Ramban Nahmanides

[https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A8%D7%9E%D7%91%22%D7%9F

 Nahmanides [Nah-man-nid-ez (רבי משה בן נחמן), also known as Rabbi Moses ben Naḥman Girondi, Bonastruc ça (de) Porta and by his acronym Ramban (1194 – 1270), was a leading medieval Jewish scholar, Catalan Sephardic rabbi, philosopher, physician, kabbalist, and biblical commentator. He was raised, studied, and lived for most of his life in Girona, Catalonia.

The Ramban was born in Girona in 1194, where he grew up and studied (hence his name "Girondi"), and died in the Land of Israel about 1270. He was the grandson of Isaac ben Reuben of Barcelona and cousin of Jonah Gerondi (the Rabbeinu Yonah); possibly his brother was Benveniste de Porta, the bailie of Barcelona. Among his teachers in Talmud were Judah ben Yakkar and Meïr ben Nathan of Trinquetaille, and he is said to have been instructed in Kabbalah (Jewish mysticism) by his countryman Azriel of Gerona, who was in turn a disciple of Isaac the Blind.

Nahmanides studied medicine which he practiced as a means of livelihood; he also studied philosophy. During his teens he began to get a reputation as a learned Jewish scholar. At age 16 he began his writings on Jewish law. In his Milhamot Hashem (Wars of the Lord) he defended Alfasi's decisions against the criticisms of Zerachiah ha-Levi of Girona. These writings reveal a conservative tendency that distinguished his later works — an unbounded respect for the earlier authorities.   biography continued

1. Nahmanides
2. Moses ben Nahman Gerondi
3. NAHMANIDES in Medieval Catalonia
4. [http://www.girona.cat/call/eng/institut.php  Nahmanides Institute for Jewish Studies (scroll down to see list of personalities )
5. Nahmanides Wikipedia
6. Iggeret Ha-Kodesh
7. Commentary on Torah, Genesis 1:1, Naḥmanides, quoted in Gerald Schroeder “Genesis and the Big Bang: The Discovery of Harmony Between modern Science and the Bible” ISBN 0-553-35413-2 p.65
8. p. 73 in Jonathan Sacks (2005) To Heal a Fractured World : The Ethics of Responsibility. London : Continuum (ISBN 9780826480392)
9. Caputo, Nina, Nahmanides in Medieval Catalonia: History, Community and Messianism. Notre Dame, IN: University of Notre Dame Press, 2008. Pp. 384.
10. Jewish Dynasties

• *************************************

Please note that the JE article says: "... possibly his brother was Benveniste de Porta, the bailie of Barcelona." New evidence in the form of a will from 1268 CE demonstrates that Ramban WAS NOT THE BROTHER OF BENVENISTE DE PORTA. I have recommended that this connection be severed: see Discussion under Perfet Nasi

רבי משה בן נחמן -רמב"ן

רבי משה בן נחמן (ידוע בראשי התיבות רמב"ן; ד'תתקנ"ד, 1194 - י"א בניסן ה'ל', 4 באפריל 1270) היה מגדולי חכמי ספרד, פוסק, פרשן, הוגה, מקובל ורופא. בלשונות אירופה מקובל לכנות את רמב"ן על דרך היוונית Nachmanides (נחמנידֶס, "בן נחמן" ביוונית).

קורות חייו

הרמב"ן נולד בגירונה, קטלוניה, שבצפון מזרח ספרד המודרנית, בשנת 1194. שמו הרשמי בקטלאנית בונאסטרוק סה פורטה (Bonastruc ça Porta, מילולית: מזל-טוב פֹה שער), ועם זאת בספרדית הוא קרוי כמו ברוב השפות הלטיניות "Nahmánides".

רבו העיקרי היה רבי יהודה בר יקר מתלמידי הריצב"א מדמפיר, וממנו קיבל הרמב"ן את תורתם של בעלי התוספות. את רבו זה מזכיר הרמב"ן פעמים רבות בחיבוריו, לרוב בתואר "מורי נ"ר" (נטריה רחמנא = ישמרהו השם), ומביא פירושים שקיבל ממנו. כן למד אצל רבי נתן בן רבי מאיר, אף הוא מתלמידי הריצב"א, וגם אותו הוא מכנה בתואר "מורי".

