How are you related to Moses Mendelssohn?

Connect to the World Family Tree to find out

Share your family tree and photos with the people you know and love

  • Build your family tree online
  • Share photos and videos
  • Smart Matching™ technology
  • Free!

Moses Mendelssohn (Heymann)

Hebrew: משה מנדלסון
Also Known As: "Moses Dessau"
Birthplace: Dessau, Saxony-Anhalt, Germany
Death: January 04, 1786 (56)
Berlin, Germany (apoplexy)
Immediate Family:

Son of Menachem Mendel Heymann and Bella Rachel Sara Heymann
Husband of Fromet (Frumet) Mendelssohn
Father of Sarah Mendelssohn; Dorothea Veronika Breindel Veit - Schlegel; Haim Chajim Mendelssohn; Rechel Meyer; Mendel Abraham Mendelssohn and 5 others
Brother of Jente Mendelssohn; Saul Mendelssohn and Sara Jeitteles

Occupation: Philosopher, teacher
Managed by: Juda Horiner
Last Updated:

About Moses Mendelssohn

Moses Mendelssohn (Dessau, September 6, 1729 – January 4, 1786 in Berlin) was a German Jewish philosopher to whose ideas the renaissance of European Jews, Haskalah (the Jewish Enlightenment) is indebted. For some he was the third Moses (the other two being the Biblical lawgiver and Moses Maimonides) heralding a new era in the history of the Jewish people. For others, his ideas led towards assimilation, loss of identity for Jews and the dilution of traditional Judaism. He was also the grandfather of the composers Fanny and Felix Mendelssohn.

Moses Mendelssohn was born in Dessau. His father's name was Mendel and he later took the surname Mendelssohn ("Mendel's son"). Mendel Dessau was a poor scribe—a writer of scrolls—and his son Moses in his boyhood developed curvature of the spine.

His early education was cared for by his father and by the local rabbi, David Fränkel, who besides teaching him the Bible and Talmud, introduced to him the philosophy of Maimonides. Fränkel received a call to Berlin in 1743. A few months later Moses followed him.

His life was a struggle against crushing poverty, but his scholarly ambition never relaxed.



Moses Mendelssohn (Dessau, September 6, 1729 - January 4, 1786 in Berlin) was a German Jewish philosopher to whose ideas the renaissance of European Jews, Haskalah (the Jewish Enlightenment) is indebted. For some he was the third Moses (the other two being the Biblical lawgiver and Moses Maimonides) heralding a new era in the history of the Jewish people. For others, his ideas led towards assimilation, loss of identity for Jews and the dilution of traditional Judaism. He was also the grandfather of the composers Fanny and Felix Mendelssohn.

Moses Mendelssohn was born in Dessau. His father's name was Mendel and he later took the surname Mendelssohn ("Mendel's son"). Mendel Dessau was a poor scribe-a writer of scrolls-and his son Moses in his boyhood developed curvature of the spine.

His early education was cared for by his father and by the local rabbi, David Fr'e4nkel, who besides teaching him the Bible and Talmud, introduced to him the philosophy of Maimonides. Fr'e4nkel received a call to Berlin in 1743. A few months later Moses followed him.

His life was a struggle against crushing poverty, but his scholarly ambition never relaxed.

Full info:

Moses Mendelssohn (Dessau, September 6, 1729 - January 4, 1786 in Berlin) was a German Jewish philosopher to whose ideas the renaissance of European Jews, Haskalah (the Jewish Enlightenment) is indebted.

For some he was the third Moses (the other two being the Biblical lawgiver and Moses Maimonides) heralding a new era in the history of the Jewish people.

For others, his ideas led towards assimilation, loss of identity for Jews and the dilution of traditional Judaism.

He was also the grandfather of the composers Fanny and Felix Mendelssohn.

Moses Mendelssohn (September 6 , 1729 January 4 , 1786 ) was a German Jewish philosopher . He was an important Jewish figure of the 18th century , and to him is attributable the renaissance of European Jews, Haskalah , the Jewish enlightenment. To some he was the third Moses (the other two being the Biblical lawgiver and Moses Maimonides ) with whom a new era opens in the history of the Jewish people. To others, he was a step into the beginning of assimilation and loss of identity for Jews and the dilution of traditional Judaism.


He was born in Dessau . His father's name was Mendel and he later took the surname Mendelssohn ("son of Mendel"). Mendel Dessau was a poor scribe a writer of scrolls and his son Moses in his boyhood developed curvature of the spine. His early education was cared for by his father and by the local rabbi, David Fra nkel. The latter, besides teaching him the Bible and Talmud , introduced to him the philosophy of Maimonides . Fra nkel received a call to Berlin in 1743 . A few months later Moses followed him.

His life was a struggle against crushing poverty, but his scholarly ambition was never relaxed. A refugee Pole , Zamosz, taught him mathematics , and a young Jewish physician was his tutor in Latin . He was, however, mainly self-taught. He learned to spell and to philosophize at the same time (Graetz). With his scanty earnings he bought a Latin copy of John Locke 's "Essay concerning the Human Understanding ," and mastered it with the aid of a Latin dictionary. He then made the acquaintance of Aaron Solomon Gumperz, who taught him basic French and English. In 1750 he was appointed by a wealthy silk-merchant, Isaac Bernhard, as teacher to his children. Mendelssohn soon won the confidence of Bernhard, who made the young student successively his book-keeper and his partner.

Gumperz or Hess rendered a conspicuous service to Mendelssohn and to the cause of enlightenment in 1754 by introducing him to Lessing. Just as the latter afterwards makes Nathan the Wise and Saladin meet over the chess-hoard, so did Gotthold Lessing and Mendelssohn actually come together as lovers of the game. The Berlin of the day the day of Frederick the Great was in a moral and intellectual ferment. Lessing was the great liberator of the German mind. He had already begun his work of toleration, for he had recently produced a drama (Die Juden, 1749 ), the motive of which was to prove that a Jew can be possessed of nobility of character. This notion was being generally ridiculed as untrue, then. Lessing found in Mendelssohn the realization of his dream. Within a few months of the same age, the two became brothers in intellectual and artistic camaraderie. Mendelssohn owed his first introduction to the public to Lessing's admiration. The former had written in lucid German an attack on the national neglect of native philosophers (principally Gottfried Leibniz ), and lent the manuscript to Lessing. Without consulting the author, Lessing published Mendelssohn's Philosophical Conversations (Philosophische Gespra che) anonymously in 1755 . In the same year there appeared in Gda?sk an anonymous satire, Pope a Metaphysician (Pope ein Metaphysiker), which turned out to be the joint work of Lessing and Mendelssohn.

Prominence in philosophy and criticism

From this time Mendelssohn's career was one of ever-increasing brilliance. He became (1756 1759 ) the leading spirit of Nicolai's important literary undertakings, the Bibliothek and the Literaturbriefe , and ran some risk (which Frederick's good nature obviated) by criticizing the poems of the king of Prussia . In 1762 he married Fromet Gugenheirn, who survived him by twenty-six years. In the year following his marriage Mendelssohn won the prize offered by the Berlin Academy for an essay on the application of mathematical proofs to metaphysics, although among the competitors were Thomas Abbt and Immanuel Kant . In October 1763 the king granted Mendelssohn the privilege of Protected Jew (Schutz-Jude ) which assured his right to undisturbed residence in Berlin. As a result of his correspondence with Abbt, Mendelssohn resolved to write on the Immortality of the Soul. Materialistic views were at the time rampant and fashionable, and faith in immortality was at a low ebb. At this favourable juncture appeared the Pha don oder u ber die Unsterblichkeit der Seele (Pha don or about soul's immortality; 1767 ). Modelled on Plato 's dialogue of the same name, Mendelssohn's work possessed some of the charm of its Greek exemplar. What most impressed the German world was its beauty and lucidity of style features to which Mendelssohn still owes his popularity as a writer. The Pha don was an immediate success, and besides being often reprinted in German was speedily translated into nearly all the European languages, including English . The author was hailed as the "German Plato," or the "German Socrates"; royal and other aristocratic friends showered attentions on him, and it is no exaggeration to assert with Kayserling that "no stranger who came to Berlin failed to pay his personal respects to the German Socrates."

Support for Judaism

So far, Mendelssohn had devoted his talents to philosophy and criticism ; now, however, an incident turned the current of his life in the direction of the cause of Judaism . Lavater was one of the most ardent admirers of Mendelssohn. He described him as "a companionable, brilliant soul, with piercing eyes, the body of an Aesop a man of keen insight, exquisite taste and wide erudition [...] frank and open-hearted." Lavater was fired with the ambition to convert his friend to Christianity. In the preface to a German translation of Bonnet 's essay on Christian Evidences, Lavater publicly challenged Mendelssohn to refute Bonnet or if he could not then to "do what wisdom, the love of truth and honesty must bid him, what a Socrates would have done if he had read the book and found it unanswerable". Bonnet resented Lavater's action, but Mendelssohn was bound to reply, though opposed to religious controversy. As he put it: "Suppose there were living among my contemporaries a Confucius or a Solon, I could, according to the principles of my faith, love and admire the great man without falling into the ridiculous idea that I must convert a Solon or a Confucius ."

Mendelssohn shared his pragmatism with Lessing; it is probable that the latter was indebted to Mendelssohn. The consequences of Lavater 's intrusion into Mendelssohn's affairs were that the latter resolved to devote the rest of his life to the emancipation of the Jews . Among them secular studies had been neglected, and Mendelssohn saw that he could best remedy the defect by attacking it on the religious side. A great chapter in the history of culture is filled by the influence of translations of the Bible. Mendelssohn added a new section to this chapter by his German translation of the Pentateuch and other parts of the Bible. This work (1783 ) constituted Mendelssohn the Martin Luther of the German Jews. From it, the Jews learned the German language and imbibed culture; with it there came a new desire for German nationality; its popularity resulted in a new system of Jewish education, the result was a movement for Jewish secular engagement called Haskalah . Some of the conservatives among the Jews opposed these innovations, but the current of progress was too strong for them. Mendelssohn was the first great champion of Jewish emancipation in the 18th century . He it was who induced CW Dohm to publish in 1781 his epoch-making work, On the Civil Amelioration of the Condition of the Jews , a memorial which played a great part in the triumph of tolerance. Mendelssohn himself published a German translation of the Vindiciae judaeorum by Menasseh Ben Israel .

