Rahel Varnhagen

Rahel Varnhagen, née Levin, later Robert was a German writer and intellectual who hosted one of the most prominent salons in Europe during the late 18th and early 19th centuries. She is the subject of a celebrated biography, Rahel Varnhagen: The Life of a Jewess (1958), written by Hannah Arendt. Arendt cherished Varnhagen as her "closest friend, though she had been dead for some hundred years". The asteroid 100029 Varnhagen is named in her honour.

http://en.wikipedia.org/wiki/Rahel_Varnhagen

Rahel Antonie Friederike Varnhagen (German: [%CB%88%CA%81a%CB%90%C9%9Bl ˈfaʁnhaːɡən]), née Levin, later Robert (19 May 1771 – 7 March 1833),[1][2] was a German writer who hosted one of the most prominent salons in Europe during the late 18th and early 19th centuries. She is the subject of a celebrated biography, Rahel Varnhagen: The Life of a Jewess (1958), written by Hannah Arendt.[3] Arendt cherished Varnhagen as her "closest friend, though she ha[d] been dead for some hundred years". The asteroid 100029 Varnhagen is named in her honour.

The grave of Rahel Varnhagen in Berlin Contents [show] Life and works[edit] Rahel Levin was born in Berlin to a Jewish family. Her father, a wealthy jeweler, was a strong-willed man who ruled his family despotically. She became very intimate with Dorothea and Henriette, the daughters of the philosopher Moses Mendelssohn. Together with them she knew Henriette Herz, with whom she later became most intimately associated, moving in the same intellectual sphere. Her home became the meeting-place of men like Schlegel, Schelling, Steffens, Schack, Schleiermacher, Alexander and Wilhelm von Humboldt, Motte Fouqué, Baron Brückmann, Ludwig Tieck, Jean Paul, and Friedrich Gentz. During a visit to Carlsbad in 1795 she was introduced to Goethe, whom she again saw in 1815, at Frankfurt am Main.

After the death of her father in 1806 she lived in Paris, Frankfurt am Main, Hamburg, Prague, and Dresden. This period was one of misfortune for Germany; Prussia was reduced to a small kingdom and its king was in exile. Secret societies were formed in every part of the country with the object of throwing off the tyranny of Napoleon. Levin herself belonged to one of these societies.

In 1814 she married, in Berlin, the biographer Karl August Varnhagen von Ense, after converting to Christianity—this also made her sister-in-law to the poet Rosa Maria Assing. At the time of their marriage, her husband, who had fought in the Austrian army against the French, belonged to the Prussian diplomatic corps, and their house at Vienna became the meeting-place of the Prussian delegates to the Congress of Vienna. She accompanied her husband in 1815 to Vienna, and in 1816 to Karlsruhe, where he was Prussian representative. After 1819 she again lived in Berlin, where Varnhagen had taken up his residence after having been retired from his diplomatic position.

Though never the author of a major book, Rahel Varnhagen is remembered both for the intensity and variety of her correspondence. Six thousand letters have survived, out of an estimated ten thousand letters written by her in the course of her lifetime.[4] A few of her essays were published in Das Morgenblatt, Das Schweizerische Museum, and Der Gesellschafter; in 1830, her Denkblätter einer Berlinerin was published in Berlin. Her husband, Karl August, edited and published her correspondence in the twenty years following her death. Her correspondence with David Veit and with Karl August was published in Leipzig, in 1861 and 1874–1875 respectively.

German stamp issued in 1994 in the Women in German history series Rahel Varnhagen died in Berlin in 1833. Her grave is located in the Dreifaltigkeitsfriedhof I Berlin-Kreuzberg. Her husband published two memorial volumes after her death containing selections from her work: Rahel, ein Buch des Andenkens für ihre Freunde (Rahel, a memorial book for her friends; 3 vols., 1834; new ed., 1903) and Galerie von Bildnissen aus Rahels Umgang (Gallery of portraits from Rahel's circle; 2 vols., 1836).[5]

Relations with Judaism[edit] According to the Jewish Encyclopedia (1906), "Rahel always showed the greatest interest in her former coreligionists, endeavoring by word and deed to better their position, especially during the anti-Semitic outburst in Germany in 1819. On the day of her funeral Varnhagen sent a considerable sum of money to the Jewish poor of Berlin."

