Statesman, Nobel Prize Laureate, Former Prime Minister, and Ninth President of the State of Israel.

Statesman, Nobel Prize Laureate, Former Prime Minister, and Ninth President of the State of Israel

Shimon Peres (Hebrew: שמעון פרס‎, born Szymon Perski on 2 August 1923) was the ninth President of the State of Israel. Peres served twice as Prime Minister of Israel and once as Interim Prime Minister, and has been a member of 12 cabinets in a political career spanning over 66 years. Peres was elected to the Knesset in November 1959 and, except for a three-month-long hiatus in early 2006, served continuously until 2007, when he became President. In November 2008 he was presented with an honorary knighthood by Queen Elizabeth II.

Born in Wiszniewo, in Poland (now Belarus) in 1923, Peres moved with his family to Mandatory Palestine in 1934. He held several diplomatic and military positions during and directly after Israel's War of Independence. His first high level government position was as Deputy Director-General of Defense in 1952, and Director-General in 1953 through 1959. During his career, he has represented five political parties in the Knesset: Mapai, Rafi, the Alignment, Labor and Kadima, and has led Alignment and Labour. Peres won the 1994 Nobel Peace Prize together with Yitzhak Rabin and Yasser Arafat for the peace talks which he participated in as Israeli Foreign Minister, producing the Oslo Accords. Peres was nominated in early 2007 by Kadima to run in that year's presidential election, being elected by the Knesset for the presidency on 13 June 2007 and sworn into office as the first former Prime Minister to be elected as President of Israel on 15 July 2007 for a seven-year term.

Biography

Early years

Shimon Peres was born on 2 August 1923 in Wiszniewo, Poland (now Višnieva, Belarus), to Yitzhak (1896-1962) and Sara (b. 1905 née Meltzer) Perski. The family spoke Hebrew, Yiddish and Russian at home, and Peres learned Polish at school. He now speaks English and French in addition to Hebrew. His father was a lumber merchant, later branching out into other commodities whilst his mother was a librarian. Peres has a younger brother, Gershon.

Peres's grandfather, Rabbi Zvi Meltzer, a grandson of Rabbi Chaim Volozhin, had a great impact on his life. In an interview, Peres said: "As a child, I grew up in my grandfather’s home… I was educated by him… my grandfather taught me Talmud. It was not as easy as it sounds. My home was not an observant one. My parents were not Orthodox but I was Haredi. At one point, I heard my parents listening to the radio on the Sabbath and I smashed it."

British Mandate

In 1932, Peres' father immigrated to Palestine and settled in Tel Aviv. The family followed him in 1934. He attended Balfour Elementary School and High School, and Geula Gymnasium (High School for Commerce) in Tel Aviv. At 15, he transferred to Ben Shemen agricultural school and lived on Kibbutz Geva for several years. Peres was one of the founders of Kibbutz Alumot. In 1941 he was elected Secretary of Hanoar Haoved Vehalomed, a Labor Zionist youth movement, and in 1944 returned to Alumot, where he worked as a dairy farmer, shepherd and kibbutz secretary.

Personal life

In 1945, Shimon Peres married Sonya (née Gelman), who has preferred to remain outside the public eye throughout his political career. They have three children: a daughter, Zvia Valdan, a linguist and professor at Beit Berl Teachers Training College; and two sons, Yoni (born 1952), director of Village Veterinary Center, a veterinary hospital on the campus of Kfar Hayarok Agricultural School near Tel Aviv, and Hemi, chairman of Pitango Venture Capital, one of Israel’s largest venture capital funds. Peres has 8 grandchildren and two great-grandchildren. Sonya Peres was unable to attend Shimon's inauguration ceremony due to ill health. Peres is a first cousin of actress Lauren Bacall (born Betty Joan Perski).

Military and defense

Shimon Peres talks to Donald Rumsfeld. Israeli Ambassador to the US David Ivry (center) joined them in the talks.In 1947, Peres joined the Haganah, the predecessor of the Israel Defense Forces. David Ben-Gurion made him responsible for personnel and arms purchases. In 1952, he was appointed Deputy Director General of the Ministry of Defense, and in 1953, at the age of 29, became the youngest ever Director General of the Ministry of Defense. He was involved in arms purchases and establishing strategic alliances that were important for the State of Israel. Owing to Peres' mediation, Israel acquired the advanced Dassault Mirage III French jet fighter, established the Dimona nuclear reactor and entered into a tri-national agreement with France and the United Kingdom to initiate the 1956 Suez Crisis.

Political career

First steps in politics

Peres was first elected to the Knesset in the 1959 elections, as a member of the Mapai party. He was given the role of Deputy Defense Minister, which he fulfilled until 1965. Peres and Dayan left Mapai with David Ben-Gurion to form a new party, Rafi which reconciled with Mapai and joined the Alignment (a left-wing alliance) in 1968.

Political milestones in the 1970s

In 1969, Peres was appointed Minister of Immigrant Absorption and in 1970 became Minister of Transportation and Communications. In 1974, after a period as Information Minister, he was appointed Minister of Defense in the Yitzhak Rabin government, having been Rabin's chief rival for the post of Prime Minister after Golda Meir resigned in the aftermath of the Yom Kippur War. During this time, Peres continued to challenge Rabin for the chairmanship of the party, but in 1977, he again lost to Rabin in the party elections.

Peres succeeded Rabin as party leader prior to the 1977 elections when Rabin stepped down in the wake of a foreign currency scandal involving his wife. As Rabin could not legally resign from the transition government, he officially remained Prime Minister, while Peres became the unofficial acting Prime Minister. Peres led the Alignment to its first ever electoral defeat, when Likud under Menachem Begin won sufficient seats to form a coalition that excluded the left. After only a month on top, Peres assumed the role of opposition leader.

Political milestones in the 1980s

After turning back a comeback bid by Rabin in 1980 Peres led his party to another, narrower, loss in the 1981 elections.

In 1984, the Alignment won more seats than any other party but failed to muster the majority of 61 mandates needed to form a left-wing coalition. Therefore, the Alignment and Likud agreed on an unusual "rotation" arrangement in which Peres would serve as Prime Minister and the Likud leader Yitzhak Shamir would be Foreign Minister .

A highlight of this time in office was a trip to Morocco to confer with King Hassan II.

In rotation with Shamir

After two years, Peres and Shamir traded places. In 1986 he became foreign minister. In 1988, the Alignment led by Peres suffered another narrow defeat. He agreed to renew the coalition with the Likud, this time conceding the premiership to Shamir for the entire term. In the national unity government of 1988-1990, Peres served as Vice Premier and Minister of Finance. He and the Alignment finally left the government in 1990, after "the dirty trick" - A failed bid to form a narrow government based on a coalition of the Alignment, small leftist factions and ultra-orthodox parties.

Political milestones in the 1990s

From 1990, Peres led the opposition in the Knesset, until, in early 1992, he was defeated in the first primary elections of the new Israeli Labor Party (which had been formed by the consolidation of the Alignment into a single unitary party) by Yitzhak Rabin, whom he had replaced fifteen years earlier.

Peres remained active in politics, however, serving as Rabin's foreign minister from 1992 and without Rabin's knowledge, began illegal secret negotiations with Yasser Arafat's PLO organization. When Rabin found out, he let them continue. The negotiations led to the Oslo Accords, which would win Peres, Rabin and Arafat the Nobel Peace Prize.

After Rabin's assassination in 1995, Peres again became Prime Minister. During his term, Peres promoted the use of the Internet in Israel and created the first website of an Israeli prime minister. However, he was narrowly defeated by Benjamin Netanyahu in the first direct elections for Prime Minister in 1996.

In 1997 he did not seek re-election as Labor Party leader and was replaced by Ehud Barak. Barak rebuffed Peres's attempt to secure the position of party president and upon forming a government in 1999 appointed Peres to the minor post of Minister of Regional Co-operation. Peres played little role in the Barak government.

Political milestones in the 2000s

In 2000 Peres ran for a seven-year term as Israel's President, a ceremonial head of state position, which usually authorizes the selection of Prime Minister. Had he won, as was expected, he would have been the first ex-Prime Minister to be elected President. He lost however, to Likud candidate Moshe Katsav.

Following Ehud Barak's defeat by Ariel Sharon in the 2001 direct election for Prime Minister, Peres made yet another comeback. He led Labor into a national unity government with Sharon's Likud and secured the post of Foreign Minister. The formal leadership of the party passed to Binyamin Ben-Eliezer, and in 2002 to Haifa mayor, Amram Mitzna. Peres was much criticized on the left for clinging to his position as Foreign Minister in a government that was not seen as advancing the peace process, despite his own dovish stance. He left office only when Labor resigned in advance of the 2003 elections. After the party under the leadership of Mitzna suffered a crushing defeat, Peres again emerged as interim leader. He led the party into coalition with Sharon once more at the end of 2004 when the latter's support of "disengagement" from Gaza presented a diplomatic program Labor could support.

Shimon Peres with Donald RumsfeldPeres won the chairmanship of the Labor Party in 2005, in advance of the 2006 elections. As party leader, Peres favored pushing off the elections for as long as possible. He claimed that an early election would jeopardize both the September 2005 Gaza withdrawal plan and the standing of the party in a national unity government with Sharon. However, the majority pushed for an earlier date, as younger members of the party, among them Ophir Pines-Paz and Isaac Herzog, overtook established leaders like Binyamin Ben-Eliezer and Haim Ramon, in the party ballot to divide up government portfolios. It turned out that elections could not be held in June, as planned, when a scandal erupted over possible fraud in registering party members. The investigation of this scandal delayed elections until 9 November 2005.

Irrespective of before or after the delay, Peres continually led in the polls, defying predictions that rivals would overtake him. His bitter exchanges with opponents began when former Prime Minister Barak began backing the holding of primaries early that year, as Amir Peretz and Haim Ramon, two staunch anti-Barak Knesset members vowed to support Peres at any cost to defeat Barak. In a bizarre change of events, Peretz soon declared his own candidacy, a move viewed by Peres as the greatest betrayal.

Though Peres continued to trade nasty barbs with Barak in the newspapers, his feud with Peretz soon superseded that, especially when Barak pulled out of the race in early October. One of Peretz's main charges against Peres was that he neglected socio-economic affairs as a member of the Sharon government, and did not fulfill his statement that Labor had joined the coalition with only the intent of seeing through the Gaza Withdrawal. Peres lost the leadership election with 40% to Peretz's 42.4%.

Joining Kadima

On 30 November 2005 Peres announced that he was leaving the Labor Party to support Ariel Sharon and his new Kadima party. In the immediate aftermath of Sharon's debilitating stroke there was speculation that Peres might take over as leader of the party but most senior Kadima leaders, however, were former members of Likud and indicated their support for Ehud Olmert as Sharon's successor.

Labor reportedly tried to woo Peres back to the fold. Peres announced, however, that he supported Olmert and would remain with Kadima. Media reports suggested that Ehud Olmert offered Peres the second slot on the Kadima list, but inferior cabinet positions to the ones that were reportedly offered to Tzipi Livni. Peres had previously announced his intention not to run in the March elections. Following Kadima's win in the election, Peres was given the role of Vice Prime Minister and Minister for the Development of the Negev, Galilee and Regional Economy.

President of Israel

On 13 June 2007, Peres was elected President of the State of Israel by the Knesset. 58 of 120 members of the Knesset voted for him in the first round (whereas 38 voted for Reuven Rivlin, and 21 for Colette Avital). His opponents then backed Peres in the second round and 86 members of the Knesset voted in his favor, while 23 objected. He resigned from his role as a Member of the Knesset the same day, having been a member since November 1959 (except for a three month period in early 2006), the longest serving in Israeli political history. Peres was sworn in as President on 15 July, 2007.