The excitement caused by these proceedings led Mendelssohn to publish his most important contribution to the problems connected with the position of Judaism in relation to the general life. This was the Jerusalem (1783; Eng. trans. 1838 and 1852 ). It is a forcible plea for freedom of conscience, described by Kant as "an irrefutable book." Its basic thrust is that the state has no right to interfere with the religion of its citizens. Kant called this "the proclamation of a great reform, which, however, will be slow in manifestation and in progress, and which will affect not only your people but others as well." Mendelssohn asserted the pragmatic principle of the possible plurality of truths: that just as various nations need different constitutions to one a monarchy , to another a republic , may be the most congenial to the national genius so individuals may need different religions. The test of religion is its effect on conduct. This is the moral of Lessing's Nathan the Wise (Nathan der Weise), the hero of which is undoubtedly Mendelssohn. The parable of the three rings is the epitome of the pragmatic position. One direct result of this pragmatism was unexpected. Having been taught that there is no absolutely true religion, Mendelssohn's own descendants a brilliant circle, of which the musician Felix was the most noted converted to Christianity.

Old age and legacy

Despite this, Mendelssohn's theory was a strengthening bond in Judaism. For he maintained that Judaism was less a "divine need, than a revealed life." In the first part of the 19th century , the criticism of Jewish dogmas and traditions was associated with a firm adhesion to the older Jewish mode of living. Reason was applied to beliefs, the historic consciousness to life. Modern reform in Judaism is parting to some extent from this conception, but it still holds good even among the liberals.

In Mendelssohn's remaining years, he progressed in fame, numbering among his friends many of the greatest men of the age. His Morgenstunden oder Vorlesungen u ber das Dasein Gottes (Morning hours or lectures about God's existence) appeared in 1785 , and he died as the result of a cold contracted while carrying to his publishers in 1786 the manuscript of a vindication of his friend Lessing, who had predeceased him by five years.

Mendelssohn had six children. His sons were: Joseph (founder of the Mendelssohn banking house, and a friend and benefactor of Alexander Humboldt ), whose son Alexander (d. 1871 ) was the last Jewish descendant of the philosopher; Abraham (who married Leah Bartholdy and was the father of Fanny Hensel and J. L. Felix Mendelssohn Bartholdy ); and Nathan (a mechanical engineer of considerable repute). His daughters were Dorothea , Recha and Henriette, all brilliantly gifted women.


Moses Mendelssohn (b. 1729, d. 1786) was a creative and eclectic thinker whose writings on metaphysics and aesthetics, political theory and theology, together with his Jewish heritage, placed him at the focal point of the German Enlightenment for over three decades. While Mendelssohn found himself at home with a metaphysics derived from writings of Leibniz, Wolff, and Baumgarten, he was also one of his age's most accomplished literary critics. His highly regarded pieces on works of Homer and Aesop, Pope and Burke, Maupertuis and Rousseau to cite only a fraction of his numerous critical essays appeared in a series of journals that he co-edited with G. F. Lessing and Friedrich Nicolai. Dubbed "the Jewish Luther," Mendelssohn also contributed significantly to the life of the Jewish community and letters in Germany, campaigning for Jews' civil rights and translating the Pentateuch and the Psalms into German. Not surprisingly, as a Jew with an unwavering belief in the harmonizing effects of rational analysis and discourse, Mendelssohn rankled both institutional and self-appointed advocates of Christianity as well as Judaism. Thus, Johann Lavater infamously challenged him to refute the arguments of the Pietist theologian, Charles Bonnet, or convert to Christianity (a challenge that Mendelssohn effectively disabled with a plea for tolerance and a series of reasons for refraining from such religious controversy). Similarly, some Jewish thinkers took exception to Mendelssohn's Jerusalem, or on Religious Power and Judaism and its argument for conceiving Judaism as a religion founded upon reason alone. In addition to the "Lavater affair" and his work as editor and critic, Mendelssohn was probably best known to his contemporaries for his penetrating accounts of the experience of the sublime, for lucid arguments for the soul's immortality and God's existence, for his close association with G. F. Lessing and, in the protracted "pantheism dispute" (Pantheismusstreit) with Jacobi during the 1780s, for his insistence that Lessing was not the Spinozist that Jacobi portrayed him to be. [bs.Eisik.FTW]

  1. G'e9n'e9rale##G'e9n'e9rale##G'e9n'e9rale##G'e9n'e9rale#Mendelssohn (Moses) (Dessau, 1729 - Berlin, 1786),philosophe allemand. Il joignit 'e0 la culture juive traditionnelle, qui 'e9tait lasienne, celle de l'Allemagne de l'Aufkl'e4rung (mouvement rationalisteallemand):Entretiens philosophiques (1755), Ph'e9don (1767).'a9 Hachette Multim'e9dia / Hachette Livre, 1999 [bs.MalkaCahen.FTW]

Moses Mendelssohn - (1729 - 1786)


Moses Mendelssohn was in his time the greatest Jewish philosopher. He was one of the first Jews to write in a modern language, German and thus opened the doors to Jewish emancipation so desired by the Jewish masses. He advocated reform and many polemics on this theme were published. He had opposition from orthodox circles dubbed the Mitnagdi (Opposers). At the time they considered that they were beleaguered by five main disruptive influences within Jewry: ° Shabbateanism ° Chassidism ° Reform ° Emancipation ° The Blandishments of Conversion

Honey, Michael. Moses Mendelssohn and The Jewish Historical Clock: Disruptive Forces in Judaism of the 18th Century. The Conference of Jewish Genealogy. London, 2001.

About משה מנדלסון (עברית)

משה מנדלסון


לידה 6 בספטמבר 1729
האימפריה הרומית הקדושה דסאו, נסיכות אנהלט פטירה 4 בינואר 1786 (בגיל 56) האימפריה הרומית הקדושה ברלין, ממלכת פרוסיה זרם עידן האורות תחומי עניין תנועת ההשכלה היהודית, פילוסופיה של הדת הושפע מ רמב"ם, ג'ון לוק, גוטהולד אפרים לסינג, דוד פרנקל ברוך שפינוזה השפיע על דוד פרידלנדר, שלמה מימון מדינה גרמניה

חתימתו של משה מנדלסון משה מנדלסון (או מנדלסזון;[1] מכונה גם: ר' משה בן מנחם, (ובקיצור: רמבמ"ן), או רבי משה [%D7%9E]דסאו, משה [%D7%9E]דעסוי, (ובקיצור: רמ"ד); בגרמנית: Moses Mendelssohn; י"ב באלול ה'תפ"ט, 6 בספטמבר 1729 – ה' בשבט ה'תקמ"ו, 4 בינואר 1786) היה פילוסוף והוגה דעות יהודי-גרמני, מאבות תנועת ההשכלה היהודית.

מנדלסון הוא הדמות המייצגת ביותר את ראשיתו של העידן המודרני בתולדות יהודי אירופה. במישור הגרמני הכללי השתלב מנדלסון בשיח הנאורות הגרמנית בת זמנה, ופרסם ספרים ומאמרים שזכו להערכה ולתפוצה רבה, אך עם זאת התמודד עם גילויים של חוסר סובלנות כלפי מוצאו היהודי. במישור היהודי הוציא לאור את כתב-העת העברי המודרני הראשון "קהלת מוסר", פרסם תרגום לגרמנית וביאור של חמשת חומשי תורה, וקיבץ סביבו חוג של תלמידים וממשיכי דרך, שמהם קמה תנועת ההשכלה היהודית. מנדלסון נתפס מאז ואילך כאבי תנועת ההשכלה, ודמותו ריכזה סביבה את ההתייחסות החיובית והשלילית לתנועה זו ולרעיונותיה.

בין צאצאיו של מנדלסון נמנים: המלחינים פאני מנדלסון ופליקס מנדלסון-ברתולדי והצייר פיליפ וייט.

תוכן עניינים 1 ביוגרפיה 1.1 ילדות ונערות; המעבר לברלין 1.2 כניסה לחברת הפילוסופים; "קהלת מוסר" 1.3 פרסום ותהילה; פרשת לאוואטר 1.4 הביאור 1.5 "ירושלים"; השנים האחרונות 2 השקפת עולמו 3 מנדלסון לאחר מותו; הערכת דמותו 4 מכּתביו 5 לקריאה נוספת 6 קישורים חיצוניים 6.1 אודותיו 6.2 כתביו 7 הערות שוליים

ביוגרפיה ילדות ונערות; המעבר לברלין מנדלסון נולד בי"ב באלול ה'תפ"ט, 6 בספטמבר 1729, למנחם מנדל סופר ולביילה רחל שרה, בעיירה דסאו, באותם ימים העיירה הראשית בנסיכות אנהלט שבאימפריה הרומית הקדושה. מצד אמו הוא היה צאצא של הרמ"א. אביו היה סופר סת"ם, וחינך אותו חינוך יהודי מסורתי, שכלל לימוד התורה והתלמוד עם מפרשיהם. כנער צעיר הוכר מנדלסון כעילוי רב-כישרונות, והחל ללמוד אצל רבי דוד פרנקל, המוכר בשל פירושו "קרבן העדה" על התלמוד הירושלמי. כשעבר רבו בשנת 1743 לברלין לכהן שם כרב הקהילה, עבר מנדלסון אחריו. כפי שרווח אז, לא הייתה העיר ברלין סובלנית כלפי יהודים; הכניסה לעיר ליהודים הותרה אך ורק דרך שער הבהמות, וליהודי חסר מקצוע וחסר רכוש כמו מנדלסון לא הייתה זכות לשבת בברלין ולכן התחבא בעליית הגג של רבו. שקידתו על הספרים עשתה אותו גיבן, וממום זה סבל כל ימיו.