הרמב"ן נמנה בין גדולי רבני ישראל בימי הביניים. גם בתקופת תור הזהב של גדולי הראשונים, אך מעטים השתוו להתפרסותו הרחבה על היבטיה השונים של תורת ישראל ולהשפעתו העמוקה על עולם התורה. ספריו וספרי תלמידיו ותלמידי תלמידיו, תופסים מקום חשוב ומרכזי הן בלימוד התורה והן בתחום ההלכה הפסוקה. החיד"א כתב שהוא "אחד מיוחד ברבוותא קמאי אשר משאתו יגורו אלים... והאמת היא דגבהו דרכי הרמב"ן ודעתו הרחבה והעמוקה דכולא תלמודא כמאן דמנח בכיסתיה דמי", והריב"ש מוסיף "ועליו סומכין בכל גלילות קטלוניא כמשה מפי הגבורה".

הרמב"ן עסק במספר רב של תחומים - היה פרשן מקרא, חכם תלמודי, רופא, הוגה דעות, מקובל, ואף כתב שירה.

האזור שבו חי ופעל נמצא בין ספרד הנוצרית לספרד המוסלמית, ולכן ניכרים עקבות השתיים בהגותו. הוא ממזג בכתיבתו את הפילוסופיה הספרדית יחד עם שיטת הניתוח של חכמי אשכנז.

הוא היה בן דודו של רבי יונה גירונדי (אמו הייתה אחותו של רבי אברהם, אבי רבי יונה), ובהמשך גם מחותנו (בנו שלמה נישא לבתו של רבנו יונה) וקיים אתו קשרי התכתבות. תלמידיו המפורסמים היו רבי שלמה בן אדרת (רשב"א) ורבי אהרן בן יוסף הלוי מברצלונה (הרא"ה). רמב"ן שימש כרב הראשי של קטלוניה לאחר מותו של רבי יונה גירונדי ב-1264. הוא שימש גם יועץ למלך חיימה הראשון והשתתף כמפשר בוויכוח על ספרי הרמב"ם.

בסוף ימיו עלה לארץ ישראל, ובה נפטר בשנת 1270.

לרמב"ן היו ארבעה בנים: נחמן, שלמה, יוסף ויהודה ומספר בנות ששמן לא נודע.

כתביו

פירושו למקרא

פירוש הרמב"ן על התורה מתוך כתב יד אדלר 662, המתוארך לאמצע המאה ה-15

עוד בצעירותו חיבר הרמב"ן פירוש לספר איוב. מאוחר יותר, עדיין בהיותו בספרד, חיבר את פירושו המפורסם לחמשה חומשי תורה. כמו כן חיבר הרמב"ן פירושים גם לספר שיר השירים ולספר ישעיהו, פרק נ"ג.

עם עלותו לארץ ישראל ערך הרמב"ן תיקונים לפירושו, בהם שינה, הוסיף ואף מחק קטעים מהמהדורה הראשונה של חיבורו. זאת בעקבות חשיפתו לחיבורים נוספים או בעקבות התרשמותו מהגאוגרפיה של ארץ ישראל או ממצאים שנתגלו לעיניו. רשימה של 134 מתיקוניו נשלחה לספרד ושולבה בכתבי היד של החיבורים כמו במהדורות הדפוס יחד עם רשימת תיקונים לא מתועדת (ידוע על לפחות 140 תיקונים נוספים).

פירושו המונומנטלי לתורה התפרסם מאוד. הפירוש מתאפיין באריכות ביחס לחכמי תקופתו. לשם השוואה, במקום בו רשב"ם, נכדו של רש"י, כותב חצי שורה של פירוש על פסוק, רמב"ן מסוגל להאריך עד כדי שניים ושלושה עמודים.