Political views

Peres was at one time considered something of a hawk. He was a protégé of Ben-Gurion and Dayan and an early supporter of the West Bank settlers during the 1970s. However, after becoming the leader of his party his stance evolved. More recently he has been seen as a dove, and a strong supporter of the notion of peace through economic cooperation. While still opposed, like all mainstream Israeli leaders in the 1970s and early 1980s, to talks with the PLO, he distanced himself from settlers and spoke of the need for "territorial compromise" over the West Bank and Gaza. For a time he hoped that King Hussein of Jordan could be Israel's Arab negotiating partner rather than Yasser Arafat. Peres met secretly with Hussein in London in 1987 and reached a framework agreement with him, but this was rejected by Israel's then Prime Minister, Yitzhak Shamir. Shortly afterward the First Intifada erupted, and whatever plausibility King Hussein had as a potential Israeli partner in resolving the fate of the West Bank evaporated. Subsequently, Peres gradually moved closer to support for talks with the PLO, although he avoided making an outright commitment to this policy until 1993.

Peres was perhaps more closely associated with the Oslo Accords than any other Israeli politician (Rabin included) with the possible exception of his own protégé, Yossi Beilin. He has remained an adamant supporter of the Oslo Accords and the Palestinian Authority since their inception despite the First Intifada and the al-Aqsa Intifada (Second Intifada). However, Peres supported Ariel Sharon's military policy of operating the Israeli Defence Forces to thwart suicide bombings.

Often, Peres acts as the informal "spokesman" of Israel (even when he is in the opposition) since he earned high prestige and respect among the international public opinion and diplomatic circles. Peres advocates Israel's security policy (military counter terror operations and the Israeli West Bank barrier) against international criticism and de-legitimation efforts from pro-Palestinian circles.

Peres' foreign policy outlook is markedly realist. For example, to placate Turkey, a Muslim country in the region with a history of being friendly towards Israel,[citation needed] Peres is reported to have explicitly denied the Armenian genocide. Calling Armenian allegations of genocide "meaningless," Peres further stated, "We reject attempts to create a similarity between the Holocaust and the Armenian allegations. Nothing similar to the Holocaust occurred. It is a tragedy what the Armenians went through but not a genocide." The Israeli Foreign Ministry, in addressing the controversy these remarks had created, later suggested that Peres had been misquoted, and that he "absolutely did not say, as the Turkish news agency alleged, 'What the Armenians underwent was a tragedy, not a genocide.'"

On the issue of the nuclear program of Iran and the existential threat this poses for Israel, Peres stated, "I am not in favor of a military attack on Iran, but we must quickly and decisively establish a strong, aggressive coalition of nations that will impose painful economic sanctions on Iran." He added, "Iran's efforts to achieve nuclear weapons should keep the entire world from sleeping soundly." In the same speech, Peres compared Iranian President Mahmoud Ahmadinejad and his call to "wipe Israel off the map" to the genocidal threats to European Jewry made by Adolf Hitler in the years prior to the Holocaust. In an interview with Army Radio on 8 May 2006 he remarked that "the president of Iran should remember that Iran can also be wiped off the map".

Shimon Peres is the author of eleven books, including:

• The Next Step (1965)
• David's Sling (1970) (ISBN 0-297-00083-7)
• And Now Tomorrow (1978)
• From These Men: seven founders of the State of Israel (1979) (ISBN 0-671-61016-3)
• Entebbe Diary (1991) (ISBN 965-248-111-4)
• The New Middle East (1993) (ISBN 0-8050-3323-8)
• Battling for Peace: a memoir (1995) (ISBN 0-679-43617-0)
• For the Future of Israel (1998) (ISBN 0-8018-5928-X)
• The Imaginary Voyage : With Theodor Herzl in Israel (1999) (ISBN 1-55970-468-3) ___________________________________________________________________

Born in Vishnevo, Shimon Peres (originally Persky/i) settled in Eretz Yisrael with his parents in 1934. He studied at the Ben Shemen Agricultural School and was a founder of Kibbutz Alumot in the Jordan Valley. He was elected secretary of the labor-oriented youth movement HaNoar Ha'Oved in 1943.

A protege of David Ben Gurion, Israel's first Prime Minister, Peres entered government service in the Ministry of Defense in 1948. During the War of Independence he was responsible for arms purchases and recruitment; in 1948 he became head of the Israel Navy; in 1953 he was appointed Director-General of the Ministry of Defense, a position he held until 1959. During his tenure at the Defense Ministry in the 1950s and 1960s, he was instrumental in planning the Sinai Campaign (1956). He reorganized the ministry, strengthened relations with France and was also instrumental in the establishment of Israel Aircraft Industries, as well as the Dimona project leading to Israel's nuclear capability.

Shimon Peres originally entered the Knesset with David Ben Gurion's Mapai party, eventually switching, along with Ben Gurion, to the independent Rafi list. He was first elected to the Knesset in 1959 and was appointed deputy Minister of Defense, a position he held from 1959-1965. In 1967, he initiated the negotiations which led to the formation of the Israel Labor Party and became its deputy secretary-general.

In 1969, he joined the government as a Minister without Portfolio and was responsible for economic development in the administered territories after the Six Day War. He then became Minister of Immigrant Absorption and later, Minister of Transport and Communications, a position he held from 1970-1974. In 1974, Peres became Minister of Information and later, Minister of Defense (1974-1977) in the first government headed by Prime Minister Yitzhak Rabin. In this position, he signed the Interim Agreement with Egypt in 1975, had ministerial responsibility for the Entebbe rescue operation (1976) and opened the Good Fence on Israel's northern border with Lebanon.

When Rabin resigned from the government in 1977, Shimon Peres became head of the Labor Party, which went into opposition following the election of the first Likud government. In 1984, a national unity government was formed, following indecisive results in a subsequent general election. Peres shared the office of Prime Minister in rotation with the Likud bloc's Yitzhak Shamir: first, Peres was Prime Minister and Shamir was Foreign Minister, then they changed positions. During his term as Prime Minister (1984-1986), Israel withdrew from Lebanon to the Security Zone in the South.

Shimon Peres subsequently became Finance Minister in a Likud-led government, but left office in 1990, when the coalition collapsed, because of differences over peace talks with the Palestinians. In 1992, Shimon Peres was defeated by Yitzhak Rabin in the contest for the chairmanship of the Labor party. Labor won the general election that year and Shimon Peres became Rabin's Foreign Minister. As Foreign Minister in the second government headed by Yitzhak Rabin, he helped negotiate the Declaration of Principles between the PLO and Israel, signed in September 1993. In recognition of his efforts, Peres was awarded the Nobel Peace Prize in 1994, alongside Yitzhak Rabin and Yassir Arafat. He continued to be involved in the negotiations for peace, in successive agreements, including the Peace Treaty with Jordan in 1994.

When Prime Minster Yitzhak Rabin was assassinated in 1995, a deeply shaken Shimon Peres took the lead. He formed a new government, in which he served as both Prime Minister and Minister of Defense, but was defeated in the general elections the following year by Yitzhak Shamir's Likud successor, Benjamin Netanyahu. In 1997, former IDF Chief of Staff Ehud Barak took over the helm of the Labor party from Shimon Peres, and won the 1999 General Election.

Labor proposed Peres as candidate for the Presidential election in 2000, but this was won for the first time by a Likud candidate, Moshe Katsav. Barak's government did not last, and this led to a unique Special Election for the Premiership in 2001, in which Barak lost to Likud leader Ariel Sharon. Shimon Peres returned to active political life as Foreign Minister in the Likud-led National Unity government from 2001-late 2002, when Labor left the government and a General Election was declared.

In disarray after its election defeat to the Likud in 2003, the Labor Party approached Shimon Peres to lead the party provisionally, in order to rebuild it. His leadership was repeatedly challenged - particularly during the Likud-Labor coalition that was built with Likud Prime Minister Ariel Sharon solely to implement the Disengagement Plan, during which Shimon Peres held the post of Vice Premier.

Peres lost the leadership of the Labor Party to Amir Peretz in late 2005 and the Likud government fell, in a series of domino effects that began the run-up to a General Election. Shortly after, Peres joined Ariel Sharon in the latter's newly formed Kadima Party (center), resigning his Knesset seat to enable him to play a different political role, but the Prime Minister suffered a major stroke and was hospitalized in critical condition. Shimon Peres became the No.2 persona in the Kadima Party, was elected to the 17th Knesset, where Kadima formed the government coalition, and continued to engage in diplomatic activity.

On 13th June 2007, Shimon Peres was elected the ninth President of the State of Israel.

Shimon Peres is an eminent international figure and has been active not only as a member of the Israel Labor Party, the Knesset, and the Israel government: he is a longstanding member the Socialist International, an international elder statesman, and is the founder of the Peres Peace Center (1997), which sponsors peaceful cooperative and development projects. He is also the author of numerous books.

Further References:

English

http://www.knesset.gov.il/mk/eng/mk_eng.asp?mk_individual_id_t=104

http://www.mfa.gov.il/MFA/Facts+About+Israel/State/Shimon+Peres.htm

http://nobelprize.org/peace/laureates/1994/peres-bio.html

http://www.achievement.org/autodoc/page/per0bio-1

http://en.wikipedia.org/wiki/Shimon_Peres

http://www.peres-center.org

Hebrew

http://www.knesset.gov.il/mk/heb/mk.asp?mk_individual_id_t=104

http://www.ynet.co.il/yaan/0,7340,L-19347,00.html

http://www.jafi.org.il/education/50/heads/peres.htm

http://elections.walla.co.il/?w=/8124/581/1/@entity

http://www.snunit.k12.il/seder/flux/peres.html

Russian

http://www.migzar.ru/articles/141.html

http://www.jafi.org.il/education/100/russian/people/StatesMen/Peres...

Spanish

http://www.mfa.gov.il/MFAES/Facts%20About%20Israel/Shimn%20Peres

http://es.wikipedia.org/wiki/Shimon_Peres

שמעון פרס (2 באוגוסט 1923, כ' באב ה'תרפ"ג – 28 בספטמבר 2016, כ"ה באלול ה'תשע"ו) היה פוליטיקאי ואיש ציבור ישראלי. כיהן כנשיאהּ התשיעי של מדינת ישראל בשנים 2007–2014, וכראש הממשלה בשנים 1984–1986, וכן במשך כשבעה חודשים לאחר רצח רבין, בשנים 1995–1996. במשך כחמישה עשורים שימש חבר הכנסת ובחלקם היה שר בממשלות ישראל בתפקידים בכירים

מגיל צעיר היה מעורב בעשייה ביטחונית וציבורית בישראל. בגיל 29 מונה למנכ"ל משרד הביטחון. נמנה עם מקימי הקריה למחקר גרעיני בדימונה והתעשייה האווירית.

בשנת 1959 נבחר לראשונה לכנסת הרביעית מטעם מפלגת מפא"י, ומאז שירת בה כחבר הכנסת, שר במשרדים שונים בממשלות ישראל, ובאופוזיציה, במשך 48 שנים רצופות, למעט מספר חודשים – יותר מכל חבר כנסת אחר, עד שנבחר לנשיא ב-2007. כיהן כיושב ראש מפלגת העבודה לזמן הממושך ביותר, במשך כ-15 שנים: מ-1977 עד ל-1992.