בברלין המשיך בלימודיו התורניים, אך שם החל לפנות גם לתחומי ידע נוספים. בעידוד רבו החל ללמוד את הספר "מורה נבוכים" של הרמב"ם. ביהדות אשכנז של אותה תקופה כלל לא היו מקובלים לימודי פילוסופיה ובכללם לימוד "מורה נבוכים", אולם מספר שנים קודם לכן הודפס הספר ביסניץ[2] והגיע לידי מנדלסון. בעקבות לימוד "מורה נבוכים" החל להתעניין בפילוסופיה ובמדעים כלליים. הוא החל ללמוד אצל כמה משכילים מוקדמים: המלומד היהודי רבי ישראל מזמושץ' לימד אותו פילוסופיה יהודית ומתמטיקה, הרופא אברהם קיש – לטינית, ואהרון גומפרץ – צרפתית ואנגלית. מנדלסון החל לקרוא בלטינית את ספרו של ג'ון לוק על ההבנה האנושית בסיוע מילון גרמני-לטיני, וממנו הגיע לשיטתם הפילוסופית האופטימית של לייבניץ וכריסטיאן וולף, שלפיה עולמנו הוא הטוב שבכל העולמות. הוא אימץ השקפה זו, ועל פיה פיתח את דרכו הפילוסופית.

לאחר מספר שנים של דוחק כלכלי כתלמיד ישיבה אצל רבו, החל בשנת 1750 לעבוד כמורה לבניו של התעשיין והסוחר היהודי יצחק ברנרד, ובשנת 1754 החל לעבוד כפקיד בבית החרושת למשי של ברנרד. לימים הפך גם לשותף בבית מסחר זה, וידע רווחה כלכלית, גם אם לא עושר של ממש. הדבר אפשר לו עצמאות כלכלית, כך שלא נאלץ להתפרנס משכר סופרים או להיסמך על רצונם הטוב של גבירים עשירים.

כניסה לחברת הפילוסופים; "קהלת מוסר"

פרומט מנדלסון לבית גוגנהיים ב-1753 הכיר אהרון גומפרץ את מנדלסון למחזאי גוטהולד אפרים לסינג. שני האישים התיידדו במהירות, ושמרו על קשר חם כל ימיהם. בשנה שאחריה הותקף לסינג בביקורת חריפה של פרופסור מאוניברסיטת גטינגן בשם יוהאן דוד מיכאליס על המחזה שלו Die Juden ("היהודים"), ומנדלסון כתב תשובה לביקורת שהגנה הן על לסינג והן על היהדות. ב-1755 הדפיס לסינג את ספרו הראשון של מנדלסון, Philosophische Gespräche ("שיחות פילוסופיות"), שבו דיון בפילוסופיה של לייבניץ וגם עיסוק ביקורתי בשיטתו הפילוסופית של ברוך שפינוזה, שבאותה תקופה לא הייתה פופולרית. באותה שנה פרסמו לסינג ומנדלסון ביחד חיבור סאטירי בשם Pope, ein Metaphysiker ("פופ, מטאפיזיקאי") על שירתו של אלכסנדר פופ. חיבור שלישי שהוציא לאור מנדלסון באותה שנה בעילום שם נקרא Briefe über die Empfindungen ("מכתבים על אודות התחושות"), והוא עסק בפילוסופיה אסתטית. כל חיבוריו של מנדלסון עשו רושם רב על קהילת הפילוסופים שבגרמניה, והגיעו אף לידי מלך פרוסיה פרידריך השני ("הגדול"). מנדלסון החל להשתתף באירועים חברתיים ואינטלקטואליים של אנשי הנאורות הגרמנית, ולתפוס את מקומו כפילוסוף נחשב ומשפיע. ב-1755 למד יוונית וקרא את כתבי אפלטון, שהשפיעו עליו רבות. הוא אף תרגם לגרמנית כמה יצירות של חכמי ישראל בימי הביניים, כגון ר' ידעיה הפניני ור' יהודה הלוי.

ב-1755 החל מנדלסון להוציא לאור כתב עת עברי בשם "קֹהֶלֶת מוסר". כתב עת זה יועד להיות "כתב עת מוסרי", לענייני מוסר ותיקון מידות הנפש. מנדלסון הצעיר הוציא את כתב העת ביחד עם אדם בלתי-מוכר בשם טוביה בּוֹק (Bock). כתב העת עסק באסתטיקה ובקריאה להתבונן ביופיו של הטבע לצורך השגת האלוהות, והעורכים קישרו בין רעיונות אלו למאמרי חז"ל ודברי הרמב"ם על אמונה מכוח התבוננות בבריאה. בנוסף עסקו בשבח השפה העברית ואף בביקורת חברתית ומוסרית כלפי הקהילה היהודית. כתב העת התקיים לפרק זמן קצר מאוד, והפסיק לצאת לאור לאחר שני גיליונות. הסיבה להפסקת ההוצאה אינה ידועה, ולצד סיבות כמו קשיים כלכליים או מחסור בכותבים ובחומר ספרותי, משערים שהתנגדותם של הרבנים לכתב העת החתרני, הגם שלא הציג את עצמו ככזה, הכריעה את הכף; גישתו של מנדלסון, גם בהמשך ימיו, הייתה שלא לצאת לעימות חזיתי עם האליטה הרבנית. למרות קוצר ימיו של כתב העת, שהיה כתב העת המודרני הראשון בעברית, הוא השפיע רבות על הדור הבא של המשכילים שהוציאו לאור את כתב העת "המאסף".

במהלך מלחמת שבע השנים (1756–1763) פרסם מנדלסון מספר שירי שבח לממלכה הפרוסית, חלקם במסגרת פעולות של הקהילה היהודית, שביקשה להראות נאמנות לקיסר ולמדינה. בתודה על סיועו לקהילה העניקו לו פרנסי הקהילה פטור ממסים, שכמוהו ניתן בדרך כלל לרבנים ולתלמידי חכמים גדולים. באותן שנים כתב ביאור פילוסופי בעברית לספר "ביאור מילות ההיגיון" המיוחס לרמב"ם. את הביאור מסר לסטודנט יהודי נודד מירושלים בשם שמשון הקליר, שהדפיס אותו בשמו, ורק בתקופה מאוחרת יותר הודפס החיבור בשמו של מנדלסון. הוא חיבר גם ביאור עברי לספר קהלת וספר בעברית בשם "הנפש".

ב-1761 ביקר מנדלסון בהמבורג והתקבל בכבוד גדול אצל האינטלקטואלים המקומיים. הוא נפגש שם גם עם רבי יהונתן אייבשיץ, רב הקהילה, וביקש ממנו סמיכת "חבר" (דרגה מתחת לתואר "מורנו", שהיווה היתר לפסיקת הלכה, אצל יהדות גרמניה). אייבשיץ לא העניק לו את התואר, בנימוק שמתן תואר זה למי שאיננו נשוי "הוא דבר יוצא ממנהגו של עולם", אולם כיבדו במכתב מלא שבחים[3]. למרות מכתב זה, משערים שהסיבה האמיתית לסירוב הייתה התעסקותו של מנדלסון בפילוסופיה ו"חכמות הגויים". באותה שנה התארס מנדלסון עם פרומט גוגנהיים, והתחתן עִמה בקיץ 1762. מנדלסון הציג את הנישואים הללו כנישואי אהבה המבוססים על קשר רומנטי מתמשך, בניגוד לנורמה של נישואין בשידוך, שהייתה נהוגה באותה תקופה אצל יהודי גרמניה. לזוג נולדו במשך השנים עשרה ילדים, שארבעה מהם מתו בינקותם או בילדותם ורק שישה הגיעו לבגרות: ברנדל-דורותיאה, רייקל, יוסף, ינטה-הנרייטה, אברהם, נתן. רק לאחר נישואיו ובעקבות השתדלותם של ידידיו האינטלקטואלים אצל המלך זכה למעמד של "יהודי חסות שלא מן המניין", מעמד משפטי שהוגדר בכתב הזכויות של פרידריך הגדול מ-1750, ובעקבותיו לזכויות אזרחיות שלא היו מוקנות לו עד אז. שאר בני משפחתו קיבלו זכויות אלו רק לאחר מותו.

פרסום ותהילה; פרשת לאוואטר

מדליה שהוטבעה לכבוד צאת "פיידון" של מנדלסון

פולמוס מנדלסון-לאוואטר; ציור של מוריץ אופנהיים מ-1856 ב-1763 זכה מנדלסון בפרס ראשון בתחרות של האקדמיה המלכותית הפרוסית למדעים על ספרו Über die Evidenz der metaphysischen Wissenschaften ("על הראיות למדעי המטאפיזיקה"); בתחרות על הפרס הקדים את עמנואל קאנט, שזכה במקום השני. ב-1767 פרסם את אחד מספריו החשובים ביותר – Phädon, oder über die Unsterblichkeit der Seele ("פיידון, או על אלמותיות הנפש", בעקבות הדיאלוג האפלטוני בשם זה), שבו הראה ראיות להישארות הנפש. הספר תורגם לשפות רבות, כולל עברית, ונדפס במספר גדול של מהדורות. שמו של מנדלסון הלך לפניו: הוא כונה "סוקרטס הגרמני" או "אפלטון הגרמני";[4] נסיכים גרמנים ביקשו להיפגש איתו[5], ומדליה מיוחדת הוטבעה לכבוד צאת הספר. מנדלסון שלח גם עותק של הספר לנפתלי הרץ וייזל, אף כי חשש שווייזל יסתייג מתוכנו של הספר; ואולם וייזל הביע התפעלות רבה מן הספר, והבטיח לתרגם אותו לעברית. הוא לא עמד בהתחייבות זו, והתרגום לעברית נעשה על ידי אדם אחר רק לאחר מותו של מנדלסון. האקדמיה של ברלין בחרה בו ב-1771 להיות חבר מן המניין, אך פרידריך הגדול ביטל את הבחירה בגלל יהדותו. מעשה זה היה לו תזכורת בלתי-נעימה לכך שגם בחברה הגרמנית הנאורה של המאה השמונה עשרה עדיין הופלה לרעה מסיבות דתיות. תזכורת מטרידה בהרבה קיבל עוד לפני כן, בפרשת לאוואטר.