בפירוש מתגלה רמב"ן כחוקר מעמיק המפרש את המקרא בהתאם לתוצאות מחקרו. הפירוש עוסק בביאור המילים, המצוות היוצאות מן הכתוב, היחס בין מדרש חז"ל לכתוב והיחס בין הסיפור המקראי לתוכנו הפנימי.

בפירושו למקרא, מתעמת רמב"ן עם פירושיהם של שני הפרשנים החשובים של ימי הביניים - רש"י וראב"ע – אותם הוא מצטט. בדומה לרש"י הוא מביא את מדרשי חז"ל, אך בשונה ממנו הוא מתעמק ודן במדרשים וקובע האם הם תואמים את פשט הכתוב.

מלבד רש"י וראב"ע, מצטט רמב"ן אף את הפילוסוף היהודי הגדול באותה תקופה - הרמב"ם. את דבריו הוא מביא בעיקר בנושאים פילוסופיים, ואינו חושש להתעמת איתו. לדוגמה, כאשר הרמב"ם מסביר את המעשה באברהם ובשלושת המלאכים שביקרו כחלום נבואי של אברהם, תוקף אותו רמב"ן בלשון חריפה ואומר עליו כי אסור לשמוע לדבריו.

יחסו של רמב"ן לרש"י הוא יחס של כבוד. לחריפותו של אבן עזרא מתייחס רמב"ן בביקורתיות: "תוכחת מגולה ואהבה מסותרה" (לשון רמב"ן בהקדמתו לפירושו לתורה). את פרשנותו הפילוסופית של הרמב"ם מבקר רמב"ן, לעיתים תוך שימוש ביסודות הקבלה.

הרמב"ן היה הראשון מבין פרשני המקרא היהודיים שהביא בביאורו לתורה את ארבעת הרבדים של פירוש התורה על דרך הפרד"ס. ארבעת רבדים אלה, מקורם בחז"ל במדרש האגדה וההלכה, אך החל מן המאה הראשונה הייתה נהוגה בעיקר בפרשנות המקרא הנוצרית. דרך זו הבחינה בין "ארבעה הגיונות לכתוב", או quattuor sensus scripturae:

litteraliter - הפשט, הפירוש המילולי, וכלשונו ודרכו של הרמב"ן, "פשוטו של מקרא". בדרך זו, מבאר הרמב"ן את פשט מילות הכתוב על דרך ההסבר הפילוסופי-פיזיקלי. anagogice - רמז, פרשנות טיפולוגית, דהיינו פרשנות שאינה מקישה מכתוב אחד על משנהו, אלא ממאורע אחד על מאורע אחר. וכלשון הרמב"ן: "כל מה שאירע לאבות סימן לבנים וכולם באים ללמד על העתיד". כך למשל רואה הרמב"ן את ששת ימי הבריאה כרמז לכל המאורעות העתידים לבוא. allegorice - דרש, פרשנות אלגורית, בדרך זו מבאר הרמב"ן את דרך ההשגחה האלוהית לאורך ההיסטוריה. mystice - סוד, ובלשון הרמב"ן "על דרך האמת", או "דרך האמת לאמיתו" בדרך זו מבאר הרמב"ן את הפסוקים בדרך הקבלה, דהיינו, הוא רואה את המקרא כחלק של, ורמז על הנהגת האל והיחסים השונים בין הספירות. פירושיו לתלמוד

חידושי הרמב"ן על מסכת גיטין וורשה, 1879

הרמב"ן, שעמד בראש ישיבה גדולה שנקראה גרונה בברצלונה, חיבר ספרי חידושים על מספר רב של מסכתות מהתלמוד בבלי. בשונה מראשוני צרפת ואשכנז, שכתבו את פירושיהם כפירוש רציף או נקודתי, ובשונה ממפרשי התלמוד מקדמוני צפון-אפריקה (כרבנו חננאל) שכתבו פראפרזות לסוגיות התלמוד - יצא הרמב"ן לדרך חדשה ובתורתו נפגשו לראשונה מזרח ומערב, צפון ודרום. מתורת גאוני בבל שבמזרח על מסורתה וגירסותיה, עם חידושי הקדמונים אשר בספרד בקצה מערב - ר' שמואל הנגיד, רבי יצחק בן ראובן אלברגלוני, ר' יצחק גיאת, ר"י מיגאש, הרי"ף ועוד; דרך תורתם של גדולי צרפת, אשכנז ופרובנס בצפון - רש"י ובעלי התוספות לדורותיהם, בעל האשכול, הראב"ד ובעל המאור - עד פירושים ופסקים מפרי עטם של רבנו חננאל, רב ניסים גאון והרמב"ם באפריקה שבדרום. מחידושי הרמב"ן ניכרים באופן בולט עוצמה תלמודית ובקיאות חובקת עולם, דבר שלא נעדר מעיניהם של ראשונים ואחרונים. לחידושיו ישנה השפעה עמוקה על עולמה של תורת ישראל ולימודה.