פעמיים כיהן בתפקיד ראש הממשלה:

ראש ממשלת ישראל העשרים ואחת בין השנים 1984 ו-1986, לאחר שתוצאות הבחירות לכנסת האחת עשרה לא הצליחו להביא להכרעה בין המערך שבראשו עמד, ובין הליכוד שבראשו עמד יצחק שמיר; שתי המפלגות החליטו לקיים "הסכם רוטציה", שלפיו ישמש כל אחד מן המנהיגים שנתיים בתפקיד ראש ממשלת אחדות, כאשר פרס יהיה הראשון.

ראש ממשלת ישראל העשרים ושש בין נובמבר 1995, לאחר רצח יצחק רבין, ועד למאי 1996, אז החליפו בתפקיד בנימין נתניהו בעקבות ניצחונו על פרס בבחירות לכנסת הארבע עשרה ולראשות הממשלה.

פרס היה שר החוץ בממשלתו השנייה של יצחק רבין (1995-1992), והיה בין המובילים של תהליך אוסלו, סדרת מגעים בין מדינת ישראל ואש"ף, אשר הביאו להסכמות שניתן להן תוקף עם החתימה הפומבית על הסכמי אוסלו. על תהליך זה הוענק לו, ליצחק רבין וליאסר ערפאת פרס נובל לשלום לשנת 1994.

NYTimes Obituary

Shimon Peres (Hebrew: שמעון פרס)‎‎; born Szymon Perski; August 2, 1923 – September 28, 2016) was an Israeli statesman and the ninth President of Israel, serving from 2007 to 2014. Peres served twice as the Prime Minister of Israel and twice as Interim Prime Minister, and he was a member of twelve cabinets in a political career spanning nearly 70 years. Peres was elected to the Knesset in November 1959 and, except for a three-month-long hiatus in early 2006, served continuously until 2007, when he became President, serving in the role for another seven years. At the time of his retirement in 2014, he was the world's oldest head of state. He was considered the last link to Israel's founding generation.

From a young age, he was renowned for his oratorical brilliance, and was chosen as a protégé by David Ben Gurion, Israel's founding father. He began his political career in the late 1940s, holding several diplomatic and military positions during and directly after the Israeli War for Independence. His first high-level government position was as Deputy Director-General of Defense in 1952 which he attained at the age of 28, and Director-General from 1953 until 1959. In 1956, he took part in the historic negotiations on the Protocol of Sèvres described by British Prime Minister Anthony Eden as the "highest form of statesmanship".

In 1963, he held negotiations with U.S. President John F. Kennedy, which concluded the sale of Hawk anti-aircraft missiles to Israel, the first sale of US military equipment to Israel. On 26 October 1994, Jordan and Israel signed the Israel–Jordan peace treaty, which had been initiated by Israeli Prime Minister Yitzhak Rabin and Foreign Minister Shimon Peres. Peres won the 1994 Nobel Peace Prize together with Yitzhak Rabin and Yasser Arafat for the peace talks that he participated in as Israeli Foreign Minister, producing the Oslo Accords. During his career, he represented five political parties in the Knesset: Mapai, Rafi, the Alignment, Labor and Kadima, and led Alignment and Labor. In 1996, he founded the Peres Center for Peace, which has the aim of "promoting lasting peace and advancement in the Middle East by fostering tolerance, economic and technological development, cooperation and well-being."

Peres was polyglot, speaking Polish, French, English, Russian, Yiddish and Hebrew, although he never lost his Polish accent when speaking in Hebrew. In his private life, he was a poet and songwriter, writing stanzas during cabinet meetings, with some of his poems later being recorded as songs in albums. As a result of his deep literary interests, he could quote from Hebrew prophets, French literature, and Chinese philosophy with equal ease.

Peres died two weeks following a stroke, near Tel Aviv, on September 28, 2016.

Biography

Early years

Shimon Peres was born Szymon Perski, on 2 August 1923, in Wiszniew, Poland (now Vishnyeva, Belarus), to Yitzhak (1896–1962) and Sara (1905–1969 née Meltzer) Perski. The family spoke Hebrew, Yiddish and Russian at home, and Peres learned Polish at school. He then learned to speak English and French. His father was a wealthy timber merchant, later branching out into other commodities; his mother was a librarian. Peres had a younger brother, Gershon, and was a relative of American film star Lauren Bacall (born Betty Joan Persky).

Peres's grandfather, Rabbi Zvi Meltzer, a grandson of Rabbi Chaim Volozhin, had a great impact on his life. In an interview, Peres said: "As a child, I grew up in my grandfather’s home… I was educated by him… my grandfather taught me Talmud. It was not as easy as it sounds. My home was not an observant one. My parents were not Orthodox but I was Haredi. At one point, I heard my parents listening to the radio on the Sabbath and I smashed it."

Ministry of Defense

In 1952, he was appointed Deputy Director-General of the Ministry of Defense, and the following year, he became Director-General. At age 29, he was the youngest person to hold this position. He was involved in arms purchases and establishing strategic alliances that were important for the State of Israel. He was instrumental in establishing close relations with France, securing massive amounts of quality arms that, in turn, helped to tip the balance of power in the region.

Owing to Peres' mediation, Israel acquired the advanced Dassault Mirage III French jet fighter, established the Dimona nuclear reactor and entered into a tri-national agreement with France and the United Kingdom, positioning Israel in what would become the 1956 Suez Crisis. Peres continued as a primary intermediary in the close French-Israeli alliance from the mid-1950s, although from 1958, he was often involved in tense negotiations with Charles de Gaulle over the Dimona project.

1956 Suez Crisis

From 1954, as Director-General of the Ministry of Defense, Peres was involved in the planning of the 1956 Suez War, in partnership with France and Britain. Peres was sent by David Ben-Gurion to Paris, where he held secret meetings with the French government. Peres was instrumental in negotiating the Franco-Israeli agreement for a military offensive. In November 1954, Peres visited Paris, where he was received by the French Defense Minister Marie-Pierre Kœnig, who told him that France would sell Israel any weapons it wanted to buy. By early 1955, France was shipping large amounts of weapons to Israel. In April 1956, following another visit to Paris by Peres, France agreed to disregard the Tripartite Declaration, and supply more weapons to Israel. During the same visit, Peres informed the French that Israel had decided upon war with Egypt in 1956. Throughout the 1950s, an extraordinarily close relationship existed between France and Israel, characterised by unprecedented cooperation in the fields of defense and diplomacy. For his work as the architect of this relationship, Peres was awarded the highest medal of the French Legion of Honour.

At Sèvres, Peres took part in planning alongside Maurice Bourgès-Maunoury, Christian Pineau and Chief of Staff of the French Armed Forces General Maurice Challe, and British Foreign Secretary Selwyn Lloyd and his assistant Sir Patrick Dean. Britain and France enlisted Israeli support for an alliance against Egypt. The parties agreed that Israel would invade the Sinai. Britain and France would then intervene, purportedly to separate the warring Israeli and Egyptian forces, instructing both to withdraw to a distance of 16 kilometres from either side of the canal. The British and French would then argue, according to the plan, that Egypt's control of such an important route was too tenuous, and that it needed be placed under Anglo-French management. The agreement at Sèvres was initially described by British Prime Minister Anthony Eden as the "highest form of statesmanship". The three allies, especially Israel, were mainly successful in attaining their immediate military objectives. However, the extremely hostile reaction to the Suez Crisis from both the United States and the USSR forced them to withdraw, resulting in a failure of Britain and France's political and strategic aims of controlling the Suez Canal.

Political career

Peres was first elected to the Knesset in the 1959 elections, as a member of the Mapai party. He was given the role of Deputy Defense Minister, which he filled until 1965. Peres and Moshe Dayan left Mapai with David Ben-Gurion to form a new party, Rafi, which reconciled with Mapai and joined the Alignment (a left-wing alliance) in 1968. He held negotiations with John F. Kennedy, which concluded with the sale of Hawk anti-aircraft missiles to Israel, the first sale of US military equipment to Israel.

In 1969, Peres was appointed Minister of Immigrant Absorption and in 1970 he became Minister of Transportation and Communications. In 1974, after a period as Information Minister, he was appointed Minister of Defense in the Yitzhak Rabin government, having been Rabin's chief rival for the post of Prime Minister after Golda Meir resigned in the aftermath of the Yom Kippur War During this time, Peres continued to challenge Rabin for the chairmanship of the party, but in 1977, he again lost to Rabin in the party elections.

Peres succeeded Rabin as party leader prior to the 1977 elections when Rabin stepped down in the wake of a foreign currency scandal involving his wife. As Rabin could not legally resign from the transition government, he officially remained Prime Minister, while Peres became the unofficial acting Prime Minister. Peres led the Alignment to its first ever electoral defeat, when Likud under Menachem Begin won sufficient seats to form a coalition that excluded the left. After only a month on top, Peres assumed the role of opposition leader. After turning back a comeback bid by Rabin in 1980, Peres led his party to another, narrower, loss in the 1981 elections. In the 1984 elections, the Alignment won more seats than any other party but failed to muster the majority of 61 mandates needed to form a left-wing coalition. Alignment and Likud agreed to an unusual "rotation" arrangement, or unity government, in which Peres would serve as Prime Minister and the Likud leader Yitzhak Shamir would be Foreign Minister, swapping positions mid-way through the term. A highlight of this time in office was a trip to Morocco to confer with King Hassan II.

"Peace is not the pursuit of war by other means. Peace consists of putting an end to the red ink of past history and starting anew in a different color."

As part of the deal, after two years Peres and Shamir traded places, and in 1986 Peres became foreign minister. In 1988 the Alignment, led by Peres, suffered another narrow defeat. He agreed to renew the coalition with the Likud, this time conceding the premiership to Shamir for the entire term. In the national unity government of 1988–90, Peres served as Vice Premier and Minister of Finance. He and the Alignment finally left the government in 1990, after "the dirty trick" – a failed bid to form a narrow government based on a coalition of the Alignment, small leftist factions and ultra-orthodox parties.

Oslo Accords, Peace with Jordan, and Nobel Peace Prize

Yitzhak Rabin, Shimon Peres and Yasser Arafat receiving the Nobel Peace Prize following the Oslo Accords. From 1990 Peres led the opposition in the Knesset until, in early 1992, he was defeated in the first primary elections of the new Israeli Labor Party (which had been formed by the consolidation of the Alignment into a single unitary party) by Yitzhak Rabin, whom he had replaced fifteen years earlier. Peres remained active in politics, however, serving as Rabin's foreign minister from 1992. Secret negotiations with Yasser Arafat's PLO organization led to the Oslo Accords, which won Peres, Rabin and Arafat the Nobel Peace Prize. After Rabin's assassination in 1995, Peres served as Acting Prime Minister and Acting Defense Minister for seven months until the 1996 elections, during which he attempted to maintain the momentum of the peace process.

On 26 October 1994, Jordan and Israel signed the Israel–Jordan peace treaty, which had been initiated by Prime Minister Yitzhak Rabin and Foreign Minister Shimon Peres. The ceremony was held in the Arava valley of Israel, north of Eilat and near the Jordanian border. Prime Minister Rabin and Prime Minister Abdelsalam al-Majali signed the treaty and the President of Israel Ezer Weizman shook hands with King Hussein. US President Bill Clinton observed, accompanied by US Secretary of State Warren Christopher. The treaty brought an end to 46 years of official war between Israel and Jordan.