יוהאן קספר לאוואטר (או לפאטר; Lavater) היה איש דת נוצרי מציריך שעסק גם בפילוסופיה וחקר את מדע הפיזיונומיה, הכרת תכונת האדם על פי קלסתר פניו. בביקוריו בברלין התרשם מאוד ממנדלסון ומהגותו, והגיע להחלטה שעליו להביא את מנדלסון אל הנצרות. ב-1769 תרגם לאוואטר לגרמנית את ספרו של הפילוסוף השווייצרי שרל בונה (Bonnet) על הראיות לנכונות האמונה הנוצרית, ובראש התרגום פרסם מכתב הקדשה למנדלסון. במכתב קרא למנדלסון להפריך את ראיותיו של בונה או להודות בנכונותן ולהמיר את דתו לנצרות. מנדלסון נקלע למצב בלתי-אפשרי, שכן לא היה חופשי להציג טיעונים כנגד הנצרות מפחד הצנזורה ודעת הקהל, ומצד שני הימנעות מתגובה הייתה מתפרשת ככניעה וכהודאה בטענותיו של לאוואטר. ואולם מלבד המתח הפוליטי והפילוסופי, גרם מכתבו של לאוואטר למנדלסון עוגמת נפש רבה, בהראותו כי על אף הכבוד וההערכה הרבים שזכה להם מנדלסון, ועל אף התפישות הנאורות והסובלנות של האינטלקטואלים הגרמנים, עדיין היה מעמדו של אדם יהודי נחות מזה של הנוצרי, ועדיין היה נזקק להתגונן מפני ניסיונות להמרת דת. מנדלסון השיב ללאוואטר באיגרת פומבית שנקראה "איגרת אל האדון הדיאקונוס לאוואטר", ובה כתב כי הוא נשאר ביהדות משום שהוא משוכנע בצדקתה. הוא היה מוכן לקבל את תורותיו של ישו במה ששייך לחלק המוסרי שבהן, אולם כלל וכלל אין הוא מקבל את עיקרי הדת של הנצרות. הוא גם הדגיש כי היהדות, בניגוד לנצרות, אינה עוסקת במיסיונריות ובכפייה על בני דתות אחרות, ולכן היא דת סובלנית ונאורה יותר. הוא הודה כי גם ביהדות יש דברים שאינם לרוחו, ובהם אמונות טפלות ומנהגי שטות, אבל אין בהם כדי לגרום לו לנטוש את דתו.

לאוואטר אמנם השתכנע מן הדברים והתנצל על שגרם למנדלסון עוגמת נפש, אולם הפולמוס המשיך להתנהל בין אנשי רוח בברלין. גם בין היהודים היו שלא רוו נחת מהסתייגויותיו של מנדלסון מן היהדות. מנדלסון עצמו חלה במחלת לב, ונאלץ להפחית את פעילותו האינטלקטואלית למשך חודשים ארוכים. כתוצאה מפרשת לאוואטר העביר את הדגש של פעילותו מפילוסופיה כללית לעניינים יהודיים. הוא החל לפעול לשיפור מעמדם של היהודים, ודחף להפצת השכלה וליציאה של היהודים מן הגטו התרבותי. פרסומו הרב ומעמדו הנכבד הפכו אותו לכתובת בעבור קהילות יהודיות שביקשו שיתערב לטובתן אצל השלטונות הפרוסיים בעניינים שונים. בעקבות אחת מן הפניות הללו, פרץ פולמוס בנושא איסור הלנת המת: בעקבות ההתפתחויות במחקר המדעי והרפואי, הוציא ב-1772 פרידריך השני, דוכס מקלנבורג-שוורין הוראה שלפיה אסור לקבור אדם עד שיעברו שלושה ימים ממותו, מחשש שהמיתה איננה ודאית. מכיוון שהוראה זו מנוגדת להלכה שלפיה אסור להלין את המת, פנו יהודי המקום למנדלסון וביקשו שיפעל לביטול הגזירה. מנדלסון אמנם נענה לבקשתם, אך לגופו של עניין היה בדעה שהוראת הדוכס היא הגיונית ומסתברת, ואין כל סיבה לבטל אותה. הוא התכתב בעניין זה עם רבי יעקב עמדן והגן על גישתו, עד שהלה הורה לו לחדול לדון בעניין שכן "בלאו הכי רבו המתלוננים על מעלתו, שמגדל כלב" (כלומר, עוסק בפילוסופיה ובחכמות חיצוניות). כמו כן הובאו דבריו (באופן מכובד) על ידי חתם סופר (שו"ת, יו"ד ב, סימן שלח).[6] ב-1776 ביטלה פרוסיה (להלכה בלבד) את זכותם של היהודים לדון בעצמם בענייניהם, וביקשה מרב העיר ברלין צבי הירש לוין להכין לה סיכום של דיני המשפט העברי בענייני נישואין וממונות. לוין, שלא היה בקיא בגרמנית, פנה אל מנדלסון, והלה עשה זאת בשבילו וחיבר את הקובץ Ritualgesetze der Juden ("חוקי הפולחן של היהודים"). הקהילה היהודית בברלין מינתה אותו לפרנס, והוא מילא כמה תפקידים במוסדות ההנהגה.

ב-1777 נסע מנדלסון לסיור בכמה מערי גרמניה. כשהגיע לדרזדן נדרש לשלם בשער העיר את המס המוטל על כניסת יהודים ובקר. כשגילו זאת שלטונות העיר, התנצלו בפניו עמוקות והשיבו לו את הכסף, אך האירוע הותיר את רישומו אצל מנדלסון. בביקורו בקניגסברג נפגש עם עמנואל קאנט.


"אור לנתיבה", המבוא לביאור. ברלין [%D7%AA%D7%A7%D7%9E"%D7%92, 1783] בסוף שנות השבעים החל מנדלסון להקדיש תשומת לב רבה למפעל שעתיד היה להפוך לאחד החיבורים החשובים ביותר של תנועת ההשכלה היהודית – הביאור העברי והתרגום לגרמנית שלו לתורה. לפי דבריו של מנדלסון עצמו במבוא לביאור, מלכתחילה התכוון לחבר את הביאור רק לצורך חינוך בניו. ואולם ר' שלמה דובנא, שהיה אז מורה לבניו של מנדלסון, הציע לו להוציא את הביאור לרשות הכלל, ומנדלסון הסכים. לפי עדויות אחרות, מראש התכוון מנדלסון להפיץ את התרגום והביאור כדי לקרב את היהודים להשכלה ולפתוח בפניהם צוהר לשפה הגרמנית, ובאמצעותה לתרבות הגרמנית. מטרה נוספת הייתה להציג ליהודים המשכילים אלטרנטיבה לפרשנות הנוצרית ולתרגומים הנוצריים של המקרא, ומנגד להרחיק אותם מהתרגומים ליידיש, שבעיניו של מנדלסון היו לא מדויקים בגלל אי-יכולתו של הניב הזה להכיל את הרעיונות המורכבים של המקרא. מנדלסון החל לרכז את כתיבת הביאור, בסיוע כמה מידידיו המשכילים, ואת הדפסתו והפצתו. ב-1778 הוציא לאור שלמה דובנא באמסטרדם עלון מקדים בשם "עלים לתרופה", שנועד לאסוף חותמים על הביאור, ובו דוגמאות קצרות של התרגום ושל הביאור. כמה מאות יהודים מקהילות ברחבי אירופה חתמו כמנויים על הביאור וסייעו במימונו.

אף על פי שבידי מנדלסון כבר היו הסכמות של רבנים, כולל מצד הרב לוין ובנו שאול ברלין אב"ד פרנקפורט על נהר אודר, הוא נמנע מלצרפן לכרכים הראשונים של הביאור, בנימוק שחיבור בגרמנית אינו צריך להסכמות מרבנים. ואכן, עד מהרה התעורר קצפם של הרבנים על התרגום, ובראשם רבי רפאל הכהן מהמבורג, שאיים בהטלת חרם על הספר, ושל רבי יחזקאל לנדא[7] מפראג, בעל ה"נודע ביהודה". הרב לנדא חשש שהתרגום לא יסייע ליהודים בלימוד המקרא, אלא להפך, יהפוך את המקרא לכלי שישתמשו בו המשכילים ללימוד גרמנית; חששו זה התאמת בדורות הבאים, בעיקר במזרח אירופה, שם היה התרגום של מנדלסון ספר העזר העיקרי בידי המשכילים ללימוד הגרמנית התקנית. (לימים, שב ונדפס בווילנה התרגום של מנדלסון לגרמנית, ללא הביאור, אך ביחד עם המקור המקראי עם פירוש רש"י, בשנים 1848–1853 על ידי אד"ם הכהן ויצחק אייזיק בן יעקב). הרב לנדא עצמו תמך בתרגום מתחרה, בו נעשה שימוש במשלב נמוך ועממי יותר, ולא בגרמנית ה"גבוהה" שבה השתמש מנדלסון. כשהתגברו מעשי הקנאות מצד הרב רפאל זיסקינד הכהן, דאג מנדלסון להחתים כמנויים על הביאור את מלך דנמרק, שהמבורג הייתה תחת שלטונו, ואת יורש העצר שלו. בעקבות זאת נאלץ הרב הכהן לרסן את מחאתו.

כרכי הביאור, בשם "נתיבות השלום", יצאו לאור בזה אחר זה בסוף שנות השבעים ובתחילת שנות השמונים של המאה ה-18. מנדלסון עצמו כתב את התרגום לגרמנית (באותיות עבריות) לכל התורה, ואת הביאור לפרשת בראשית, לחומש שמות כולו ולכמה פרשות בחומש דברים, וכן שימש עורך לביאור כולו. שלמה דובנא סייע בידו בעריכה, חיבר את הביאור לשאר חומש בראשית והוסיף הערות דקדוקיות, אולם מסיבות לא ברורות עזב את המפעל ונסע לעירו. מנדלסון כתב שהסיבה לכך הייתה ההוצאות הכספיות המרובות שהיו בהדפסת הביאור. חוקרים משערים שסיבות נוספות היו מעורבות בעניין, ובהן: סכסוך על רקע העריכה שערך מנדלסון לדברי דובנא, והשמטת קטעים ארוכים מההקדמה שחיבר הלה לספר שמות, או לחץ מצד הרבנים עליו שיחדל להשתתף במפעל האפיקורסי. את החלק על ספר ויקרא כתב נפתלי הרץ וייזל. הוא חיבר גם שיר הלל לביאור בשם "מהלל רֵע" (במקור: מהלל ריע), שנדפס בראש הביאור לספר שמות. את הפירוש לספר במדבר כתב אהרון פרידנטאל, ואת הביאור למספר פרשות מספר דברים כתב הרץ הומברג. הכרך האחרון יצא ב-1783, אז הוסיף מנדלסון גם מבוא לסדרה כולה בשם "אור לנתיבה". בצדדים הכספיים והמנהליים של ההדפסה סייעו למנדלסון אחיו שאול וידידו-תלמידו דוד פרידלנדר. מנדלסון חיבר גם תרגום לתהלים ולשיר השירים, וביאור לקהלת. אחרי מותו המשיכו המשכילים את המפעל, וכתבו תרגום וביאור לכל המגילות ולהפטרות כל השנה.

