנשיא ניקסון וקיסינג'ר. לפי עדויות של בוב הולדמן, ראש הסגל של הבית הלבן תחת הנשיא ניקסון, הוציא ניקסון הנחיה לפיה אין לאפשר לדיפלומטים ואישים בצמרת המדינית שהם יהודים אמריקאים, לרבות קיסינג'ר, מלקחת חלק בגיבוש מדיניות כלשהי בנוגע לישראל.[26] ככלל, היה קיסינג'ר צריך להתמודד עם רקעו היהודי ובשאלה שעלתה לגביו באיזו מידה הוא יכול להיות אובייקטיבי בשאלות הנוגעות לגורל ישראל ומעמדה במזרח התיכון, בו כלולות גם מדינות ערב.

באחת מההקלטות נוספות שנחשפו, נשמע קיסינג'ר אומר לנשיא ניקסון כי "הגירה של יהודים מברית המועצות אינה מטרה של מדיניות החוץ האמריקאית. אם ישלחו יהודים לתאי גזים בברית המועצות, זו לא בעיה אמריקאית. זה אולי עניין הומניטרי". שיחה זו התקיימה זמן קצר לאחר פגישה שקיים קיסינג'ר עם ראש הממשלה גולדה מאיר, ב-1 במרץ 1973.[26]

במאמר שפרסם בעיתון וושינגטון פוסט בדצמבר 2010, הגיב קיסינג'ר לתוכן ההקלטות וטען כי דבריו הוצאו מהקשריו וכי לא הייתה לו כל כוונה לפגוע בזיכרון השואה וביהודים ככלל.[27]

ביקורת בישראל

קיסינג'ר בקריקטורה מאת יואל בוכוולד. בעת "מסע הדילוגים" שלו לאחר מלחמת יום הכיפורים זכה קיסינג'ר להפגנות מחאה כנגדו בישראל, רובן ביוזמת גוש אמונים, שהמסר שהודגש בהן היה שלמרות יהדותו הוא מוביל למהלכים הפוגעים בישראל.

בשל התנהלותו במהלך מלחמת יום הכיפורים וכן בשל התבטאויות שונות כנגד יהודים וישראל בפרט, זכה קיסינג'ר לשינאה ובוז מקרב גורמים בחוגי הימין, על רקע מה שהם ראו כבגידתו באינטרסים היהודיים, כפי שהם באים לידי ביטוי במדיניות הישראלית. כינוייו בשיח הפוליטי הימני בישראל היו "ג'ו בוי" (יהודון) ו"בעל הגויה", כפי שכינה אותו מנהיג גוש אמונים, הרב צבי יהודה קוק).[28]

מפגש בין קיסינג'ר לרמטכ"ל גבי אשכנזי בנובמבר 2010 הוקרה בישראל לפועלו על אף הביקורת שהופנתה כלפי קיסינג'ר מצד גורמים שונים בישראל, הכירה ישראל בתרומתו רבת השנים לישראל למדינה. בשנת 1984, קיבל תואר דוקטור לשם כבוד מטעם אוניברסיטת חיפה.[29] ביוני 2012, קיבל את עיטור נשיא מדינת ישראל מהנשיא שמעון פרס כאות הערכה על פעילותו למען מדינת ישראל.

קיסינג'ר ביקר מספר פעמים בישראל, כאשר הפעם הראשונה הייתה בשנת 1962.

חייו האישיים

קיסינג'ר ואשתו ננסי בבית האופרה מטרופולין (2008) בשנת 1949, התחתן קיסינג'ר עם אן פליישר ונולדו להם שני ילדים, אליזבת ודייוויד, אשר שימש בעבר כבכיר בחברת NBC וכיום משמש כמנכ"ל חברת ההפקות של קונאן אובראיין "קונקו"(אנ'). קיסינג'ר התגרש מאן בשנת 1964, והתחתן בשנית בשנת 1974 עם ננסי מגינס (אנ'), והם מתגוררים כיום לסירוגין בעיירה קנט שבקונטיקט ובעיר ניו יורק.

מספריו נשק גרעיני ומדיניות חוץ; תרגם יוסף עוזיאל, תל אביב: הוצאת סדן, 1969. מדיניות החוץ האמריקאית; תרגם יוסף עוזיאל, תל אביב: עם עובד, תשל"ה 1974. שנותי בבית הלבן; תרגם אהרן אמיר. תל אביב: ידיעות אחרונות, תשמ"א 1980. דוד בוקעי, קיסינג'ר, ישראל, וסוגיית הרכבת האווירית במלחמת יום הכיפורים, נתיב, אפריל-מאי 2002 משבר: ניהול מדיניות החוץ במלחמת יום כיפור וביציאה מווייטנאם; תרגם יצחק טישלר, הוצאת שלם, 2004[30]. דיפלומטיה, הוצאת שלם, 2007. קישורים חיצוניים מיזמי קרן ויקימדיה ויקיציטוט ציטוטים בוויקיציטוט: הנרי קיסינג'ר ויקישיתוף תמונות ומדיה בוויקישיתוף: הנרי קיסינג'ר Green globe.svg אתר האינטרנט הרשמי

של הנרי קיסינג'ר הנרי קיסינג'ר , באתר פרס נובל (באנגלית) הנרי קיסינג’ר , אנשי סגולה - יהודים זוכי פרס נובל, באתר בית התפוצות .