"Peace is very much like love. It is a romantic process—you have to be living it, you have to invest in it, you have to trust it. As you cannot impose love, so you cannot impose peace."— Shimon Peres, 1997

On April 11, 1996, Prime Minister Peres initiated Operation Grapes of Wrath, which was triggered by Hezbollah Katyusha rockets fired into Israel in response to the killing of two Lebanese by an IDF missile. Israel conducted massive air raids and extensive shelling in southern Lebanon. 106 Lebanese civilians died in the shelling of Qana, when a UN compound was hit in an Israeli shelling.

In 1996, he founded the Peres Center for Peace, which has the aim of "promoting lasting peace and advancement in the Middle East by fostering tolerance, economic and technological development, cooperation and well-being."

During his term, Peres promoted the use of the Internet in Israel and created the first website of an Israeli prime minister. However, he was narrowly defeated by Benjamin Netanyahu in the first direct elections for Prime Minister in 1996. In 1997 he did not seek re-election as Labor Party leader and was replaced by Ehud Barak. Barak rebuffed Peres's attempt to secure the position of party president and upon forming a government in 1999 appointed Peres to the minor post of Minister of Regional Co-operation.

In 2000, Peres ran for a seven-year term as Israel's President, a ceremonial head of state position which usually authorizes the selection of Prime Minister. Had he won, as was expected, he would have been the first ex-Prime Minister to be elected President. However, he lost to Likud candidate Moshe Katsav. Katsav's victory was attributed in part to evidence that Peres planned to use the position to support the increasingly unpopular peace processes of the government of Ehud Barak.

Following Ehud Barak's defeat by Ariel Sharon in the 2001 direct election for Prime Minister, Peres made yet another comeback. He led Labor into a national unity government with Sharon's Likud and secured the post of Foreign Minister. The formal leadership of the party passed to Binyamin Ben-Eliezer, and in 2002 to Haifa mayor Amram Mitzna. Peres was much criticized on the left for clinging to his position as Foreign Minister in a government that was not seen as advancing the peace process, despite his own dovish stance. He left office only when Labor resigned from the government in advance of the 2003 elections. After the party under the leadership of Mitzna suffered a crushing defeat, Peres again emerged as interim leader. He led the party into a coalition with Sharon once more at the end of 2004 when the latter's support of "disengagement" from Gaza presented a diplomatic program Labor could support.

Peres won the chairmanship of the Labor Party in 2005, in advance of the 2006 elections. As party leader, he favored pushing off the elections for as long as possible. He claimed that an early election would jeopardize both the September 2005 Gaza withdrawal plan and the standing of the party in a national unity government with Sharon. However, the majority pushed for an earlier date, as younger members of the party, among them Ophir Pines-Paz and Isaac Herzog, overtook established leaders such as Binyamin Ben-Eliezer and Haim Ramon in the party ballot to divide up government portfolios. Peres continually led in the polls, defying predictions that rivals would overtake him. Peres lost the leadership election with 40% to Peretz's 42.4%.

“Optimists and pessimists die the same way. They just live differently. I prefer to live as an optimist. ” — Shimon Peres, 2005

Support for Sharon and joining Kadima

On November 30, 2005 Peres announced that he was leaving the Labor Party to support Ariel Sharon and his new Kadima party. In the immediate aftermath of Sharon's debilitating stroke, there was speculation that Peres might take over as leader of the party; most senior Kadima leaders, however, were former members of Likud and indicated their support for Ehud Olmert as Sharon's successor.

Labor reportedly tried to woo Peres back to the fold. However, he announced that he supported Olmert and would remain with Kadima. Peres had previously announced his intention not to run in the March elections. Following Kadima's win in the election, Peres was given the role of Vice Prime Minister and Minister for the Development of the Negev, Galilee and Regional Economy.

Presidency: 2007–2014

On June 13, 2007, Peres was elected President of the State of Israel by the Knesset. 58 of 120 members of the Knesset voted for him in the first round (whereas 38 voted for Reuven Rivlin, and 21 for Colette Avital). His opponents then backed Peres in the second round and 86 members of the Knesset voted in his favor, while 23 objected. He resigned from his role as a Member of the Knesset the same day, having been a member since November 1959 (except for a three-month period in early 2006), the longest serving in Israeli political history. Peres was sworn in as President on July 15, 2007.

Israel must not only be an asset but a value. A moral, cultural and scientific call for the promotion of man, every man. It must be a good and warm home for Jews who are not Israelis, as well as for Israelis who are not Jews. And it must create equal opportunities for all, without discriminating between religion, nationality, community or sex... I have seen Israel in its most difficult hours and also in moments of achievement and spiritual uplifting. My years place me at an observation point from which can be viewed the scene of our reviving nation, spread out in all its glory... Permit me to remain an optimist. Permit me to be a dreamer of his people. If sometimes the atmosphere is autumnal, and also if today, the day seems suddenly grey, the president Israel has chosen will never tire of encouraging, awakening and reminding - because spring is waiting for us. The spring will definitely come.

In June 2011, he was awarded the honorary title of sheikh by Bedouin dignitaries in Hura for his efforts to achieve Middle East peace. Peres thanks his hosts by saying "This visit has been a pleasure. I am deeply impressed by Hura. You have done more for yourselves than anyone else could have". He told the Mayor of Hura, Dr. Muhammad Al-Nabari, and members of Hura's governing council, that they were "part of the Negev. It cannot be developed without developing the Bedouin community, so that it may keep its traditions while joining the modern world."

Political views

Peres described himself as a "Ben-Gurionist", after his mentor Ben-Gurion.

As a younger man, Peres was once considered a "hawk". He was a protégé of Ben-Gurion and Dayan and an early supporter of the West Bank settlers during the 1970s. However, after becoming the leader of his party his stance evolved. Subsequently he was seen as a dove, and a strong supporter of peace through economic cooperation. While still opposed, like all mainstream Israeli leaders in the 1970s and early 1980s, to talks with the PLO, he distanced himself from settlers and spoke of the need for "territorial compromise" over the West Bank and Gaza. For a time he hoped that King Hussein of Jordan could be Israel's Arab negotiating partner rather than Yasser Arafat. Peres met secretly with Hussein in London in 1987 and reached a framework agreement with him, but this was rejected by Israel's then Prime Minister, Yitzhak Shamir. Shortly afterward the First Intifada erupted, and whatever plausibility King Hussein had as a potential Israeli partner in resolving the fate of the West Bank evaporated. Subsequently, Peres gradually moved closer to support for talks with the PLO, although he avoided making an outright commitment to this policy until 1993.

Peres was perhaps more closely associated with the Oslo Accords than any other Israeli politician (Rabin included) with the possible exception of his own protégé, Yossi Beilin. He remained an adamant supporter of the Oslo Accords and the Palestinian Authority since their inception despite the First Intifada and the al-Aqsa Intifada (Second Intifada). However, Peres supported Ariel Sharon's military policy of operating the Israeli Defense Forces to thwart suicide bombings.

Peres' foreign policy outlook was markedly realist. To placate Turkey, Peres allegedly downplayed the Armenian genocide. Peres stated: "We reject attempts to create a similarity between the Holocaust and the Armenian allegations. Nothing similar to the Holocaust occurred. It is a tragedy what the Armenians went through but not a genocide." Although Peres himself did not retract the statement, the Israeli Foreign Ministry later issued a cable to its missions which stated that "The minister absolutely did not say, as the Turkish news agency alleged, 'What the Armenians underwent was a tragedy, not a genocide.'" However, according to Armenian news agencies, the statement released by the Israeli consulate in Los Angeles did not include any mention that Peres had not said that the events were not genocide.

On the issue of the nuclear program of Iran and the supposed existential threat this poses for Israel, Peres stated, "I am not in favor of a military attack on Iran, but we must quickly and decisively establish a strong, aggressive coalition of nations that will impose painful economic sanctions on Iran", adding "Iran's efforts to achieve nuclear weapons should keep the entire world from sleeping soundly." In the same speech, Peres compared Iranian President Mahmoud Ahmadinejad and his call to "wipe Israel off the map" to the genocidal threats to European Jewry made by Adolf Hitler in the years prior to the Holocaust. In an interview with Army Radio on 8 May 2006 he remarked that "the president of Iran should remember that Iran can also be wiped off the map."Peres was a proponent of Middle East economic integration.

Post-presidency

"Sometimes people ask me, 'What is the greatest achievement you have reached in your lifetime?' So I reply that there was a great painter named Mordecai Ardon, who was asked which picture was the most beautiful he had ever painted. Ardon replied, 'The picture I will paint tomorrow.' That is also my answer."

Peres announced in April 2013 that he would not seek to extend his tenure beyond 2014. His successor, Reuven Rivlin, was elected on 10 June 2014 and took office on July 24, 2014.

Death

On September 13, 2016, Peres, aged 93, suffered a "massive stroke" and was hospitalized at the Sheba Medical Center in Israel. His condition stabilized, but on September 27, 2016 it was reported that he had suffered irreversible brain damage and organ failure and was reportedly in terminal condition. He died the following day in hospital. Peres was described by The New York Times as having done "more than anyone to build up his country’s formidable military might, then [having] worked as hard to establish a lasting peace with Israel’s Arab neighbors."

On his death, tributes were paid to him from leaders across the world. The President of Russia, Vladimir Putin said: "I was extremely lucky to have met this extraordinary man many times. And every time I admired his courage, patriotism, wisdom, vision and ability to get down to the essence of the most difficult issues."The President of the United States, Barack Obama said: "I will always be grateful that I was able to call Shimon my friend... He was guided by a vision of the human dignity and progress that he knew people of goodwill could advance together." The President of China, Xi Jinping said: "His death is the loss of an old friend for China." The President of India, Pranab Mukherjee said: "Peres would be remembered as a steadfast friend of India... I warmly recall my last meeting with him."Many world leaders have announced plans to attend his funeral.

Personal life and family

"Every woman is civilization itself." - Shimon Peres, December 2015

In May 1945 Peres married Sonya Gelman, whom he had met in the Ben Shemen Youth Village, where her father served as a carpentry teacher. The couple married after Sonya finished her military service as a truck driver in the British Army during World War II. Through the years Sonya chose to stay away from the media and keep her privacy and the privacy of her family, despite her husband's extensive political career. Sonya Peres was unable to attend Shimon's 2007 presidential inauguration ceremony because of ill health. With the election of Peres for president, Sonya Peres, who had not wanted her husband to accept the position, announced that she would stay in the couple's apartment in Tel Aviv and not join her husband in Jerusalem. The couple thereafter lived separately. She died on January 20, 2011, aged 87, from heart failure at her apartment in Tel Aviv.

Shimon and Sonya Peres had three children:

A daughter, Dr. Tsvia ("Tsiki") Walden, a linguist and professor at Beit Berl Academic College;

An elder son, Yoni, director of Village Veterinary Center, a veterinary hospital on the campus of Kfar Hayarok Agricultural School near Tel Aviv. He specializes in the treatment of guide dogs;

A younger son, Nehemia ("Chemi"), co-founder and Managing General Partner of Pitango Venture Capital, one of Israel's largest venture capital funds. Chemi Peres is a former helicopter pilot in the IAF.

Peres was a cousin of actress Lauren Bacall (born Betty Joan Persky), although the two only discovered this in the 1950s. He said: "In 1952 or 1953 I came to New York... Lauren Bacall called me, said that she wanted to meet, and we did. We sat and talked about where our families came from, and discovered that we were from the same family".