"ירושלים"; השנים האחרונות בשנת 1781 פנו אל מנדלסון יהודים מאלזס, שהוטרדו מתעמולה אנטי-יהודית, וביקשו ממנו לסייע להם להגן על השקפות היהדות ולהוכיח כי הם יכולים להיות אזרחים טובים ומועילים למדינה. מנדלסון פנה לידידו הנוצרי כריסטיאן וילהלם דוהם (Dohm) והציע לו ליטול על עצמו את המשימה. דוהם נענה לאתגר, וחיבר את הספר Über die bürgerliche Verbesserung der Juden ("על הטבת מצבם האזרחי של היהודים"). בספר טען דוהם כי אין מניעה כללית שהיהודים יהיו אזרחים טובים במדינה, אלא רק בעיות מקומיות; הוא הוסיף גם שרצוי להשאיר בידיהם את החופש לדון על פי דיניהם, לרבות את הזכות להחרים ולנדות את בני הקהילה לפי הצורך. עם זאת, הסכים עם דעתו של המלך פרידריך הגדול, שאין להרבות יותר מדי את מספרם באוכלוסייה, וקבע שיש צורך לתקן ליקויים רבים במנהגיהם ובתכונותיהם.

מנדלסון ראה צורך להגן על חלק מדברי דוהם וגם לערער על כמה מטענותיו, ולכך הקדיש את ההקדמה לספרו של מנשה בן ישראל "לתשועת ישראל", שתרגם לפי בקשת מרכוס הרץ מאנגלית לגרמנית ב-1782. בהקדמה קבע מנדלסון כי הדעות הקדומות וההתייחסות המפלה כלפי היהודים עדיין קיימים בזמנו. הוא הסתייג מדעתו של דוהם שיש להגביל את שיעורם במדינה, ובעיקר תקף את טענת דוהם שיש להשאיר בידי הרבנים את זכות החרם והנידוי. מנדלסון, שכאמור נתקל בניסיונות להחרים את ביאורו למקרא אף כי לא אותו עצמו, עָקב ב-1782 מקרוב אחרי הפולמוס סביב החוברת "דברי שלום ואמת" שהוציא ידידו נפתלי הרץ וייזל באותה שנה. הרבנים, שהתנגדו למהפך בחינוך היהודי שהציע וייזל, החרימו את החוברת שלו ושקלו להחרים גם את וייזל עצמו, ומנדלסון פעל עם אחרים כנגד כוונה זו, מאחורי הקלעים. הוגי דעות נוצרים בברלין תקפו את מנדלסון, על כך שקרא לנאורות וליחס סובלני כלפי בני עמו, והנה הרבנים עצמם משתמשים באמצעים קיצוניים כדי לכפות דעות והשקפות על בני הקהילה. חיבור אנונימי בשם Das Forschen nach Licht und Recht ("החיפוש אחר אור וצדק"), שחיבר כנראה הסופר הדאיסט אוגוסט קראנץ, יצא נגדו מפורשות בעניין זה.

מנדלסון, שהותקף מצד הנוצרים והיהודים גם יחד, החל לחבר בתגובה ספר שבו שטח את השקפתו בענייני היהדות והנצרות. ב-1783 הוציא לאור את Jerusalem, oder über religiöse Macht und Judentum ("ירושלים, או על שלטון דתי ועל יהדות"). בספר זה, שנחשב לחשוב ביותר מפרי עטו, קרא לסובלנות דתית ולהכרה בזכויות היהודים. לשיטתו, אין זה מתפקידה של ההנהגה הדתית לכפות דעות והשקפות, אלא רק בתחום המצוות והמעשים. כנגד הטענות על החרמות שהוציאו הרבנים, קבע כי היהדות היא דת סובלנית יותר מן הנצרות, משום שאין היא מצווה על השקפות אלא רק על מצוות מעשיות; ושהיא מענישה רק על חטאים הפוגעים בקהילה, רק על מעשים ולא על דעות. ב"ירושלים" גם יצא מנדלסון במפורש כנגד ההתבוללות בנוצרים, או במונחי תקופתו "אחדות האמונות". הרעיון ליצור "דת טבעית" שתתאים לכל, דאיזם, היווה בעיניו כפיית אמונה בדרך אחרת, ועל כן נגד את הנאורות והסובלנות. השקפות אלה הביאו אותו להסתייג גם מכתב הסובלנות שהוציא ב-1782 קיסר אוסטריה יוזף השני, וזאת בניגוד לווייזל ולהרץ הומברג, שראו בו פתח למהפכה ביחס אל היהודים.

בשנות השמונים החלה להתגבש בפועל תנועת ההשכלה היהודית. חבריה הצעירים ראו עצמם כתלמידיו של מנדלסון, ואולם הוא עצמו לא השתתף בתנועה באופן מעשי. "חברת דורשי לשון עבר" – הארגון הממוסד הראשון של תנועת ההשכלה – הוקמה על ידי יצחק אייכל ואחרים בקניגסברג ולא בברלין, עיר מגוריו של מנדלסון. הוא גם לא פרסם חומר משלו ב"המאסף", כתב העת של המשכילים, ורק מסר לעורכים לפרסום את חילופי המכתבים שלו עם ר' יעקב עמדן בשאלת הלנת המתים. הוא העדיף לפרסם את מאמריו ב"ירחון הברלינאי" (Berlinische Monatsschrift), וב-1783 התקבל כחבר של כבוד ב"חברת יום רביעי", האגודה הסגורה והחשאית של האינטלקטואלים בברלין.

קברו של מנדלסון בבית הקברות היהודי בברלין ביתו של מנדלסון ברחוב שְׁפַּנְדַאוּ (Spandau)‏ מספר 68 בברלין היה מרכז של עיון אינטלקטואלי והגות פילוסופית. בסלון של מנדלסון התארחו פילוסופים והוגי דעות יהודים ונוצרים, ועסקו בענייני העולם והשעה. בשבתות באו בעיקר אורחים יהודים, ודנו בסוגיות מן העולם היהודי. בין ידידיו ואורחיו של מנדלסון היו כאלה שכבר עשו שם לעצמם באותה עת, כגון שלמה מימון, נפתלי הרץ וייזל ומרכוס הרץ, ועוד רבים שעתידים היו להפוך לדמויות מרכזיות בתנועת ההשכלה, ובהם דוד פרידלנדר, הרץ הומברג (שלימד את בניו של מנדלסון, והמשיך לעמוד עמו בקשר מכתבים), יצחק אייכל, יצחק סטנוב, מנדל לפין ואחרים. בשנותיו האחרונות לימד בשעות הבוקר המוקדמות שיעורים למשכילים צעירים על הוכחות לקיום האלוהים, וב-1785 הוציא לאור שיעורים אלה כספר בשם Morgenstunden ("מועדי שחר").

ידידו לסינג כתב בשנותיו האחרונות את המחזה "נתן החכם", שהדמות המרכזית בו מבוססת על מנדלסון. לאחר מותו של לסינג ב-1781 יצא הפילוסוף פרידריך היינריך יעקבי בהכרזה כי לסינג היה למעשה פנתאיסט ואתאיסט והחזיק בדעותיו של שפינוזה. מנדלסון, שתכנן בתחילה לכתוב את תולדות חייו של לסינג, יצא להגנתו בחיבור בשם An die Freunde Lessings ("אל ידידיו של לסינג"), ובו פרס בהרחבה את טענותיו נגד שפינוזה והפנתאיזם, וקבע כי לסינג לא אחז בהשקפות כאלה. חיבור זה, יחד עם "מועדי שחר", פתח את "הפולמוס הפנתאיסטי" שהתנהל בשנים הבאות בין הוגי דעות בברלין סביב תורתו של שפינוזה. ואולם מנדלסון לא הספיק להשתתף בו, שכן טרדות הוצאת הספר לאור גרמו לו להצטננות קשה, והמחלה הביאה למותו בה' בשבט תקמ"ו, 4 בינואר 1786, והוא בן חמישים ושש. הוא נקבר בהלוויה מכובדת ורבת משתתפים בבית הקברות היהודי הישן בברלין.

השקפת עולמו השקפת עולמו של מנדלסון מצויה גם במרחב הפילוסופי הכללי וגם בתוך עולם האמונות והדעות היהודי.

במרחב הפילוסופי הכללי החזיק מנדלסון בשיטה הפילוסופית האופטימית מבית מדרשם של לייבניץ ושל כריסטיאן וולף, שלפיה עולמנו הוא "הטוב שבכל העולמות". במחלוקת שבין הנאורות בנוסחה הצרפתי, שגרסה יציאה אקטיבית מול המסורת והעולם הישן, ובין הנאורות בנוסח הגרמני, שהייתה סובלנית יותר, וקראה לפעולה הדרגתית ומתונה, היה מנדלסון מן המנסחים הברורים ביותר של מחנה הנאורות הגרמנית. הוא קרא להנחלת ערכי הסובלנות הדתית והרחבת ההשכלה בדרך של שכנוע והסברה לאורך זמן.

בניגוד לכמה מהמושפעים מהגותו, כגון דוד פרידלנדר, לא היה מנדלסון דאיסט במובן המלא של המילה. לשיטתו, הדת – ובפרט היהדות – מחויבת להחזיק גם במצוות מעשיות. הוא ראה בניסיון לאחד את המאמינים הנוצרים והיהודים תחת כנפי האמונה הדאיסטית ב"דת הטבעית" דרך סמויה של כפייה דתית. הוא התנגד בחריפות גם לתפיסה הפנתאיסטית מבית מדרשו של שפינוזה. לשיטתו, האמונה באל ניתנת להוכחות רציונליות, והיא מחויבת מן השכל האנושי; וכמסקנה מכך יכולים להיות עקרונות תאולוגיים משותפים לדתות השונות. הנצרות כופה על מאמיניה השקפות המנוגדות לשכל, וגם פועלת במיסיונריות להפיץ את השקפתה גם למי שאינם נוצרים, ומשום כך היא פחות נאורה וסובלנית מן היהדות.