לתחום זה ניתן לצרף שני חיבורים נוספים. הראשון הוא קונטרס דינא דגרמי - חיבור הקשור למסכת בבא קמא ועוסק בנזק הנגרם בעקיפין על ידי האדם. השני הוא דרשת הרמב"ן לראש השנה. חיבור זה הוא ביאור מקיף בהלכה ובאגדה בענייני חג זה. הדרשה נסובה כמעט כולה על דברי הגמרא במסכת ראש השנה. שני אלו אמנם לא נכתבו כספרי חידושים, אך בסגנונם ובמהותם אינם שונים מהם.

לשון הרמב"ן בחידושיו ידועה כמיוחדת בדקדוקה. כך כותב הרב יצחק קנפנטון, שחי בסמוך לתקופת הראשונים בקאשטיליא, בספרו "דרכי התלמוד": "בחידושי הרמב"ן ז"ל צריך אתה לעיין בעיון דק היטב ולהשתדל להוציא ולצמצם כל לשונו בעניין שלא ישאר בו דבר מיותר, אפילו אות אחת כי כל דבריו הם במשקל ובמספר ובמידה".

למן זמנו ולמשך שנים רבות, נהגו יהודי ספרד ללמוד את חידושי הרמב"ן באופן רציף, לאחר לימוד הגמרא ופירוש רש"י, כשם שבאשכנז נהגו ללמוד את פירושי התוספות.

רמב"ן הוא בין היחידים מהראשונים שלמדו את הירושלמי בצורה עקבית, פרושיו הרבים לירושלמי פזורים בחלקים רבים מספריו ולוקטו בספר בנפרד, ייתכן והרקע לכך הוא שרבו כתב פירוש לירושלמי.

השגות הרמב"ן:

מאפיין חשוב בדמותו של הרמב"ן משתקף בספרות רחבה המוקדשת להגנת המסורת הספרדית מפני "התקפות" ראשונים על מייסדי מסורת זו, גאוני בבל וראשוני חכמי ספרד, רבותיו של הרמב"ן. הערך של שימור המסורת טמוע היטב בכתבים הללו וגם בהם גלומות ידיעותיו הרחבות וניתוחו המדויק. אלו הם כמה מכתביו המשתייכים לסוגה ספרותית זו:

• ספר מלחמות השם - תשובות להשגות רבי זרחיה הלוי, "בעל המאור", על הלכות הרי"ף. הללו נדפסו בדפי הרי"ף עצמם.
• ספר הזכות - תשובות להשגות הראב"ד על הלכות הרי"ף. גם אלו נדפסו עם הרי"ף.
• השגות הרמב"ן על ספר המצוות לרמב"ם - בשורשים לספר המצוות מעלה הרמב"ם יסודות ליצירת מניין המצוות ומעלה לא אחת טענות כנגד ספרו של ר' שמעון קיירא, הלכות גדולות, שעוסק במצוות ובמניינם. הרמב"ן בהשגותיו מגיב על רוב טענותיו של הרמב"ם ואף מבקר את מניין המצוות שלו. ראו ערך מורחב: מניין המצוות על פי הרמב"ן.
• השגות הרמב"ן לספר הצבא לר' זרחיה הלוי (רז"ה).
• השגות הרמב"ן על הלכות לולב להראב"ד - המתייחס לפסקים של הרי"ף.
• תורת האדם - ספר הדן בענייני קבורה, אבילות והנושאים הנלווים לכך. הספר נחשב לספר יסוד בפסיקה בנושאים אלו. השער האחרון של הספר נקרא שער הגמול, והוא הודפס פעמים רבות כספר בפני עצמו. הרמב"ן מגדיר בו את אמונת העולם הבא ותחיית המתים, ואת עקרונות השכר והעונש, על פי התלמוד ואמונת ישראל. הרמב"ן קובע בספרו: "כל אלו דברים ברורים, שהעולם הבא האמור בכל מקום, אינו עולם הנשמות והשכר המגיע להם מיד אחרי המיתה, אלא עולם שעתיד הקדוש ברוך הוא לחדשו לאחר ימות המשיח ותחיית המתים."
• אמונה וביטחון - ספר המיוחס לרמב"ן, על ענייני מוסר ואמונה. יצא לאור מחדש עם הוספות מכתב יד בספר "כתבי הרמב"ן" בהוצאת מוסד הרב קוק. גרשם שלום טוען שזה ייחוס מוטעה ושאת הספר כתב ר' יעקב בן ששת מחבר הספר משיב דברים נכוחים, ממקובלי גירונה.
• ספר גימטריאות - ספר המיוחס לרמב"ן, על סדר פסוקי המקרא, בענייני מסורת חסרות ויתירות וגימטריות, כעין ספר בעל הטורים שחיבר רבינו יעקב בעל הטורים. יצא לאור מחדש על פי כתבי יד בסוף כרכי פירוש הרמב"ן על התורה שבהוצאת עוז והדר, עם ביאורים ומקורות. בחלק מכתבי היד שעל פיו נדפס מצוין שמחברו הוא הרמב"ן, אולם יש טוענים שייחוס זה מוטעה.
• השלמות להלכות הרי"ף - השלמה של הלכות הרי"ף לתחומים שבהם הוא לא כתב- הלכות בכורות, הלכות חלה, הלכות נדרים. מודפס בסוף הלכות הרי"ף לתלמוד במסכת בכורות. עם ביאור 'הלכות יום טוב' שנכתב על ידי המהרי"ט אלגאזי.
• אגרת הרמב"ן - זוהי אגרת ששלח, לפי המיוחס, הרמב"ן מעירו, ז'ירונה, לבנו, נחמן. זהו הטקסט המפורסם ביותר של הרמב"ן והוא נכלל בסיום רוב הנוסחים המקובלים של הסידור. יש החולקים על ייחוס האגרת לרמב"ן וטוענים, שכתב אותה ר' משה מאיווֹרא (הרב ט. פרשל, "תלפיות", ניסן תשכ"א). ייתכן מאוד שהרמב"ן הושפע ממנו. באגרת הציע לבנו לשנן אותה ולהקפיד על מילוי ציווייה, וכך ייענה מן השמיים על בקשותיו בתפילותיו. אך אין ספק, שעיקר האגרת הוא מעין תדריך מוסרי, שעיקריו הם שמירת הענווה ודיבור בנחת, כיבוש הכעס, כיבוד הזולת, התמדה בלימוד התורה וכיבוד מצוותיה, יראת אלוהים והקפדה מוחלטת על מחשבה, דברים ומעשים ישרים. במשך הזמן היו שייחסו לאגרת סגולות, אבל נוסחה מציג בבהירות כוונה מוסרית ועמדה פילוסופית ברורות.
• איגרת נוספת מפורסמת היא אגרת הקודש, אך ייחוסה לרמב"ן מוטל בספק ויש מי שמייחס אותה לרבי יוסף ג'יקטיליה.
• בספר 'מילי דשמיא' של ר' אלעזר אזכרי מביא דברי מוסר שכתב הרמב"ן לבנו על משקוף חדרו.

השפעותיו ההלכתיות של הרמב"ן

הרמב"ן חיבר כמה חיבורים בהלכה, הלכות נדרים, בכורות וחלה על מסכתות אלו בצורת הרי"ף, תורת האדם על דיני חולה, מת ואבל, והלכות חול המועד והלכות נדה בצורת פסקים קצרים, וכן מאמרי הלכה כגון דינא דגרמי ומשפט החרם. בנוסף לכך כתב תשובות בהלכה.