פיליפ ראוז, קיסינג'ר כוכב עליון , דבר, 27 באוקטובר 1972 רות בונדי, הנרי קיסינג'ר: שר מול פרופסור , דבר, 11 בינואר 1974 יהונתן אלשך וחן קרצ'ר, ד"ר קיסינג'ר ומר הנרי, סקירה על ספרו "דיפלומטיה" , זמנים 104 אבי פרימור, ההיסטוריה על פי הנרי קיסינג'ר, סקירה על ספרו "דיפלומטיה" , באתר הארץ, 10 ביולי 2007 ליטל לוין, היום לפני 36 שנים: הנרי קיסינג'ר היהודי מתמנה לשר-חוץ, והעולם חושש , באתר הארץ, 22 בספטמבר 2009 אמיר אורן, הנרי קיסינג'ר: "אתם יודעים שהצלנו אתכם ב-73', נכון?" , באתר הארץ, 4 באוקטובר 2013 רונן ברגמן, אורי בר־יוסף, ‏געגועי לקיסינג'ר , באתר "ידיעות אחרונות", 30 במרץ 2019 https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%94%D7%A0%D7%A8%D7%99_%D7%A7%D7%99...

--------------------------------------

Henry Alfred Kissinger (born Heinz Alfred Kissinger) is an American diplomat and politician who served as the United States Secretary of State and National Security Advisor under the presidential administrations of Richard Nixon and Gerald Ford. Born in Germany, Kissinger was a Jewish refugee who fled the Nazi regime with his family in 1938. He became National Security Advisor in 1969 and later concurrently United States Secretary of State in 1973. For his actions negotiating a ceasefire in Vietnam, Kissinger received the 1973 Nobel Peace Prize under controversial circumstances, with two members of the committee resigning in protest. Kissinger later sought, unsuccessfully, to return the prize after the ceasefire failed.

A proponent of Realpolitik, Kissinger played a prominent role in United States foreign policy between 1969 and 1977. During this period, he pioneered the policy of détente with the Soviet Union, orchestrated the opening of relations with the People's Republic of China, and negotiated the Paris Peace Accords, ending American involvement in the Vietnam War. Kissinger has also been associated with such controversial policies as CIA involvement in Chile and U.S. support for Pakistan, despite the genocide during the Bangladesh War. He is the founder and chairman of Kissinger Associates, an international consulting firm. Kissinger has been a prolific author of books on diplomatic history and international relations with over one dozen books authored.

General opinion of Henry Kissinger is strongly divided. While some journalists, activists, and human rights lawyers have condemned him as a war criminal, several scholars have ranked him as the most effective U.S. Secretary of State since 1965. Since holding office, his advice has been sought by world leaders including subsequent U.S. presidents.

Source:

http://en.wikipedia.org/wiki/Henry_Kissinger

http://de.wikipedia.org/wiki/Henry_Kissinger

Ге́нри А́льфред Ки́ссинджер (англ. Henry Alfred Kissinger; при рождении носил имя Хайнц А́льфред Ки́ссингер, нем. Heinz Alfred Kissinger; 27 мая 1923, Фюрт, Бавария, Веймарская республика — 29 ноября 2023, Кент[en], Коннектикут, США) — американский государственный деятель, дипломат и эксперт в области международных отношений. Советник президента США по национальной безопасности (в 1969—1975 годах) и Государственный секретарь США (в 1973—1977 годах). Лауреат Нобелевской премии мира (1973).

Будучи сторонником «реальной политики», Киссинджер играл доминирующую роль во внешней политике США в 1969—1977 годах. Он был инициатором и исполнителем политики разрядки в отношениях США и Советского Союза, организовал начало отношений США с КНР, а также заключил Парижское мирное соглашение, которое должно было завершить войну во Вьетнаме[8].

Киссинджера связывали с такими спорными действиями, как американские бомбардировки Камбоджи, участие США в военном перевороте в Чили, поддержка США «Грязной войны» в Аргентине и поддержка Соединёнными Штатами Пакистана в войне за независимость Бангладеш, в ходе которой Пакистан совершил жестокие этнические чистки.

В 2001 году Генри Киссинджер занял первое место в рейтинге 100 ведущих интеллектуалов мира по количеству упоминаний в СМИ, составленном чикагским федеральным судьёй Ричардом Познером.

Киссинджер являлся первым человеком, награждённым премией Генриха фон Клейста Международной конференцией по политике безопасности в 2009 году, и в последние годы своей жизни был председателем международной консалтинговой фирмы Kissinger Associates. Также являлся доктором Дипломатической академии МИД России[.