בניגוד לעיקרי האמונה, המצוות המעשיות אינן מסורות לכל יחיד להחליט עליהן לפי שיקול דעתו העצמאי, אלא חיובן נובע מן הסמכות הדתית; כלומר, אין "דת נגלית" אלא רק "הלכה נגלית". משום כך רשאים המוסדות הדתיים לכפות על היחיד את קיום המצוות המעשיות – בעיקר את אלה הנחוצות לצורך שמירה על קיום הקהילה הדתית ואורח חייה – אולם אין הם רשאים לכפות על היחיד עניינים שבתחום האמונות והדעות. התגלות האל אין מטרתה להציג לאדם משנה תאולוגית, שכן אליה הוא יכול להגיע בעצמו בכוח העיון הרציונלי; אלא לפרוס בפניו את המצוות המעשיות שאינן מוסקות בכוח השכל. משום כך גם אין זהות בין המצוות המעשיות של היהדות לאלה של הנצרות, וזאת בניגוד לטענתם של הדאיסטים. היהדות גם מעולם לא קבעה מצווה או חובה להאמין בעקרונות מסוימים, אלא חייבה רק לקיים את ההלכה, שעוסקת במעשים בלבד – מעשים שמטרתם היא ליישם את העקרונות הדתיים המופשטים, בחיי הקהילה והפרט. מבחינת השקפתו הדתית, מנדלסון האמין בכך שהתורה נצחית, קבועה ובלתי-משתנה, ואינה נתונה לשום תמורה היסטורית. מבחינה זו, כתב עליו מיכאל מאיר, "כיהודי שומר מצוות שהיה גם מעורה בחברה, מנדלסון עתיד היה לשמש דוגמא ליהדות האורתודוקסית המודרנית... הוא אפילו לא היה מבשר של תנועת הרפורמה."[8]

את ההשקפות האלה יישם מנדלסון בתוך המרחב היהודי. לפי השקפתו, שלקהילה אין זכות לכפות דעות על היחידים בתוכה, הוא התנגד לשימוש של רבנים בכלי החרם והנידוי כלפי הוגי דעות שהציגו אלטרנטיבות לאליטה הרבנית בתחום ההגות וההנהגה. בצעירותו הוציא לאור את כתב העת "קהלת מוסר", שבו ניסה להציג ליהודים בעברית רעיונות של אסתטיקה, של אופטימיות ושל עבודת האל מתוך הכרת הטבע והבריאה, וזאת בניגוד לקו הקפדני והקודר שהטילה ספרות המוסר בסגנון "קב הישר" שהייתה נפוצה באותה תקופה ביהדות אשכנז. הוא פעל לעידוד השימוש בשפות תרבות גבוהות – עברית לצרכים תוך-יהודיים וגרמנית לצורכי תרבות כללית – על חשבון השימוש ביידיש, שהייתה בעיניו ובעיני רוב המשכילים אחריו שפת כלאיים נחותה ומשובשת. עם כל השקפותיו אלה, לא תמך בגישות שקראו להתנגשות חזיתית עם העולם הרבני, והעדיף לפעול בדרך של שכנוע והפצת רעיונות. כשפתחו בשנותיו האחרונות המשכילים הצעירים שורה של חזיתות כנגד האליטה הרבנית, בין אם על רקע פולמוס "דברי שלום ואמת" של וייזל, בין אם על דפי "המאסף", ובין אם באירועים אחרים, לא השתתף מנדלסון בפרובוקציות, והעדיף לפעול מאחורי הקלעים ובדרכים שקטות.

רעיונות לאומיים במשמעותם המודרנית לא היו מוכרים למנדלסון, כפי שלא היו מוכרים לשאר בני תקופתו. הוא אמנם התנגד להתבוללות דתית או דמוגרפית של היהודים בנוצרים, והאמין שהיהודים צריכים להמשיך לקיים את כל המצוות המעשיות ולהישאר קהילה עצמאית, אבל סבר שלא יכול להתקיים שלטון ריבוני של היהודים על עצמם במדינה משלהם. כשהעלו בפניו רעיון מעשי ברוח זו, השיב כי העם היהודי אינו מוכן עדיין למפעל כזה ושאין לו כוח הרצון הדרוש למשימה[9]. דווקא הקיום היהודי בגלות היה עדיף בעיניו על המדינה התאוקרטית היהודית מימי המקרא, שכן בו יכול היהודי לבחור בעצמו, ולא על ידי כפיית השלטון, לקיים את מצוות הדת. לשיטתו, היהודי צריך להיות אזרח שווה זכויות ושווה חובות במדינה האזרחית האירופית, והוא התאכזב בכל פעם שנתקל ביחס שונה אליו בשל יהדותו מצד הנוצרים, ובכל פעם שפגש בהתבדלות אזרחית מצד אחיו היהודים. נקודה זו של חסרון הלאומיות בשיטתו של מנדלסון עתידה להיות מקור עיקרי לביקורת כלפיו בדור האחרון של תנועת ההשכלה, כמאה שנים לאחר מותו, כשפתח פרץ סמולנסקין, על ידי פרסום מסה ביקורתית חריפה על מנדלסון עת לטעת"[10], את תקופת הלאומיות העברית שהובילה אל הציונות.

מנדלסון לאחר מותו; הערכת דמותו

"תולדות הרמבמ"ן" – הביוגרפיה של מנדלסון שחיבר יצחק אייכל, ברלין תקמ"ט-1788

פרוטומה של משה מנדלסון בבית הכנסת החדש (ברלין) אף כי מנדלסון עצמו קיים בחייו אורח חיים יהודי-דתי, ארבעה מבין ששת ילדיו המירו את דתם לנצרות, ומבין תשעת נכדיו (ובהם המלחין פליקס מנדלסון-ברתולדי) רק אחד נותר יהודי. התופעה של המרת דת לנצרות הייתה נפוצה מאוד בברלין בדור שאחרי מנדלסון, בעיקר בקרב הדור הצעיר שההשכלה הייתה אמורה להציע לו חלופה לטמיעה גמורה בתרבות הגרמנית: המרת דת פורמלית מצד צעירים נאורים כמו רחל ורנהגן, שנעדרו כל אמונה דתית שהיא אך ביקשו להתקבל בחברה הפרוסית וחשו רק דחייה כלפי מורשתם היהודית, התרחשה בעשרות מדי שנה.[11] תלמידו של מנדלסון, דוד פרידלנדר, שהיה דאיסט, אף ניסה לשמור על השקפתו תוך קבלת זכויות של נוצרי. הוא הציע לכומר אברהם טלר, שהיה בעצמו רציונליסט והואשם בכפירה על ידי שמרנים, להיטבל עם משפחתו וחבריו בלי שיוכרחו להצהיר על אמונה בעיקרי הנצרות, הצעה שטלר דחה.

עוד בחייו הפך מנדלסון דמות מפורסמת הן אצל היהודים והן אצל הנוצרים. תמונתו נדפסה בפרסומים רבים והייתה מוכרת לכל; הוא ייצג את רוחה של הנאורות ואת יכולתו של האדם, גם אם הוא יהודי עני מעיר שדה, להפוך בכוח עצמו לדמות מרכזית בעולם האינטלקטואלי והתרבותי. קשריו עם ידידיו הנוצרים ומעמדו בחברה הברלינאית נתפסו כראשיתו של תהליך האמנציפציה ליהודים. המשך התהליך של הפיכת דמותו למיתוס היה בביוגרפיה שפרסם יצחק אייכל בכמה המשכים בכתב העת "המאסף" מיד לאחר מותו, ואחר כך הוציא לאור כספר בפני עצמו (ברלין, תקמ"ט-1788). מנדלסון תואר על ידי אייכל ושאר המשכילים כאב המייסד של תנועת ההשכלה. נקשרו בו תיאורי גבורה (למשל, כאילו הלך ברגל את הדרך מעיירת הולדתו דסאו לברלין - כ-120 ק"מ) ותיאורים בעלי אופי מיתולוגי (למשל כמנהיג המוביל אחריו עדת תלמידים; היום מחזיקים ההיסטוריונים בדעה, שקשה להצביע על חוג תלמידים של מנדלסון, במובן הרגיל של המילה). הוא תואר כ"משה השלישי" (אחרי משה רבנו והרמב"ם), ונכתבו עליו שירי הלל, כגון השיר הקצר הבא שפורסם ב"המאסף" לאחר מותו, ומחקה את אמרתו של אלכסנדר פופ על אייזק ניוטון:

קושט ודת צרורה באופל מני דור דור, עדי אמר אלוהים: יהי משה! ויהי אור.

עם זאת, באופן מעשי לא היו כתביו והשקפותיו של מנדלסון במוקד הפעילות של תנועת ההשכלה. רוב כתביו, למעט הביאור, נכתבו בגרמנית ובוודאי שלא היו מוכרים למשכילים במזרח אירופה. "ירושלים" תורגם לעברית במלואו רק כשמונים שנה אחרי מותו של מנדלסון. כאמור לעיל, מנדלסון גם לא השתתף בפעולות הממוסדות של תנועת ההשכלה הפרוסית, ולמעשה הביאור היה המפעל העיקרי שלו שהשפיע על המשכילים. חלק מההיסטוריונים משייכים את מנדלסון אל תופעת המשכילים המוקדמים שפעלו לאורך המאה ה-18, עדיין לא במסגרות ממוּסדות.