על אף שלא חיבר ספר הלכה מקיף כדוגמת הרי"ף, הרא"ש או הרמב"ם, אך דמותו ויצירתו הקנו לו מקום נרחב בפסיקה ההלכתית של הטור ולאחר מכן בשולחן ערוך, לעיתים אף נגד גדולי הראשונים. וספר תורת האדם השפיע רבות על הטור בהלכות אלו. הרמב"ן היה משמונת הרבנים המוערכים ביותר על ידי רבי יוסף קארו ע"פ הקדמתו לספרו בית יוסף. פסקיו וחידושיו שנמסרו לנו על ידי תלמידיו מצאו גם הם את מקומם בספרות ההלכה עד דורנו.

רמב"ן כמקובל

לפי המסורת רמב"ן למד את חכמת הקבלה מאדם הנקרא 'בן בלימה', וייצג אסכולה שונה מהאסכולה הקבלית של מקובלי גירונה, הרבנים עזרא ועזריאל בני שלמה. אזכורו של 'בן בלימה' מופיע בביאור קדום לפירוש הרמב"ן. וכן הוא מובא על ידי רבי מאיר אבן סהולא, רבי יהושע אבן שועיב ורבי שם טוב גאון, והוא מוזכר כתלמיד אחר של רבי יצחק סגי נהור. גם רבי יצחק דמן עכו מעיד ש"אין קבלתו [%D7%A9%D7%9C רבי עזריאל] אחת ושוה עם קבלת הרמב"ן. גרשום שלום משער ש'בן בלימה' הוא שם עט, מאחר ששם כזה אינו מצוי אצל בני ספרד. לדבריו נראה שהיה לתלמידי הרמב"ן טעם כמוס להסתיר שם רבו זה של הרמב"ן שממנו קבל כוונות התפלה, ובדו לו שם מסתורי מלשון עשר הספירות. בן ציון דינור משער ש'בן בלימה' הוא רבי יונה גירונדי. יוסף דן משער שאולי מדובר דווקא בר' עזריאל

הרמב"ן, בשונה ממקובלי גירונה, היה קנאי לסודיותו של הידע הקבלי, על כן אין בידינו יחידות טקסטואליות רחבות היקף שבהן מפרט הרמב"ן את משנתו הקבלית. בפירושו לתורה שתל הרמב"ן את סודותיו הקבליים והסווה אותם בתוך דבריו. במבוא לפירושו לתורה כותב הרמב"ן שהקורא הרגיל לא יוכל להבין את רמזיו הדקים בעניינים אלה ורק בעל מסורת קבלית יוכל לרדת לעומקם. סמכותו ההלכתית של רמב"ן תרמה רבות להתפשטות הקבלה.

ויכוח ברצלונה

בד בבד עם פירושו לתורה, נלחם הרמב"ן את מלחמת היהדות כנגד הנוצרים. לאחר שמלך ספרד, יעקב הראשון מאראגוניה, כפה עליו, הוא השתתף בוויכוח פומבי, שקיבל את השם ויכוח ברצלונה, נגד המומר פאבלוס כריסטיאני (Paulus Christiani). הוויכוח החל ב-20 ביולי 1263, בברצלונה, לנוכח המלך, שריו ונזירי המסדר הדומיניקני של הכנסייה הקתולית, ובראשם רמון די פינאפורטי, שאף הוא השתתף בוויכוח מדי פעם. הוויכוח התנהל במשך ארבעה ימים לא רציפים.

הוויכוח, כמו שמתאר אותו הרמב"ן בספרו "סדר הוויכוח", נסב על ענייני האמונה, ובעיקר שאלת משיחיותו ואלוהותו של ישו, וכן על השילוש הקדוש. בסופו של הוויכוח הופיעו המלך ופמלייתו בשבת בבית הכנסת של העיר, וניהלו שם ויכוח זוטא נוסף עם הרמב"ן, שנשאר במיוחד בעיר לְהָזֵם את טענותיהם. בסופו של הוויכוח זימן המלך את הרמב"ן אליו והעניק לו 300 דוקאטים ופטרו לשלום.