Poetry

Peres was a life-long writer of poetry and songs. He wrote his first song when he was 8, during his childhood in Poland. He was inspired to write, including during cabinet meetings. Many of his poems were turned into songs, with the proceedings of the albums going to charity. His songs have been performed by artists including Andrea Bocelli and Liel Kolet. The most recent of his songs was "Chinese Melody" (recorded in Mandarin with Chinese and Israeli musicians), released in February 2016, which he wrote to celebrate the Year of the Monkey.

Awards and recognition

• 1985: Honorary Ph.D., Tel Aviv University, Israel
• 1985: Honorary Ph.D., Hebrew University of Jerusalem, Israel
• 1994: Nobel Peace Prize together with Yitzhak Rabin and Yasser Arafat
• 2008: Honorary doctorate of Law from King's College London
• 2008: Honorarily appointed Knight Grand Cross of the Order of St Michael and St George.
• 2009: Honorary Ph.D., Weizmann Institute of Science, Israel
• 2012, June: Presidential Medal of Freedom from US President Barack Obama
• 2014, 19 May: The United States House of Representatives voted on "H.R. 2939"., a bill to award Peres the Congressional Gold Medal. The bill said that "Congress proclaims its unbreakable bond with Israel."
• Honorary doctorate from the Technion, Israel Institute of Technology, Israel
• Honorary doctorate from Ben Gurion University of the Negev, Israel

Shimon Peres is the author of eleven books, including:

• The Next Step (1965)
• David's Sling (1970) (ISBN 0-297-00083-7)
• And Now Tomorrow (1978)
• From These Men: seven founders of the State of Israel (1979) (ISBN 0-671-61016-3)
• Entebbe Diary (1991) (ISBN 965-248-111-4)
• The New Middle East (1993) (ISBN 0-8050-3323-8)
• Battling for Peace: a memoir (1995) (ISBN 0-679-43617-0)
• For the Future of Israel (1998) (ISBN 0-8018-5928-X)
• The Imaginary Voyage : With Theodor Herzl in Israel (1999) (ISBN 1-55970-468-3) ___________________________________________________________________

Further References:

English

http://www.knesset.gov.il/mk/eng/mk_eng.asp?mk_individual_id_t=104

http://www.mfa.gov.il/MFA/Facts+About+Israel/State/Shimon+Peres.htm

http://nobelprize.org/peace/laureates/1994/peres-bio.html

http://www.achievement.org/autodoc/page/per0bio-1

http://en.wikipedia.org/wiki/Shimon_Peres

http://www.peres-center.org

Hebrew

http://www.knesset.gov.il/mk/heb/mk.asp?mk_individual_id_t=104

http://www.ynet.co.il/yaan/0,7340,L-19347,00.html

http://www.jafi.org.il/education/50/heads/peres.htm

http://elections.walla.co.il/?w=/8124/581/1/@entity

http://www.snunit.k12.il/seder/flux/peres.html

Russian

http://www.migzar.ru/articles/141.html

http://www.jafi.org.il/education/100/russian/people/StatesMen/Peres...

Spanish

http://www.mfa.gov.il/MFAES/Facts%20About%20Israel/Shimn%20Peres

http://es.wikipedia.org/wiki/Shimon_Peres

שמעון פֶּרֶס

' (2 באוגוסט 1923[1][2][3], כ' באב תרפ"ג – 28 בספטמבר 2016, כ"ה באלול תשע"ו) היה פוליטיקאי ואיש ציבור ישראלי. כיהן כנשיאהּ התשיעי של מדינת ישראל, בין השנים 2007–2014, וכראש ממשלת ישראל השמיני בשנים 1984–1986, וכן במשך כשבעה חודשים לאחר רצח רבין, בשנים 1995–1996. במשך כחמישה עשורים שימש חבר הכנסת ובחלקם היה שר בממשלות ישראל בתפקידים בכירים. היה יושב ראש מפלגת העבודה במשך כ-20 שנים.

מגיל צעיר היה מעורב בעשייה ביטחונית וציבורית בישראל. בגיל 29 מונה למנכ"ל משרד הביטחון. נמנה עם מקימי הקריה למחקר גרעיני בדימונה והתעשייה האווירית.

בשנת 1959 נבחר לראשונה לכנסת הרביעית מטעם מפלגת מפא"י, ומאז שירת בה כחבר הכנסת, שר במשרדים שונים בממשלות ישראל, ובאופוזיציה, במשך 48 שנים רצופות, למעט מספר חודשים – יותר מכל חבר כנסת אחר, עד שנבחר לנשיא ב-2007. כיהן כיושב ראש מפלגת העבודה לזמן הממושך ביותר, במשך כ-20 שנים: מ-1977 עד ל-1992, 1995-1997, 2003-2005.

פעמיים כיהן בתפקיד ראש הממשלה:

ממשלת ישראל העשרים ואחת בין השנים 1984–1986, לאחר שתוצאות הבחירות לכנסת האחת עשרה לא הצליחו להביא להכרעה בין המערך שבראשו עמד, ובין הליכוד שבראשו עמד יצחק שמיר; שתי המפלגות החליטו לקיים "הסכם רוטציה", שלפיו ישמש כל אחד מן המנהיגים שנתיים בתפקיד ראש ממשלת אחדות, כאשר פרס יהיה הראשון. ממשלת ישראל העשרים ושש בין נובמבר 1995, לאחר רצח יצחק רבין, ועד למאי 1996, אז החליפו בתפקיד בנימין נתניהו בעקבות ניצחונו על פרס בבחירות לכנסת הארבע עשרה ולראשות הממשלה. פרס היה שר החוץ בממשלתו השנייה של יצחק רבין (1992–1995), והיה בין המובילים של תהליך אוסלו, סדרת מגעים בין מדינת ישראל ואש"ף, אשר הביאו להסכמות שניתן להן תוקף עם החתימה הפומבית על הסכמי אוסלו. על תהליך זה הוענק לו, ליצחק רבין וליאסר ערפאת פרס נובל לשלום לשנת 1994.

תוכן עניינים 1 ביוגרפיה 1.1 תחילת פעילותו הביטחונית 1.2 מנכ"ל משרד הביטחון 1.2.1 הידוק הברית הביטחונית עם צרפת, 1954 1.2.2 העסק הביש והיחסים עם לבון 1.2.3 מלחמת סיני 1.2.4 אחרי מלחמת סיני 1.2.5 הכור בדימונה 1.3 סגן שר הביטחון 1.4 ברפ"י 1.5 שר בממשלת גולדה מאיר 1.6 ההתמודדות הראשונה מול רבין 1.7 שר הביטחון 1.7.1 מבצע יונתן 1.8 מערכת הבחירות של 1977 והמהפך 1.9 באופוזיציה לליכוד 1.9.1 תקופת ממשלת בגין הראשונה 1.10 מערכת הבחירות של 1981 1.10.1 ממשלת בגין השנייה 1.11 ראש ממשלה: כהונה ראשונה 1.11.1 מערכת הבחירות של 1984 1.11.2 ראש ממשלת האחדות 1.12 בממשלות שמיר 1.12.1 "התרגיל המסריח" 1.13 בממשלת רבין השנייה 1.13.1 כשר החוץ 1.14 ראש ממשלה: כהונה שנייה 1.15 פעילות פוליטית מאוחרת 1.16 תפקידיו העיקרים של פרס בממשלה 1.17 נשיא מדינת ישראל 1.18 לאחר הנשיאות 1.19 מותו והלוויתו 2 תדמית, חזון ומורשת 3 פרסים ועיטורים 4 הנצחה 5 משפחה 6 ספריו ושיריו 7 שמעון פרס בקריקטורות 8 לקריאה נוספת 9 קישורים חיצוניים 10 הערות שוליים ביוגרפיה

שמעון פרס (עומד שלישי מימין) עם משפחתו, 1930 לערך

שמעון פרס בנעוריו, 1936 נולד בשם שמעון פֶּרְסְקי (בפולנית: Szymon Perski[4]%29 בעיירה וִישְׁנֶבָה[5] שבפולין (כיום בבלארוס). אביו, יצחק פרסקי, היה סוחר עצים אמיד, ואמו, שרה לבית מלצר, הייתה ספרנית ומורה לרוסית. משפחתו מיוחסת לרב חיים מוולוז'ין[6]. בילדותו הושפע פרס מסבו מצד אמו, צבי הירש מלצר, בוגר ישיבת וולוז'ין. בגיל ארבע אף נסע עם סבו לראדין וקיבל ברכת אריכות ימים מהחפץ חיים[7]. הסב חשף את פרס לגמרא, אך גם לספרות העולמית והעברית[8]. סבו היה ראש הקהילה בעיירתם[9]. בני משפחות אביו ואמו נרצחו בידי הנאצים עם כאלפיים מבני העיירה. בנאום שנשא בפני הכנסת בעת השבעתו לנשיא מדינת ישראל, הזכיר פרס בחיבה את הסב, אשר "עיצב את עולמי כילד", ובעת השואה היה בין "אחרוני היהודים שהובלו לבית הכנסת העשוי מעץ ונשרפו חיים בתוכו, כאשר טליתותיהם על כְּתֵפָם". על פי עדותו של פרס, הסב ליווה אותו אל תחנת הרכבת בדרכו לארץ ישראל ובקשתו האחרונה מהנכד הייתה "להישאר תמיד יהודי"[10]. על שמו נקראה בתו צביה[11].

בשנת 1931 עלה האב לארץ ישראל המנדטורית, ושלוש שנים לאחר מכן, בשנת 1934, הצטרפו אליו פרס[12], אמו ואחיו הצעיר גרשון (גיגי). אביו של פרס התנדב לצבא הבריטי, והקשר עמו אבד במשך מלחמת העולם השנייה; לאחר המלחמה התברר שהוא ברח פעמיים ממחנה שבויים גרמני. בנערותו של פרס חייתה המשפחה בתל אביב, ושמעון למד בבית הספר היסודי "בלפור"[13]. בגיל ארבע-עשרה התקבל פרס ללימודים בבית הספר החקלאי בבן שמן. בית הספר היה פנימייה, אשר לא הכשירה את בוגריה לעבור את בחינות הבגרות אלא חינכה לחיים של הגשמה ציונית בחקלאות ובהגנה. מקצת מהתלמידים בבית הספר הגיעו מן הגולה. ילידי הארץ היו אלו שמצבם המשפחתי דרש הסדר פנימייתי, או כאלו שנמשכו אל השם הטוב שיצא לבית הספר ברמתו הגבוהה ובערכים שאותם הוא מקנה[14]. כבר בהיותו בבית הספר התבלט בכתיבה ובנאום, ופרסם מאמרים בעיתון הפנימייה תוך שימוש בשם העט "בן אמוץ"[15]. ב-1941 יצא להכשרה בקיבוץ גבע, הכשרה שהצטרפה לגרעין המייסד של קבוצת אלומות ב-1942[16], ועבד שם כרפתן, רועה צאן וגזבר.

פרסקי עברת את שמו ב-1945, בעקבות מסע שיזם שמריה גוטמן להכרת הנגב ומציאת דרך לאום רשרש, ושבמהלכו עף מעל ראשי המשתתפים עוף דורס[17]. הזואולוג היינריך מנדלסון, שהשתתף גם הוא במסע, זיהה כי זהו פרס, ופרסקי החליט לאמץ את שם הציפור כשמו[18][19]. ב-1945 נישא לסוניה גֶלמן (1924–2011), בתו של המורה לנגרות בפנימיית בן שמן, שהייתה אז חיילת משוחררת מהצבא הבריטי. בשנים 1941–1944 היה אחד ממזכירי "הנוער העובד"[20]. בשמשו בתפקיד זה לכד את תשומת לבו של לוי אשכול, אשר קרא לו ב-1947 לשמש בתפקידים ביטחוניים בשירות "ההגנה"[21]. לקראת הקונגרס הציוני ה-22 בבזל בדצמבר 1946, הורה דוד בן-גוריון למשה שרתוק לשלוח גם "חברים צעירים המייצגים את התנועה", וכך זכה פרס בן ה-23 בכרטיס נסיעה ותעודת-ציר לקונגרס[22].