עד שלהי המאה ה-19 היה מנדלסון דמות נערצת בכל החוגים ביהדות גרמניה. רש"ר הירש ופעילי הנאו-אורתודוקסיה ראו בו את הראשון שהגשים את חזונם על 'תורה עם דרך ארץ'. יצחק מרדכי יוסט, בכתיבת ההיסטוריה המודרנית הראשונה על תולדות עם ישראל, כינה אותו "משה השלישי" (לאחר משה רבנו והרמב"ם), והיינריך גרץ הציב את פעילותו כתחילת הפרק המודרני בספרו דברי ימי ישראל, פרק שאותו כינה "תקופת התחייה", וציין כי הוא נטל את המושג 'יהודי' והפכו מ"מילה של ביזוי לכינוי של כבוד." חגיגות המוניות, באופן בו כובדו תאריכי לידתם של גיבורי תרבות גרמניים דוגמת שילר וגתה, נערכו ביום השנה המאה להולדתו ב-1829, בציון המאה וחמישים ב-1879, ובציון המאתיים ב-1929. אף כי הן הובלו על ידי הציבור היהודי, היה להן גם הד גדול בחברה הנוצרית. נימה ביקורתית יותר השתלטה בתחילת המאה ה-20: בין 1879 ל-1929 כמעט ולא יצאו ביוגרפיות או חיבורים אודותיו, והוא היה מושא למתקפות על רקע ההערכה-מחדש של מצב היהודים בחברה והשפעותיה ארוכות-הטווח של הטמיעה בתרבות הגרמנית. בתקופה בה התנערו רבים מהאמונה ברציונליזם מופשט ובקדמה, נחשפה התפישה הקודמת של מורשתו לרוויזיה מקיפה; מה שנחשב קודם להתחדשות ולשגשוג, היה בעיני כל הספקטרום של יהדות גרמניה לראשיתה של התדרדרות והתבוללות. חגיגות המאתיים משכו תשומת לב רבה, אך התאפיינו בטון פושר: הבטאון האורתודוקסי "ישורון" (בו נכתב לרגל יום המאה-וחמישים כי יחסו של מנדלסון לנצרות ולנסיבות העידן היה בבחינת "קידוש השם, המשפיע עלינו ברכתו עד היום") ציין עתה כי הידע ההלכתי שלו היה מועט. נימות ביקורתיות דומות נשזרו בפרסומים רפורמיים: בין היתר, הרב הליברלי מקס דינמן פרסם טור בו נאמר: "מהי עמדתנו הנוכחית כלפי דעותיו של מנדלסון? עלינו להודות, היא ביקורתית." גם היידישה רונדשאו הציוני הגן עליו, אך מיעט לפארו[12].

עם השנים התחדדה גם גישתם של החרדים למנדלסון. בחייו התייחסו בדרך כלל הרבנים והיהודים שומרי המסורת בכבוד רב למנדלסון, ורק הביעו הסתייגות מסוימת מכתביו ומהשקפותיו. לאחר מותו, ובפרט ככל שהלכו והקצינו המשכילים המאוחרים בעמדתם השלילית כלפי המסורת ואף נעשו דאיסטים או פנתאיסטים (לעיתים אף פרוטו-רפורמים), התעצמה ההתנגדות למנדלסון. דמותו הפכה סמל האפיקורסות והמרידה בדת והגורם להתמוטטותה של היהדות המסורתית. הרבנים הזהירו מפני עיסוק בכתביו ובמשנתו של מנדלסון; לפי חלק מהגרסאות, החת"ם סופר הזהיר בצוואתו: "בכתבי רמ"ד אל תשלחו יד"[13], ואחר כך הוסיפו לפרש כי ראשי התיבות רמ"ד פירושם: "הרשע משה דסאו". כמה מן האדמו"רים החסידיים היו מראשי הדוברים נגד מנדלסון, על רקע ההתקפות ההדדיות החריפות שבין החסידים לבין המשכילים. בחוגים הנאורים ותומכי האמנציפציה, נותר בגדר קדוש פטרון והיה ניסיון לנכס את מורשתו באופן גורף. במשך רוב תולדותיה ראתה בו היהדות הרפורמית את מייסדה או לפחות אחד מחלוציה, קביעה שהוזכרה בחיבורים רבים מכל צידי המתרס הדתי. רק ב-1986 פרסם מיכאל מאיר מאמר מכונן בו הגדיר את מנדלסון כרחוק מהרפורמיות וכמבשר, אם כבר, את הפיצול הפנימי בין שמירת מצוות להתערות והניסיון לחיות בשני עולמות האופייני לאורתודוקסיה המודרנית.[14]

ביקורת של ממש נגד מנדלסון בתוך תנועת ההשכלה עלתה רק בדור האחרון שלה, והמנסח העיקרי שלה היה המשכיל המאוכזב פרץ סמולנסקין, שנטש את השקפת התנועה והפך לחלוץ הלאומיות היהודית. בסדרת מאמרים בשם "עת לטעת"[15], שפרסם בשנות השבעים של המאה ה-19 בעיתונו "השחר", והוציא לאור אחר כך כספר, תקף סמולנסקין בחריפות את השקפתו של מנדלסון. עיקר ביקורתו הייתה שלמנדלסון לא הייתה רוח לאומית, כפי שקידם סמולנסקין, ושהוא לא פעל להכרה בעם ישראל כבאומה בפני עצמה. לשיטתו, מנדלסון לא השכיל לצפות מראש את תוצאותיה של משנתו הנאורה-האזרחית, ובסופו של דבר יצאו רבים מאנשי השכלת ברלין, תלמידי מנדלסון, לשמד. לביקורת זו צירף סמולנסקין את עניין תרגום התורה מן העברית אל הגרמנית:

"למען להפוך לעמו שפה ברורה תרגם את כתבי הקדש לשפת אשכנז, נשמיע זאת לאזננו ונביא חשבון מעשיו מה עשה: הוא לקח את כתבי הקדש, אשר היו משוש רוח כל בית ישראל וכבודו, כתבי הקדש, אשר המה אוצר אמונתו ודברי ימיו ותפארתו זה אלפי שנים ויעשם לרקחות ולטבחות לשפת אשכנז! [...] ובפועל כפיו נוקש בן-מנחם (=מנדלסון), כי כל בניו ורעיו המירו דתם, ופעולתו הייתה זאת, כי הדרך אשר סלל להם הביאם לכך, המה ראו כי הוא הגה אך בחכמות זרות, וגם את כתבי הקדש השבית מטהרם, ומה היה להם לעשות עוד? אחרי כי בית ישראל נשאר קרח מכאן וקרח מכאן. [...] זאת הייתה פעולתו למען עמו, כי מבלעדי העתקת התורה לא עשה מאומה, ואם נוסיף עוד להתבונן, כי ממנו יצאה הדעה כי ישראל לא עם הוא כי אם רק בני דת אחת, היינו כי רק החקים יאחדום, ובהביאנו חשבון, כי כבוד התורה ירד על ידו, ואם כן גם מוסדות הדת כלה והחקים אשר מהתורה יצאו, אז נדע משפט ברור את אשר עשה, או אשר נעשה על ידו, לבית ישראל, ואז אם לא נחפוץ לעשות שקר בנפשנו נֵאלץ להוציא משפט, כי לא טוב עשה לעמו ולא עלינו לשימו עד היום הזה לאות ומופת ומנהל לעמו, אשר בדרכיו ילכו ובתורתו ישמעו."

כמה משכילים, ובהם אברהם בר גוטלובר ורש"י פין, יצאו להגנתו של מנדלסון והשיבו על טענותיו של סמולנסקין. ואולם, עם שקיעת תנועת ההשכלה בסוף המאה ה-19, ירדה קרנו של מנדלסון והעיסוק בדמותו ובמשנתו הפך מדיון אידאולוגי למחקר היסטורי.

הביוגרפיה הראשונה של מנדלסון יצאה לאור, כאמור, מיד אחרי מותו על ידי יצחק אייכל; הביוגרפיה העברית הבאה יצאה לאור רק ב-2005. בתווך יצאו לאור כמה ספרים שעסקו בתנועת ההשכלה ובהשכלת ברלין בפרט, וייחדו פרקים נבחרים לדמותו של מנדלסון, בהם בין השאר "פני תבל" של משה מנדלסון-פרנקפורט (תרל"ב-1872) ו"דור תהפוכות" של שמעון ברנפלד (תרנ"ז-1897). באמצע המאה העשרים הודפסה מהדורה של כל כתבי מנדלסון בגרמנית (שלושה עשר כרכים) ובעברית (שלושה כרכים), אך היא לא הושלמה בשל מלחמת העולם השנייה והשואה. ביוגרפיות ומחקרים על מנדלסון נכתבו בשפות רבות לאורך השנים, בעיקר לקראת ציוני יובל להולדתו או לפטירתו. המחקר הביוגרפי המקיף והמעודכן ביותר יצא לאור באנגלית על ידי אלכסנדר אלטמן ב-1973; ב-2005 יצאה לאור בפורמט פופולרי (לא מדעי) בעברית ביוגרפיה שכתב שמואל פיינר.

על שמו רחובות בתל אביב, בפתח תקווה בערים נוספות.


משקפיו של משה מנדלסון, במוזיאון היהודי בברלין כתבים קטנים בענייני יהודים ויהדות, רמת גן: ה'תש"ז ירושלים: על אודות הכוח הדתי והיהדות פעדאן (פיידון) - חקירה על השארות הנפש מועדי שחר - חקירה בדבר קיום אלוהים חומש נתיבות השלום (התרגום, ספר שמות ועוד) בצירוף אור לנתיבה באור מלות ההגיון להרמב"ם מכתבים אודות התחושות, תל אביב: 1999 פירוש על ספר קהלת קהלת מוסר - 2 גליונות "על השאלה: הארה מהי?", בתוך: הנאורות – פרויקט שלא נשלם? שש מסות על נאורות ומודרניזם (עורך: עזמי בשארה), תל אביב: 1997 על השירה הלירית (מגרמנית: ידי אורן), דחק - כתב עת לספרות טובה, כרך ח', 2017. כתבי משה מנדלסון, כרך ג, מכתבים. נוסף לכל אלו כתב מנדלסון חיבורים רבים בפילוסופיה כללית.