Amos Elon wrote about Rahel Varnhagen in his 2002 book, The Pity of It All: A History of the Jews in Germany, 1743-1933:

She hated her Jewish background and was convinced it had poisoned her life. For much of her adult life she was what would later be called self-hating. Her overriding desire was to free herself from the shackles of her birth; since, as she thought, she had been "pushed out of the world" by her origins, she was determined to escape them. She never really succeeded. In 1810, she changed her family name to Robert... And in 1814, after her mother died, she converted. But her origins continued to haunt her even on her deathbed. ... She considered her origins "a curse, a slow bleeding to death." ... The idea that as a Jew she was always required to be exceptional—and go on proving it all the time—was repugnant to her. "How wretched it is always to have legitimize myself! That is why it is so disgusting to be a Jew."[6]

Rahel's husband published an account of her deathbed scene, which Amos Elon described as "stylized and possibly overdramatised", including her alleged last words:

What a history! A fugitive from Egypt and Palestine, here I am and find help, love, fostering in you people. With real rapture I think of those origins of mine and this whole nexus of destiny, through which the oldest memories of the human race stand side by side with the latest developments...The thing which all my life seemed to me the greatest shame, which was the misery and misfortune of my life—having been born a Jewess—this I should on no account now wish to have missed.[7]

The poet Ludwig Robert was her brother, and she corresponded extensively with him; her sister Rosa was married to Karel Asser, Ludmilla Assing and Ottilie Assing were her nieces-in-law.

Rahel Varnhagen wurde 1771 als älteste Tochter des jüdischen Bankiers und Juwelenhändlers Markus Levin und seiner Frau Chaie Levin in Berlin geboren.

Zwischen 1790 und 1806 führte Rahel einen literarischen Salon (Salon der Rahel Varnhagen, zu der Zeit noch Rahel Levin), in dem Dichter, Naturforscher, Politiker, Gesellschaftsgrößen und Aristokraten auf einer Ebene miteinander verkehrten. Berühmte Gäste waren Jean Paul, Ludwig Tieck, Friedrich von Gentz, Ernst von Pfuel, Friedrich Schlegel, Wilhelm und Alexander von Humboldt, Friedrich de la Motte Fouqué, Prinz Louis Ferdinand und dessen Geliebte Pauline Wiesel. Während der Befreiungskriege 1813 organisierte sie die Versorgung der Verwundeten aller Kriegsparteien in Prag und sammelte Spenden für die Hinterbliebenen.

Nach mehreren unglücklichen Beziehungen ehelichte Rahel Levin am 27. September 1814 den Diplomaten, Historiker und Publizisten Karl August Varnhagen, der später in den erblichen Adelsstand erhoben wurde und danach Karl August Varnhagen von Ense hieß, und konvertierte zum Christentum. Varnhagen war 14 Jahre jünger als seine Frau. Sie begleitete ihren Mann auf verschiedenen Reisen, z. B. nach Wien. Nach seiner Abberufung als Geschäftsträger am badischen Hof kehrte sie mit ihm im Oktober 1819 nach Berlin zurück. Zunächst wohnten sie möbliert, dann in der Mauerstraße Nr. 36. Aber schon bald führte sie ihren (erst in späteren Jahrhunderten so benannten) „zweiten Salon“. Ihre Gäste waren unter anderem Mitglieder der Familie Mendelssohn, Heinrich Heine, Eduard Gans, Ludwig Börne und der Fürst Hermann von Pückler-Muskau. Mehrmals besuchte das Ehepaar Varnhagen Goethe in Weimar.

https://de.wikipedia.org/wiki/Rahel_Varnhagen_von_Ense

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A8%D7%97%D7%9C_%D7%95%D7%A8%D7%A0...

רחל וַרְנְהָגן פון אֶנְזֶה (בגרמנית: Rahel Varnhagen von Ense - "רָהֶל פַרְנְהָגֶן פוֹן אֶנְזֶה"; נולדה בתור רחל לוין, החל באמצע שנות התשעים של המאה ה-18 נקראה רחל רובר (Rahel Robert) או רחל רובר-טורנו (Robert-Tornow); נטבלה בשנת 1814 בשם פרידריקה אנטוני (Friedericke Antonie);‏ 19 במאי 1771, ברלין – 7 במרץ 1833, שם) הייתה סופרת גרמנייה של הזרם הרומנטי, ממוצא יהודי, שמילאה תפקיד חשוב בתנועת הנאורות באירופה. בלטה בתמיכתה בשיווי זכויות ליהודים ולנשים.

חייה נולדה בשנת 1771 בשם רחל אנטוני פרידריקה כבתם הבכורה של הבנקאי וסוחר התכשיטים מרקוס לוין ואשתו חיה בברלין למשפחה בת חמישה ילדים. בשנים 1790–1806 ניהלה בעיר סלון ספרותי ידוע שבו נפגשו סופרים, מדענים, פוליטיקאיים, אריסטוקרטים ואנשי-שם אחרים תחת קורת גג אחת. עקרון החברותא, שאיפשר לבני מעמדות ואנשים ממקצועות שונים להיפגש לשיחה אינטלקטואלית, קידם את האמנציפציה. בין אורחיה הקבועים המפורסמים נמנו ז'אן פול, לודוויג טיק, פרידריך שלגל, היינריך היינה, האחים וילהלם ואלכסנדר פון הומבולדט, פרידריך דה לה מוט פוקה והנסיך הפרוסי לואיס פרדיננד. לאחר מותו של אביה ב-1806 אימצה כאחיה, לודוויג, את שם המשפחה רוברט.