תחילת פעילותו הביטחונית ב-1947 החל לעבוד עם דוד בן-גוריון ועם לוי אשכול במפקדת "ההגנה", ועסק בענייני כוח אדם ורכש. עם הקמת צה"ל הוגדרו סמכויותיו של הצבא מול סמכויות משרד הביטחון, והוחלט כי האגף שבו פעל פרס יישאר במשרד הביטחון. מסיבה זו לא גויס פרס, ולא שימש מעולם בכל תפקיד בצה"ל. עובדה זו הייתה בעוכריו של פרס בהמשך דרכו, לדעתם של רבים. אישים כחיים חפר וכיצחק רבין, שלחמו בפלמ"ח, ראו בעלייתו לתפקידים רמים ללא לחימה בשדה הקרב – עלבון אישי כלפיהם. רבין אף טען, שאסור היה למנות את פרס לשר הביטחון כיוון שלא שירת בצה"ל. בעת ההחלטה להטביע את אוניית הנשק של האצ"ל אלטלנה, ביוני 1948, היה פרס בסוד העניינים. שנים לאחר-מכן, הוא אמר למנחם בגין שבן-גוריון הוטעה בעניין זה, ובראיון אחר הזכיר את ישראל גלילי, שניהל את המשא ומתן עם האצ"ל[23]. באפריל 1949 נתמנה לראש שירותי הים באופן זמני למשך כחודש עד שהוחלף על ידי מוניה מרדור, תפקיד שעסק במיוחד בענייני תקציב, כספים, רכש[24]. ב-1949 מונה פרס לראש משלחת משרד הביטחון לארצות הברית, ופעל עם ידידו אל שווימר לרכוש ציוד ותחמושת לחיל האוויר של המדינה הצעירה. פרס אף שכנע את שווימר, שבבעלותו היה האנגר לטיפול במטוסים, לעלות לישראל ולהקים בה האנגר דומה – שנקרא "המכון הממשלתי לבדק מטוסים", ולימים הפך לתעשייה האווירית. פרס שהה בארצות הברית עד שנת 1952 ולמד לימודי ערב באוניברסיטת "ניו סקול" בניו יורק[25].

בשנת 1952 שב לישראל, ושימש ממלא מקום מנכ"ל משרד הביטחון. בראשית אוקטובר 1953 הודיע דוד בן-גוריון, ראש הממשלה ושר הביטחון, על כוונתו להתפטר מתפקידו. בן-גוריון פיצל את סמכויותיו, והעביר את תפקיד ראש הממשלה למשה שרת ואת תפקיד שר הביטחון הפקיד בידי פנחס לבון, בתחילה בפועל, ובאופן רשמי התפטר בן-גוריון ב-7 בדצמבר 1953. יום לפני התפטרותו, ב-6 בדצמבר, מינה בן-גוריון את פרס למנכ"ל משרד הביטחון ואת משה דיין לרמטכ"ל. פרס היה אז בן 30. מול ראש הממשלה היוני והמוחלש, שרת, ובמציאות שבה העיסוק הביטחוני הוא העיסוק הדומיננטי, היה רב כוחה של ה"שלישייה" בעלת החזון האקטיביסטי – לבון, פרס ודיין. פרס ודיין היו יכולים להניח כי דרכם סלולה למשרות הרמות בהנהגת המדינה, שבה הייתה הנאמנות המפלגתית תכונת מפתח לקידום, גם למחזיקי משרות בשירות המדינה ובצבא[26].

מנכ"ל משרד הביטחון הידוק הברית הביטחונית עם צרפת, 1954 החל משנת 1952 החלה צרפת לספק לישראל כלי נשק, במיוחד טנקים מסוג AMX-13. בשנת 1954 החליטה הממשלה להפוך את צרפת למקור עיקרי של אספקת נשק ותחמושת, במקום בריטניה. לאחר מגעים ראשונים בין דיין לבין שר ההגנה הצרפתי פייר קניג, נשלח פרס לפריז, לביקור חשאי אצל דיומד קאטרו, שר האווירייה הצרפתי. קאטרו היה אוהד ישראל, ובסיום הפגישה סיכמו השניים על מכירת מטוסי סילון חדישים מסוג דאסו אוראגן, מטוסי "מיסטר 4", טנקים נוספים מסוג AMX-13 וכן ציוד מכ"ם ותותחים[27]. על מנת לספק לצה"ל את הציוד הנחוץ לו כדי להפוך לצבא מודרני, היה על פרס ואנשיו להתגבר על מכשולים רבים. על מכירת הנשק פיקחה ועדה משולשת שבה היו חברים צרפתים, בריטים ואמריקאים, והאמריקאים הפעילו את השפעתם למניעת מכירת הנשק לישראל[28]. כן היה על פרס להתגבר על איבת אנשי משרד החוץ הצרפתי ועל חילופי הממשלות התכופים שהיו נהוגים בימי הרפובליקה הצרפתית הרביעית. פרס שהה זמן רב בצרפת, רקם יחסי ידידות עמוקים עם פקידים, נבחרי ציבור ואנשי צבא, ועשה כל מאמץ על מנת להגביר את אספקת הנשק. שיחות ישירות שניהל פרס עם קניג בפברואר 1955 הביאו לרכש של ציוד צבאי במיליוני דולרים. הקמתה של ברית בגדד, שנועדה לאחד את מדינות המזרח התיכון נגד האיום הסובייטי, נראתה לצרפת כהפרה של האיזון במזרח התיכון, והידקה את הידידות עם ישראל. בין היתר סיפקה צרפת לישראל חמישים טנקי שרמן, שאותם רכשה כציוד עודף מהממלכה המאוחדת. הברית האסטרטגית החדשה הייתה במידה רבה פרי עמלו של פרס.

הידוק היחסים עם צרפת איפשר מאוחר יותר את חתימת ההסכם לבניית הכור הגרעיני בדימונה.

העסק הביש והיחסים עם לבון יחסיו של פרס, מנכ"ל משרד הביטחון, עם לבון, שהחלו בצורה הרמונית, הידרדרו על רקע מאבק הכוחות הסמוי שבין פרס, לבון ודיין, שהתפתח לאחר מינוים של דיין ופרס לתפקידיהם. במאי 1954 הורה לבון לפרס לבטל את רכישת הטנקים מסוג AMX-13 מצרפת, שכבר סוכמה, וחש כי הוא יכול לבטוח בפרס במאבק מול דיין; אך פרס, שהיה מחויב לעסקה והיה מיוזמיה, מיהר ופנה אל דיין. הדבר הביא למאבק בין דיין ללבון, שהסתיים בהגשת התפטרותו של דיין, שאותה לבון לא קיבל, ובהתפייסות, אך הייתה זו אבן דרך במערכת היחסים העכורה בין השר לבין מנכ"ל משרדו[29].

"העסק הביש", פרשת הפעלתם של יהודים במצרים על מנת להביא לסיכול פינוי תעלת סואץ על ידי המעצמות ביולי 1954, הביא לחילוקי דעות בשאלה "מי נתן את ההוראה" ולהאשמתו של לבון במתן ההוראה הפזיזה להפעלת החוליה. על מנת לפתור שאלה זו הוקמה בחשאי ועדה בראשות הרמטכ"ל לשעבר, יעקב דורי, ונשיא בית המשפט העליון יצחק אולשן. ועדת אולשן-דורי פעלה בינואר 1955 ושמעה מספר עדויות, בהן עדותו של פרס. בעדותו מסר פרס חוות דעת שלילית על לבון, ותיאר אותו כחסר אחריות וכהרפתקן[30]. הוועדה קבעה כי אינה יכולה לקבוע ממצא מדויק באשר לאשמתו של לבון. לבון ראה בפעולת הוועדה קנוניה שנועדה לחסלו פוליטית, ושנרקמה בין ראש אמ"ן, בנימין גיבלי, הרמטכ"ל דיין ומנכ"ל משרד הביטחון פרס. ב-12 בפברואר 1955 הודיע לבון לראש הממשלה שרת כי אין ביכולתו לעבוד עוד עם "אויביו בנפש", כאשר הכוונה בעיקר לפרס[29]. על אף סלידתו האישית של שרת מפרס (ביומניו כתב שרת באותם הימים: "אני שולל את פרס תכלית השלילה, ורואה בעליית קרנו קלקלה מוסרית ממארת ביותר. אקרע קריעה על המדינה אם אראנו יושב על כיסאו של שר בישראל"[31]) החליט שרת להותיר את פרס במשרתו. בפברואר 1955 התפטר לבון, ובן-גוריון שב לשמש בתפקיד שר הביטחון.

מלחמת סיני

שמעון פרס, 1957 שובו של בן-גוריון לתפקיד שר הביטחון, ולאחר מכן לתפקיד ראש הממשלה, היה לרוחו של פרס. פרס היה מאנשיו המובהקים של בן-גוריון, ובן-גוריון ראה בו את אחד מבעלי הפוטנציאל המנהיגותי בין אנשיו. בן-גוריון נקט בקו אקטיביסטי, ויזם עימות עם מצרים של גמאל עבד אל נאצר, במטרה לפגוע במצרים במתקפת מנע, בטרם זו תספיק להתחמש ולהתעצם באופן שיסכן את קיומה של ישראל. הצמרת הביטחונית, פרס ודיין, ראו עמו עין בעין. בראשית 1956 חלו חילופי שלטון בצרפת. גי מולה הסוציאליסט עלה לראשות הממשלה, והביא עמו את שר ההגנה מוריס בורז'ס-מונורי, ואת שר החוץ כריסטיאן פינו. המשטר החדש גילה אהדה לישראל מיום כינונו, וראה צורך באקטיביזם צרפתי במישור הבינלאומי. בעיית אלג'יריה, שהלכה והחריפה, הביאה אף היא להידוק הקשרים עם ישראל, בשל ההנחה שישראל היא אויב המשטרים הרדיקלים בעולם הערבי התומכים בנסיגה צרפתית מאלג'יריה. מאחורי הקלעים נדונה מזה זמן מה האפשרות לפלישה אנגלו-צרפתית לתעלת סואץ, שהולאמה על ידי נאצר, אם כי הבריטים התמהמהו בהחלטה, ונמנעו מכל מגע ישיר עם ישראל בעניין זה.

ב-20 בספטמבר 1956 הגיעו לפגישה עם פרס בתל אביב שני שליחים צרפתים – מקבילו של פרס בתפקיד מנכ"ל משרד הביטחון הצרפתי, אבל תומא והקולונל לואי מאנז'ן. שניים אלו רמזו לפרס כי צרפת מוכנה לסייע סיוע צבאי פעיל לתקיפה ישראלית בסיני[32]. בעקבות פגישתו עם השניים יצא פרס לפריז לפגישה עם פינו. משליחות זו שב כשהוא מעודד, ודיווח לדיין ולבן-גוריון כי פינו מאוכזב מעמדת המעצמות בנוגע למצרים ולפינוי תעלת סואץ, ורואה אף אפשרות לפעולה צבאית נגד נאצר[33].