במהלך הוויכוח העלה הרמב"ן באומץ את נקודת המחלוקת העיקרית לדעתו בין היהדות לנצרות, והיא האמונה הנוצרית שאלוהים בורא השמים והארץ התגלגל להיות עובר בבטן אישה, נולד וגדל כתינוק ולבסוף נהרג בידי אויביו, מבלי יכולת להציל את עצמו, ולאחר מכן חזר לחיות. עוד אמר שבתנ"ך מבואר שכשיבוא משיח יהיה שלום ולא יהיו יותר מלחמות, ואילו מזמן ישו ואילך כל העולם מלא חמס ושוד והנוצרים שופכים דם יותר משאר האומות.

במהלך הוויכוח ביקש הרמב"ן להפסיקו בשל לחץ שהופעל עליו על ידי מנהיגים שונים של הכנסייה, אבל במעמדו של המלך, לא עמד להם כוחם להתנגד, והוויכוח נמשך. הרמב"ן העלה את דברי הוויכוח על הכתב, ושלח העתקים לאנשים שונים, מכיוון ששמע שראשי המסדר התפארו בכך שניצחו את החכם שברבני ספרד. בשל אותו ויכוח ופרסומו על ידי הרמב"ן, נאלץ ככל הנראה הרמב"ן לצאת מספרד בשנת 1267, כארבע שנים לאחר סיומו, בגיל 73.

בפירוש הרמב"ן את פרק נ"ג בישעיהו המדבר על "עבד ה'", אותו מפרשים הנוצרים (כגון איזידור מסיביליה) כמתייחס לישו, ניכרת התנגדותו לפירוש זה. גם בפירושו לתורה שתל רמב"ן רמזי ביקורת - לעיתים עבים - כנגד הנוצרים ושלטונם המדכא.

הדפסה ראשונה של הוויכוח נעשתה בשנת 1681 על ידי ווגנזייל, בצירוף תרגום לרומית. מהדורה עדכנית בעריכתו של הרב חיים דוב שעוועל נמצאת בכתבי רמב"ן, חלק א', עמודים רצט-שכ, הוצאת מוסד הרב קוק.

בשבת שלאחר הפסקת הוויכוח, דרש הרמב"ן בבית הכנסת הגדול בברצלונה בפרשת ואתחנן דרשה גדולה בשבח ומעלת התורה. הדרשה נקראת דרשת תורת ה' תמימה.

ארץ ישראל

אהבתו של רמב"ן לארץ ישראל לא ידעה גבול, ובשונה מרבנים אחרים בני תקופתו, הוא הצליח לחיות בארץ ישראל מספר שנים ולעסוק בכינון היישוב היהודי בה. רמב"ן כתב שירים רבים על ארץ ישראל, וגם בפירושו הוא מרבה לשבחה. הרמב"ן כתב על כישלונן של מעצמות העולם השונות בזמנו, הכוחות הנוצרים הצלבנים מחד והשושלות המוסלמיות מאידך, להתמיד בשליטתן על ארץ ישראל:

היא בשורה טובה בכל הגלויות שאין ארצנו מקבלת את אויבינו. וגם זו ראיה גדולה והבטחה לנו, כי לא תמצא בכל הישוב ארץ אשר היא טובה ורחבה ואשר היתה נושבת מעולם והיא חרבה כמוה. כי מאז יצאנו ממנה לא קבלה אומה או לשון. וכולם משתדלים להושיבה, ואין לאל בידם.

הרמב"ן ראה את יישוב ארץ ישראל כמצוות עשה בכל עת:

'וירשתם אותה וישבתם בה' (דברים יא לא),... בזכות שתירש תשב. ואל תשתבש ותאמר כי המצווה היא המצווה במלחמת שבע עממים שנצטונו לאבדם... אין הדבר כן, שאנו נצטוינו להרוג האומות ההם בהלחמם עמנו, ואם רצו להשלים נשלים עמהם, ונעזבם בתנאים ידועים, אבל הארץ לא נניח אותה בידם ולא ביד זולתם מן האומות בדור מן הדורות.