בזמן המלחמות הנפוליאוניות בשנת 1813, ארגנה ורנהגן את הסיעוד של פצועי המלחמה מכל הצדדים בפראג ואספה תרומות לשארי הנספים. לאחר סדרת מערכות יחסים כושלות היא נישאה ב-1814 לדיפלומט, ההיסטוריון והמוציא-לאור קרל אוגוסט פרנהגן פון אנזה, ונטבלה לנצרות. היא הצטרפה אל בעלה במסעות רבים. לאחר פרישתו מהדיפלומטיה, שבה עִמו באוקטובר 1819 לברלין, ושם הקימה את "הסלון השני" שלה. בין אורחיה נמנו עתה בני משפחת מנדלסון, היינריך היינה, אדוארד גנז, ולודוויג ברנה, כולם דמויות מפתח בנאורות ובכן בתנועת ההשכלה היהודית. בני הזוג ורנהגן ביקרו את גתה בוויימאר פעמים רבות.

בשנת 1812 פרסמה ורנהגן את חליפת המכתבים שלה עם בעלה הנוגעת לגתה, שחיזקה את מעמדו של האחרון כ"נסיך המשוררים" הוויימארי. בעקבות פרסום זה באו פרסומים נוספים בכתבי עת ובשנתונים שונים. היא המשיכה לפרסם בעילום שם, אף שהיה ידוע כי היא עוסקת בכתיבה. הרוב המכריע של כתביה נערכו והוצאו לאור בידי בעלה.

כסופרת ביכרה ורנהגן את הסוגות של יומנים ומכתבים. בכך היא טיפוסית לספרות הנשים שפרחה במאה ה-19, בה בלטו לרוב צורות ספרותיות קטנות ואינטימיות. ליצירתה נודעה חשיבות לא רק בשל התיעוד של תהליכים היסטוריים ותרבותיים, אלא גם בשל סגנונה המבריק ואופק-ראייתה הפוליטי. אחיה, לודוויג רוברט (1778 - 1832), היה מחזאי, משורר ופובליציסט. היא ניהלה עמו תכתובת ענפה.

היא נפטרה בברלין בשנת 1833, והיא קבורה שם ב-Dreifaltigkeitsfriedhof (בית הקברות של השילוש) בקרויצברג.

יחסה ליהדות עמוס אילון בספרו "רקוויאם גרמני -יהודים בגרמניה לפני היטלר, 1743- 1933" מספר:

"רחל תעבה את רקעה היהודי והייתה תמיד משוכנעת שרקע זה הרעיל את חייה. במשך מרבית חייה הבוגרים היא הייתה מה שאנו מכנים כיום בעלת שנאה עצמית. תשוקתה הגדולה ביותר הייתה לשחרר את עצמה מצילו של עברה; כיון שהיא הייתה סבורה, כדבריה, שצל זה "דוחף אותה אל מחוץ לעולם", מכיוון שכך הייתה נחושה לברוח מצל זה. היא מעולם לא הצליחה בכך. בשנת 1810, היא החליפה את שם משפחתה לרוברט, כשמו של אחיה הצעיר."

לקריאה נוספת עמוס אילון, רקוויאם גרמני - יהודים בגרמניה לפני היטלר, 1743–1933 (תרגם מאנגלית: דני אורבך), הוצאת דביר, 2004. Hannah Arendt, Rahel Varnhagen: the life of a Jewess, (German: Rahel Varnhagen: Lebensgeschichte einer deutschen Jüdin aus der Romantik ) קישורים חיצוניים מיזמי קרן ויקימדיה ויקישיתוף תמונות ומדיה בוויקישיתוף: רחל ורנהגן ברברה האן, רחל לוין ורנהגן , באנציקלופדיה לנשים יהודיות (באנגלית) איזידור זינגר, פרדריק ט' היינמן, ‏רחל אנטוני פרידריקה , במהדורת 1901–1906 של ה-Jewish Encyclopedia (באנגלית) נורית כהנא, נשות הסלונים , מתוך נגה: כתב עת פמיניסטי (גיליון מס' 1, 1980) באתר הספרייה הווירטואלית שלמט"ח אתר "עמותת ורנהגן"

(בגרמנית) רחל ורנהגן

באתר Find a Grave (באנגלית) https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A8%D7%97%D7%9C_%D7%95%D7%A8%D7%A0...