לאחר שנודעה לבן-גוריון עמדת שר ההגנה הצרפתי, הוחלט לשלוח לצרפת משלחת בהשתתפות משה כרמל, גולדה מאיר, דיין ופרס, כדי לתאם השתתפות ישראלית במבצע מערבי לכיבוש התעלה. ב-28 בספטמבר 1956 יצאה המשלחת לביזרטה שבתוניס, ומשם לפריז. בוועידה שהתקיימה בביתו הפרטי של מאנז'ן בפרבר סן ז'רמן בפריז (ועל כן ידועה כ"ועידת סן ז'רמן"), הוסכם באופן כללי על תוואי המבצע המתוכנן: פלישה ישראלית לסיני שאליה יצטרפו הבריטים והצרפתים, ועסקת נשק גדולה שנועדה להבטיח את ההצלחה הישראלית במבצע[34].

ב-10 באוקטובר 1956, בפרבר סן דומיניק בפריז, חתם פרס על הסכם עם תומא, שבו הועלה על הכתב שיתוף הפעולה הישראלי-צרפתי, משלוחי הנשק, ותוואי התקיפה המתוכננת. בימים שלאחר מכן אישרו הממשלות הנוגעות בדבר את ההסכם[35]. לאחר שאישרה ממשלתו של אנתוני אידן את הסכמתה והשתתפותה, הייתה הדרך פתוחה אל מלחמת סיני.

ב-22 באוקטובר 1956 ליווה פרס את בן-גוריון ודיין בנסיעה חשאית נוספת לפריז, שהתקיימה בפרבר הסמוך לפריז, סוור. בן-גוריון, פרס ודיין נועדו עם ראשי הממשל הצרפתי – מולה, בורז'ס-מונורי ופינו. הוועידה, "ועידת סוור", גיבשה באופן סופי את כל תוכנית הפעולה המשולשת, ששילבה את תוכנית "מבצע מוסקטר" במבצע ישראלי שיכונה "מבצע קדש".

אחרי מלחמת סיני

פרס ועזר ויצמן יחד עם מלך נפאל, בסיס חצור, 1958

פרס וגולדה מאיר יחד עם מלך נפאל, המרכז למחקר גרעיני - שורק, 1958 הניצחון במלחמת סיני הביא להקלת מה בתחושת האיום הביטחוני, ונראה היה כי סיבוב נוסף במערכה שבין ישראל למדינות ערב עודנו רחוק. פרס שקד על חיזוק צה"ל בעזרת רכש ובמחקר. בשנת 1957 סלל פרס את היחסים הביטחוניים עם גרמניה המערבית, כאשר נפגש עם שר ההגנה הגרמני פרנץ יוזף שטראוס והוסכם על מתן סיוע צבאי. פגישה זו, והפגישות שלאחריה, התנהלו בחשאי[36]. יחד עם מאמצי הרכש, נוצרה בתקופה זו תשתית לייצור נשק ותחמושת מכל הסוגים במדינת ישראל. התעשייה האווירית, שהחלה את דרכה בשנת 1953 ברכש של ציוד לתיקון מטוסים מארצות הברית. בשנת 1960 החלו המפעלים לייצר, ברישיון צרפתי, את מטוס האימון, פוגה מגיסטר, ששימש בזמן מלחמת ששת הימים אף כמטוס תקיפה. נשק וחימוש לחילות השדה יוצרו אף הם, והחל ייצורו ההמוני של התת מקלע "עוזי". הונחה התשתית לייצור טילים והוקמה הרשות לפיתוח אמצעי לחימה. פרס סייע לכל אלה בתפקידו כמנכ"ל משרד הביטחון[37].

הכור בדימונה באוקטובר 1957 נחתם בין ישראל ובין צרפת הסכם סודי לבניית כור גרעיני על אדמת ישראל, וכן על הקמת מכון הפרדה לפלוטוניום, עובדה המעידה על שימוש בכור לצרכים צבאיים[38]. על פי חזונו של בן-גוריון, שפרס היה שותף לו, היה על ישראל להצטייד בנשק גרעיני. בנושא טעון זה היו הדעות חלוקות. לא ידוע עד כמה שיתף בן-גוריון את שריו בהחלטות ובהסכמים המפורטים שנחתמו עם צרפת; החוקר אבנר כהן סבור כי החליט זאת על דעת עצמו, מבלי ליידע את ממשלתו[39]. עם זאת, ברור כי פרס היה בסוד ההחלטה, ופעל לקידומה[40], ובין היתר גייס תרומות למימון בניית הכור[41].

הקריה למחקר גרעיני החלה להיבנות בתקופת כהונתו של פרס כמנכ"ל משרד הביטחון. גם אחר כך, כששימש סגן שר הביטחון וחבר הכנסת, פעל לקידום החימוש הגרעיני של ישראל. בנאומים פומביים התייחס פרס לעניין בעקיפין כ"יתרון איכותי" או "בסיס טכנולוגי"[42].

סגן שר הביטחון בבחירות לכנסת הרביעית התמודד פרס לראשונה במקום ה-24 ברשימת מפא"י, וב-3 בנובמבר 1959 נבחר לראשונה לחבר הכנסת. כניסתו לכנסת איפשרה את מינויו כסגן שר הביטחון, והוא החל משמש בתפקידו ב-21 בדצמבר 1959.

מבחינה פוליטית היו שנים אלו מאופיינות במריבה בין-דורית בצמרת מפא"י. בן-גוריון ניסה לטפח דור של צעירים, ובהם: דיין, פרס, אבא אבן וטדי קולק. ומנגד, אנשי העלייה השלישית, כפנחס לבון, ובמיוחד "השלישייה" – גולדה מאיר, זלמן ארן ופנחס ספיר – חשו כי בן-גוריון עומד להעביר את לפיד ההנהגה "מעל לראשיהם" לדור הצעיר, מבלי שתינתן להם ההזדמנות להנהיג. שבתי טבת מביא ציטוט של פרס, כי "הוא ובני דורו אינם זקוקים למאבק בזקני מפא"י כדי לפנותם מן הדרך לשלטון, הזמן יעשה זאת עד מהרה"[43]. לאחר ניצחונה הגדול של מפא"י בבחירות, ובהיותו מספר 2 בביטחון, כאשר אחרים ובהם משה דיין הוסטו הצידה (דיין מונה לשר החקלאות ושימש בתפקיד משני זה במשך חמש שנים) – חש פרס כי דרכו אל ההנהגה סלולה.

פרס המשיך, לצד בן-גוריון, לשקוד על הפיתוח הביטחוני. אחד ההישגים בשנים אלה היה שיגור הרקטה שביט 2 ביולי 1961. מאחורי שיגור הרקטה עמד מרוץ חימוש אזורי, שבו נעזרה מצרים במדענים גרמנים לייצור טילים, ונטען שגם נשק בלתי קונבנציונלי. בשנים אלו המשיך פרס לתמוך בקשר עם צרפת כספקית הנשק העיקרית של מדינת ישראל, מול קולות אחרים במערכת הביטחונית, שמייצגם היה הרמטכ"ל חיים לסקוב. אלה קראו להתקרבות אל ארצות הברית וקבלת נשק אמריקני, שאותו ראו כעדיף על המערכות הצרפתיות. ויכוח זה עורר עימות ראשון בין פרס לבין ראש אג"ם, אלוף יצחק רבין, שהיה בין התומכים העיקריים בגישתו של לסקוב[44].

מאחורי הקלעים המשיכה לרחוש העשייה בעניין הכור הגרעיני. לאחר החשיפה של ה"ניו יורק טיימס" בשנת 1960, הפך הנושא לסלע מחלוקת בין ישראל לארצות הברית, וזה החריף עם בחירתו של הנשיא ג'ון פיצג'רלד קנדי. בן-גוריון ניסה להפיס את דעתם של קנדי ושל נשיא צרפת, דה גול, שהיה כנראה בסוד הפיתוח הגרעיני של ישראל, אך עד לשנת 1963 עמד תחת לחץ כבד של קנדי להפסיק את תוכנית הגרעין. חשיפתה של התוכנית הביאה לדיון ציבורי בשאלת הגרעין. הדיון, שאותו קידם "הוועד לפירוז גרעיני של המזרח התיכון" בראשות חבר הכנסת לשעבר אליעזר ליבנה, הביא ליצירת "מחנה גרעיני" ו"מחנה אנטי גרעיני" בתוך הממשלה. עם המחנה הגרעיני נמנו פרס ויושב ראש הוועדה לאנרגיה אטומית, ארנסט דוד ברגמן[45]. התפטרותו של בן-גוריון מתפקיד ראש הממשלה ב-1963 הביאה את המחנה הגרעיני לעמדת מיעוט, ועם פרישתם של פרס וברגמן מתפקידיהם לא היה עוד למחנה הגרעיני כוח בתוך הממשלה. נראה כי ראש הממשלה, לוי אשכול, נכנע ללחץ האמריקני והקפיא את תוכנית הגרעין. פרס העלה את העניין במרומז, בכינוי "המחדל הביטחוני החמור", כנושא לניגוחו של אשכול במערכת הבחירות לכנסת השישית ב-1965, כשהיה כבר ברפ"י. אולם לאחר מלחמת ששת הימים נראה כי המאזן הפוליטי השתנה, והתוכנית חודשה[46].

ברפ"י

פרס (משמאל) ולוי אשכול (מימין) בשנות ה-60

נשיא טוגו, ניקולא גרוניצקי, מעניק עיטור לפרס, 1964

פרס עם מפקד חיל הים, שלמה אראל, 1967 ב-16 ביוני 1963 התפטר בן-גוריון בפתאומיות מתפקיד ראש הממשלה, מבלי למסור מה הסיבה לכך. מחליפו לוי אשכול קיבל על עצמו את התפקיד הכפול, ראש הממשלה ושר הביטחון, על אף שנשמעו קולות בדבר מינויו של דיין או מינויו של פרס לתפקיד זה[47]. תדמיתו של אשכול הייתה של עסקן אפרורי. השארת תיק הביטחון בידי אשכול סימנה לדיין ולפרס, כמו גם לבני דורם, כי דרכם אל ההנהגה חסומה כל עוד דורו של אשכול, דור העלייה השלישית, בין החיים. בתחילה התפטר דיין, אך לאחר משא ומתן חשאי שב לממשלת אשכול, "על מנת למנוע זעזועים", בתפקיד שר החקלאות. פרס המשיך בתפקיד סגן שר הביטחון. פרט לאבא אבן, שמונה לסגן ראש הממשלה, נותרו "הצעירים" עם השפעה מועטה, רגליהם נדחקו, ומנהיגם, בן-גוריון, היה מחוץ למעגלי ההשפעה הפוליטיים. האקטיביזם המדיני, שאותו סמלו בן-גוריון, פרס ודיין, נראה כמנוגד לרוחה של הממשלה החדשה ולרוחו של העומד בראשה.