לקריאה נוספת יצחק אייכל, תולדות רבנו החכם משה בן מנחם, ברלין, תקמ"ט 1788 (עותק סרוק , במאגר הספרים הסרוקים של הספרייה הלאומית) עמוס אילון, רקוויאם גרמני, יהודים בגרמניה לפני היטלר, 1743–1933, תרגם דני אורבך, הוצאת דביר, 2004 מאיר גילון, קהלת מוסר למנדלסון על רקע תקופתו, ירושלים: תשל"ט יעקב כץ, מסורת ומשבר, מוסד ביאליק, 1958 פרץ סנדלר, הביאור לתורה של משה מנדלסון וסיעתו, התהוותו והשפעתו, הוצאת ראובן מס, ירושלים, תש"א 1940 שמואל פיינר, מהפכת הנאורות - תנועת ההשכלה היהודית במאה ה-18, מרכז זלמן שזר, ירושלים, תשס"ב שמואל פיינר, משה מנדלסון , מרכז זלמן שזר, 2005 שמואל פיינר, קריאה ב'קהלת מוסר' של משה מנדלסון, דחק - כתב עת לספרות טובה, כרך ג', 2013. יוסף קלוזנר, היסטוריה של הספרות העברית החדשה, כרך א', ירושלים, תשי"ב, עמודים 42–102 אליעזר שביד, תולדות ההגות היהודית בעת החדשה, הוצאת כתר והוצאת הקיבוץ המאוחד, תשל"ח 1977, עמודים 122–151 אלי שיינפלד, ״שכחת הקול: עיון בתאולוגיה הפוליטית של ברוך שפינוזה ושל משה מנדלסון״, האלוהים לא ייאלם דום : המודרנה היהודית והתאולוגיה הפוליטית

(עורכים כריסטוף שמידט ואלי שיינפלד), הוצאת הקיבוץ המאוחד ומכון ון ליר, ירושלים תשס״ט, עמודים 38–69 אלי שיינפלד, ״שכחי אלוהים: משה מנדלסון ור׳ יעקב עמדין על נבחרות ואוניברסליזם״, דעת 82 (2016), עמודים 351–368 אלי שיינפלד, האפולוגיה של מנדלסון - הולדת הפילוסופיה היהודית המודרנית, הוצאת כרמל, 2019 דב שוורץ, ההתפתחות של המין האנושי במשנתו של מנדלסון - פרק בתולדותיו של הרעיון המשיחי, דעת 22 (תשמ"ט), עמודים 109–121 (המאמר זמין לצפייה
במאגר JSTOR לאחר הרשמה) עזריאל שוחט, עם חילופי תקופות; ראשית ההשכלה ביהדות גרמניה, מוסד ביאליק, ירושלים, 1960 קישורים חיצוניים מיזמי קרן ויקימדיה ויקיטקסט טקסט בוויקיטקסט: משה מנדלסון ויקישיתוף תמונות ומדיה בוויקישיתוף: משה מנדלסון משה מנדלסון
באתר Find a Grave (באנגלית) עיינו גם בפורטל: P German flag.svg	פורטל גרמניה כתבי משה מנדלסון
בפרויקט בן-יהודה אודותיו "מֶנְדֶלְסוֹן, משה ", יהודה דוד אייזנשטיין (עורך), אנציקלופדיה אוצר ישראל, ניו יורק: פרדס, תשי"ב, חלק ו, עמודים 235–237, באתר HebrewBooks מתיה קם, משה מנדלסון , באתר הספרייה הווירטואלית של מט"ח משה מנדלסון , ב"אנציקלופדיה יהודית" באתר "דעת" יחיאל צבי מושקוביץ, ר' משה מנדלסזון - "הביאור" משה מנדלסון , במהדורת 1901–1906 של ה-Jewish Encyclopedia (באנגלית) דיון על יחסם של רבני התקופה למנדלסון - רפאל בנימין פוזן, על היחס למנדלסון מצד רבני גרמניה , המעין תשרי תשס"ט; תגובת יהודה הערשקאוויטש , טבת תשס"ט, ותגובת ר' יו"ט פורגס , ניסן תשס"ט; מאמר תשובה של הרב פוזן , ניסן תשס"ט שלושה פרקים מהביוגרפיה של שמואל פיינר , באתר מט"ח אריה קיזל, מנדלסון: הטיול המשפיל באונטר דן לינדן (הקישור אינו פעיל, 25.2.2019) אמיר משיח, אנטי-דוגמה במשנתו של משה מנדלסון: סובלנות, דת ותבונה , אורשת א (תש"ע), עמ' 239–251 יחיאל צבי מושקוביץ, ר' משה מנדלסזון - "הביאור" , מתוך: "פרשנות המקרא לדורותיה", משרד החינוך התרבות והספורט - האגף לתרבות תורנית, התשנ"ח-1998, עמ' 135–138 מיכאל מאיר, על ספרו של שמואל פיינר 'מנדלסון', בסדרת גדולי הרוח והיצירה בעם היהודי , זמנים 100 (סתיו 2007) שלמה זלמן אריאל (עורך), אנציקלופדיה "מַעְיָן" - גדולים בישראל, הוצאת יוסך שרברק, תל אביב 1960, עמ' 330–339 ראיון
עם פרופ' משה צימרמן ובו סקירה של חלקו של משה מנדלסון בהגדרת הגרמניוּת, באתר יד ושם כתביו הספרים של משה מנדלסון , באתר "סימניה" ספרים של מנדלסון ברשת ספריו במאגר הספרים הסרוקים של בית הספרים הלאומי: באור מלות ההגיון להרמב"ם, עם הפירוש של מנדלסון שנדפס על שם שמשון הקלירי , פרנקפורט דאודר תקכ"ב, במאגר הספרים הסרוקים של הספרייה הלאומית מגילת קהלת עם הביאור של מנדלסון , ברלין תק"ל, במאגר הספרים הסרוקים של הספרייה הלאומית[1] פעדאן (פיידון), בתרגום לעברית של ר' ישי בר ממץ , ברלין תקמ"ז, במאגר הספרים הסרוקים של הספרייה הלאומית Jerusalem, oder über religiöse Macht und Judentum , Berlin 1783, במאגר הספרים הסרוקים של הספרייה הלאומית אור לנתיבה - המבוא לביאור , ברלין, תקמ"ג, במאגר הספרים הסרוקים של הספרייה הלאומית ספר נתיבות השלום - חמישה חומשי תורה עם הביאור והתרגום , ברלין, תקמ"ג, במאגר הספרים הסרוקים של הספרייה הלאומית מועדי שחר , קניגסברג תר"ה, במאגר הספרים הסרוקים של הספרייה הלאומית קהלת מוסר
באתר HebrewBooks תקציר של האיגרת ללאוואטר , באתר "דעת" "פיידון" , בפרויקט גוטנברג הגרמני (בגרמנית) מאמר על ההשגחה, תרגום  שמואל יוסף פין (טקסט פילוסופי) ירושלים , זיטומיר תרכ"ז, באתר google books הערות שוליים
מנדלס-זון (Mendels-sohn): בנו של מנדל. כך, למשל, נכתב שם הערך באנציקלופדיה העברית (כרך כ"ג, עמ' 958).
משה בר מימון (הרמב"ם), מורה נבוכים , יעסניץ תק"ב 1742, (165 עמודים)
כתבי משה מנדלסון, כרך 19, עמ' 2–3 ("הנה בא לגבולי איש משה אשר ידענו מה היה לו. כי ידי משה כבדים ויקרים, וכביר מצאה ידו בכל חכמה ... הוא אשר שמו כהר"ר משה מדעסא ... ששכלו שלם בתורה בגמרא וסברא ... ולכן אמרתי במה אכבדהו ... כי הוא כולו מחמדים, פרדס רימונים, תוכו אכל וקליפה זרק ... והוא חכם הרזים ...).
'אגרות צפון' לרש"ר הירש, מוסד הרב קוק, אגרת יח. שם מכונה הוא "אפלטון אשכנזי"
Abrahams, Israel (1911). "Mendelssohn, Moses ". In Chisholm, Hugh. Encyclopædia Britannica. 18 (11th ed.). Cambridge University Press. pp. 120–121
שו"ת חתם סופר, התשובה שבה הוא מזכיר את עמדת רמ"ד , באתר ספריה
אמנם, ראו עדות בנו ר' יעקבקא לנדא לפיו השיב הרב לנדא למבקרים "חדלו לכם להטיל מום בניב שפת דעת. איני רואה כל מאומה בידו", מובא אצל יהודה ייטלש, מבוא הלשון ארמית, פראג תקע"ג (1813), עמ' 13 והלאה, בהערה , וייתכן שבשלב מאוחר יותר התנגד לביאור. ראו גם מעוז כהנא ומיכאל סילבר, "דאיסטים שבתאים ומקובלים בקהלת פראג", בתוך: "קבלה" כתב עת, תשס"ט עמ' 235, הערה 99 והלאה
Michael Meyer. Response to Modernity: A History of the Reform Movement in Judaism. Wayne State University Press, 1995. עמ' 14.
ראו תרגום לעברית של מכתבו בנושא זה , בהערת שוליים במבוא ספר השנה הראשון של "כנסת ישראל" בעריכת שפ"ר, עמ' 36–38, באתר HebrewBooks.
עת לטעת
באתר "בן יהודה", שפרסם בשנות השבעים של המאה ה-19 בעיתונו "השחר", והוציא לאור אחר כך כספר
Deborah Sadie Hertz, Jewish High Society In Old Regime Berlin, Syracuse University Press, 2005. עמ' 229-230
Michael Brenner, The Construction and Deconstruction of a Jewish Hero: Moses Mendelssohn's Afterlife in Early-Twentieth-Century Germany, בתוך: Lauren B. Strauss, Michael Brenner (עורכים), Mediating Modernity: Challenges and Trends in the Jewish Encounter with the Modern World: Essays in Honor of Michael A. Meyer, Wayne University Press, 2008. עמ' 273-289.‏ הציטוט לגבי קידוש השם: "ישורון", 31 בדצמבר 1885, עמ' 835, למעלה בפינה השמאלית .
על המחלוקת בעניין זה ראו: M. Hildesheimer, The Attitude of the Hatam Sofer toward Moses Mendelssohn , PAAJR 60 (1994), pp. 141-187
Zev Eleff and Menachem Butler, Moses Mendelssohn and the Orthodox Mind ,‏ 9 בינואר 2017.
עת לטעת
באתר "פרויקט בן-יהודה"
view all 15

Moses Mendelssohn's Timeline

September 6, 1729
Dessau, Saxony-Anhalt, Germany
May 29, 1763
Berlin, Berlin, Germany
October 24, 1764
Berlin, Berlin, Germany
February 19, 1766
Berlin, Berlin, Germany
July 18, 1767
Berlin, Berlin, Germany
August 11, 1770
Berlin, Berlin, Germany
August 23, 1775
Berlin, Germany
December 10, 1776
Berlin, Berlin, Germany