בהתבסס על מדרש חז"ל בספרי, סבור הרמב"ן שעיקר כוונת התורה בציווי המצוות הייתה שיקיימו אותן עם ישראל בשבתו בארץ ישראל. בתקופת הגלות ומחוץ לארץ ישראל נובע חיוב המצוות רק כהכנה וכ"ציוּן" לקראת קיומן בשלמות בארץ ישראל: והנה הכתוב שאמר (דברים יא יז) ואבדתם מהרה ושמתם את דברי וגו', אינו מחייב בגלות אלא בחובת הגוף כתפילין ומזוזות, ופרשו בהן כדי שלא יהו חדשים עלינו כשנחזור לארץ כי עיקר כל המצוות ליושבים בארץ ה'...".

רמב"ן הגיע לארץ ישראל בשנת ה'כז (1267), כנראה דרך נמל עכו. ישנם חוקרים התולים את עלייתו של רמב"ן לארץ בתוצאות הוויכוח הפומבי עם הנוצרים ובלחץ האפיפיור קלמנס הרביעי, אולם אחרים העירו למניע אותו מציין רמב"ן במפורש בסוף דרשתו הידועה לראש השנה, אהבתו לארץ ישראל: "וזה מה שהוציאני מארצי וטלטלני ממקומי, עזבתי את ביתי נטשתי את נחלתי, נעשיתי כעורב על בני, אכזרי על בנותי לפי שרצוני להיות טלטול נשמתי בחיק אמי". מעכו נסע לירושלים והוא תיאר את מצבה העגום של ירושלים, בה ארגן קהילה ובנה בית כנסת. ברובע היהודי של העיר העתיקה בירושלים ישנו בית כנסת המיוחס לרמב"ן, אך ייחוס זה הוא מאוחר (ראשית המאה ה-16), ונראה שמדובר בבית הכנסת אותו תיאר רבי עובדיה מברטנורא בשנת 1488. אלחנן ריינר סבור שבית הכנסת עליו דיבר הרמב"ן היה בהכרח בתוך השכונה היהודית, שנמצאה בהר ציון שמחוץ לחומה של ימינו, כנראה בקרבת כנסיית הדורמיציון. בביקורו באזור ירושלים הלך גם לחברון ועבר דרך קבר רחל. לאחר מכן חזר רמב"ן לעכו, שם מסר את "דרשת ראש השנה" ב-1269, ומשם לא ידוע לאן המשיך.

מקום קבורתו

מסורות שונות מייחסות את מקום קבורתו לירושלים (בכפר השילוח במערת רבי עובדיה מברטנורא), לחיפה, לחברון (שבה על פי מכתבו תיכנן להיקבר), ולעכו. אם כי מסורות אלו מאוחרות, העדות הקדומה ביותר למקום קבורתו היא של תלמידו המספר שהוא קבור בחיפה בתחתית הר הכרמל, חותמו האישי של הרמב"ן התגלה בשנת 1972 בתל כיסון, בדרומה של עכו, והכיתוב עליו הוא: 'משה בר נחמן ננ (נוח נפש) גירונדי חזק'.

תלמידיו

תלמידיו של רמב"ן הלכו בשיטתו המשלבת את תורת בעלי התוספות עם המסורת הספרדית, הגדולים שבהם היו הרשב"א, הרא"ה ורבי שמואל ב"ר יצחק הסרדי.

בעקבות הרמב"ן הלכו בתי מדרש רבים בספרד, אשר תרמו רבות לתור הזהב של יהדות ספרד. השפעתו הרבה ניכרת על הדורות הבאים של חכמי ספרד. דבריו ושיטת לימודו משוקעים במידה ניכרת בחיבורי רבנו בחיי, הריטב"א, הר"ן, ספר העיקרים, נימוקי יוסף ואחרים.

.https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A8%D7%9E%D7%91%22%D7%9F