באוקטובר 1964 החליט בן-גוריון לחדש את המאבק בלבון בנושא "העסק הביש", בדרישה לחידוש החקירה בשאלה "מי נתן את ההוראה?". בוועידת מפא"י שנערכה בפברואר 1965 נשא בן-גוריון נאום חריף, והמחנות הניצים הסתמנו. מחנה המיעוט, שתמך בבן-גוריון ובחידוש החקירה נגד לבון, כלל את פרס, את דיין, את יוסף אלמוגי, את אבא חושי ואחרים. על אף אירועי הוועידה העמיד בן-גוריון את עצמו לבחירה לראשות מפא"י ביוני 1965. ב-25 במאי 1965 פרס פרש מתפקידו במשרד הביטחון, לאחר שאשכול העמידו על הברירה האם להסתייג מדעת התומכים במועמד אחר (פרט לאשכול) לראשות הממשלה או לפרוש. ימים מעטים לאחר מכן ניצח אשכול בבחירות הפנימיות במפא"י ברוב גדול. נראה כי במהלכים אלו עמד פרס כשחקן פסיבי, כשהוא מתלבט בין תמיכתו בבן-גוריון, לבין האפשרות כי צעדיו של בן-גוריון יביאו לפיצול במפא"י. בסוף יוני הודיע בן-גוריון לחבריו לדעה על ייסוד מפלגה חדשה – "רשימת פועלי ישראל" (רפ"י). פרס, שחדל מלהתלבט, הכריז מיד על הצטרפותו לתנועה. ב"משפט חברים" שנערך במפא"י לפורשים, הודחו בן-גוריון, פרס ואחרים מן המפלגה. פרס מונה למזכיר הכללי של המפלגה החדשה ושובץ במקום השלישי ברשימתה, לאחר בן-גוריון והסופר ס. יזהר.

המפלגה החדשה ניסתה לשדר תדמית צעירה, טכנוקרטית ואקטיביסטית, מול הרפיון שטענה כי אנשי "דור הביניים" במפא"י לקו בו. בן-גוריון קיווה לזכות בכ-25 מנדטים ולהרכיב ממשלה בראשותו עם ה"צעירים" ועם חלק מאנשי מפא"י שתטוהר ממתנגדיו. אולם הקמתה של רפ"י נקשרה בזיכרון הציבורי עם "הפרשה", ונראה כי זו הפסיקה לעניין את הציבור, והעיסוק בה נראה מיותר. בבחירות לכנסת השישית, שנערכו ב-2 בנובמבר 1965 קיבלה רפ"י עשרה מנדטים. מפא"י, שרצה לראשונה כ"מערך" עם אחדות העבודה, זכתה ל-45 מנדטים, והצליחה להרכיב בקלות ממשלה ולהותיר את רפ"י מחוץ לקואליציה.

לאחר שנים רבות של עשייה ביטחונית ועלייה הדרגתית בעמדות ההשפעה, מצא עצמו עתה פרס לראשונה, יחד עם בן-גוריון, דיין, אלמוגי ואחרים, באופוזיציה, נטול השפעה ממשית. הוא המשיך בתפקידו כמזכ"ל רפ"י, ושימש באופוזיציה בכנסת. על אף המיתון הכלכלי שאפיין תקופה זו והדעה הרווחת כי אשכול אינו איש ביטחון וכי יש להחליפו בתפקיד שר הביטחון, הייתה ממשלת אשכול יציבה, וניסיונות אנשי רפ"י לנגחה מבחוץ לא צלחו.

עם המשבר במאי 1967, שהביא לפרוץ מלחמת ששת הימים, נכונה "ממשלת הליכוד הלאומית", שהתבססה על צירופן של רפ"י וגח"ל לממשלה, ומינויו של איש רפ"י, דיין, כשר ביטחון. במהלך המשבר, בישיבת ראשי רפ"י ב-21 במאי 1967 ניסה בן-גוריון להניע את רפ"י להתנגד לממשלת האחדות, ולדרוש את התפטרות אשכול. פרס מנע מהלך זה ותמך מאחורי הקלעים במהלך המורכב שהביא את דיין למשרד הביטחון[48]. בפומבי הכריז כי רפ"י מוכנה להתפרק אם הדבר יידרש[49].

הן לפני המלחמה, שלה התנגד בן-גוריון, והן לאחריה, נראה היה כי בן-גוריון מצוי בשקיעה, וכי המפלגה, שהוקמה כגחמה אישית שלו, אינה בעלת זכות קיום עוד. עם תום המלחמה החליט פרס לפעול לאיחוד בין רפ"י ומפלגת האם שממנה פרשה. הוא הוביל מגעים אלו, על אף דעתו המנוגדת של בן-גוריון. בדצמבר 1967 קיבלו מוסדות רפ"י החלטה ברוב קטן להתאחד עם מפא"י ועם אחדות העבודה למפלגה אחת שתקרא "מפלגת העבודה". עם זאת, לממשלה צורף בשלב זה יוסף אלמוגי, ולא פרס.

שר בממשלת גולדה מאיר

פרס מצטרף לדוד בן-גוריון להליכתו היומית ב-1969 בתקופה שלאחר מלחמת ששת הימים דרך כוכבו של משה דיין, והוא נחשב ליורשם הוודאי של אנשי מפא"י הוותיקים מקרב דור "הצעירים" שאליו השתייך פרס. בבחירות הפנימיות שנערכו בשנת 1969 ברפ"י כחטיבה במפלגת העבודה נחל פרס מפלה, כאשר גד יעקבי הצעיר הקדים אותו וזכה במקום הראשון המבטיח משרת שר. בצעד יוצא דופן ויתר יעקבי על משרת השר לטובת פרס[50][51], ששובץ במקום ה-12 ברשימת המערך לקראת הבחירות לכנסת השביעית. לאחר ניצחון המערך בבחירות צורף פרס לממשלה בראשות גולדה מאיר, תחילה כ"שר בלי תיק האחראי לפיתוח הכלכלי של השטחים". אך ב-22 בדצמבר 1969, כשבוע לאחר כניסתו לממשלה, קיבל את תפקיד השר לקליטת העלייה, וב-1 בספטמבר 1970 מונה להיות לשר התחבורה ולשר התקשורת. פרס היה הראשון שנשא בתואר "שר התקשורת" שהחליף את "שר הדואר". בעמדותיו בנוגע לשטחים שנכבשו במלחמת ששת הימים הוא בלט בתמיכתו בהתיישבות נרחבת, ובכלל זה ברצועת עזה ובסיני, בעיקר בין טאבה לבין שארם א-שייח'.

לפי תחקיר שפורסם בידיעות אחרונות בשנת 2000, פרס היה מעורב בשנת 1969 בטיוח חקירה של תאונה, שבה נהרג חייל כתוצאה מפליטת כדורים מנשקו של בנו של פרס, יוני[52]. בתגובה לתחקיר אמר פרס כי לא היה טיוח[53].

ההתמודדות הראשונה מול רבין

שר ההסברה שמעון פרס עם מנכ״ל מרכז ההסברה יהודה אילן 1974 אל ממשלת ישראל ה-16, שהוקמה לאחר מלחמת יום הכיפורים והבחירות לכנסת השמינית (שבהן שובץ שוב במקום ה-12), צורף פרס כשר ההסברה. ההצטרפות לממשלה, שנראה היה כי ימיה ספורים, ואשר בראשה ישבו גולדה ודיין, שסומנו מבחינה ציבורית כאחראים למחדל החמור של המלחמה, לא הייתה קלה, אך פרס רצה לשמור על עמדת זינוק להנהגה. כאשר התפטרה גולדה, כחודש לאחר הקמת הממשלה, ובעקבותיה דיין, הוצעה בתחילה ראשות הממשלה לפנחס ספיר, "ממליך המלכים" הוותיק, אך הוא סירב. במפלגת העבודה נותרו שני שרים בעלי עבר ביטחוני, שלא הוכתמו בכתם "המחדל": יצחק רבין ושמעון פרס. הבחירה נערכה בין 611 חברי מרכז מפלגת העבודה. בתחילה הסכימו השניים באופן חשאי כי המפסיד יקבל את מרותו של המנצח, ואילו המנצח יאפשר למפסיד לבחור את התפקיד שיינתן לו בממשלה[54], אך לאחר מכן הידרדרה מערכת הבחירות למערכת מתוחה, ובשיאה, ביום ההתמודדות, פרסם עיתון "הארץ" את סיפורו של עזר ויצמן בדבר התמוטטותו של רבין ערב מלחמת ששת הימים. רבין סבר שידו של פרס בפרסום; הייתה זו פתיחה קשה למערכת היחסים בין האישים. בהתמודדות עצמה, ב-22 באפריל 1974, זכה רבין ב-54% מן הקולות, ובתפקיד ראש הממשלה. אך הישגו של פרס, 46%, היה כזה שהבטיח לו משרה רמה בממשלה הבאה, והראה כי כוחו חזק במנגנון המפלגתי[55]. כאשר הקים רבין את ממשלתו, הוא מינה את פרס לשר הביטחון, "בלב כבד", כפי שהגדיר זאת בזיכרונותיו[56].

שר הביטחון

מימין לשמאל: אלי רהב, יצחק רבין, שמעון פרס ובנימין תלם, שייטת ספינות הטילים, 1975

שר הביטחון שמעון פרס נואם במהלך ישיבה מיוחדת של הכנסת באשר להסכם הביניים עם מצרים הנושאים הביטחוניים העיקריים שעמדו בפני ממשלת רבין הראשונה היו המשא ומתן על הסכם הביניים עם מצרים, שיקומו של צה"ל מנזקי המלחמה וניסיונות להגיע לפריצת דרך מדינית עם ירדן. הצוות המוביל – רבין, פרס ויגאל אלון – פעל בניסיון לשיתוף פעולה וניהל בצוותא את המשא ומתן המסובך על הסכם הביניים ואת הפגישות הסודיות עם חוסיין, מלך ירדן, אך עד מהרה התברר כי בין רבין ובין פרס חילוקי דעות בלתי ניתנים ליישוב, שהפכו ליריבות אישית מרה. רבין נטה לעמדה "יונית" של פשרה טריטוריאלית עם ירדן, על פי עקרונות תוכנית אלון. פרס לעומתו נחשב ל"נץ" ותמך ב"פשרה פונקציונלית" במתווה שהתווה קודמו בתפקיד, משה דיין, שמשמעותה השארת השטחים בשליטת ישראל, וחלוקה לא של השטח אלא של הסמכויות השלטוניות.

חילוקי דעות אלו הביאו למספר משברים. בדצמבר 1975 עלו מתנחלי גוש אמונים והתיישבו בסבסטיה שליד שכם, בהתנחלות שאותה כינו "אלון מורה". אלון ורבין ביקשו לפנות את המתנחלים, אך פרס העניק להם סיוע ותמיכה בממשלה. הפשרה שהושגה בסוף, ביוזמתו של ישראל גלילי, הייתה כי המתנחלים יעברו ל"מחנה זמני" בקדום, שהפך לאחר מכן ליישוב הקבע קדומים, ובכך למעשה נענתה הממשלה לדרישת המתנחלים[57]. באותה שנה אישרה הממשלה את הקמת ההתנחלות עפרה, ופרס התכבד בנטיעת העץ הראשון ביישוב. בשנת 1977 השתתף פרס בוועדת השרים לענייני התיישבות שהחליטה לרכוש קרקעות להקמת ההתנחלות אריאל.

במרץ 1976 התיר פרס עריכת בחירות מוניציפליות ביהודה ושומרון וחבל עזה, והרחיב את זכות הבחירה מעבר לנדרש על פי החוק הירדני, גם על מי שאינו בעל רכוש. בבחירות אלו ניצחו הקיצונים, והודחו ראשי ערים ותיקים. רבין טען כי "הממשלה טעתה ונקטה במהלכים שלא הוסיפו לה יוקרה". לכל היה ברור כי המדובר בפרס. המשבר בין השניים החריף עד שהתקשורת ביניהם נעשתה באמצעות פורום פנימי של אנשי המפלגה[57]. פרס הרהר בפומבי על החלפתו של רבין, ואף שיתף במחשבותיו אלו את ראשי הליכוד והמפד"ל[58]. על תקופה זו כתב רבין בזיכרונותיו את המשפט המפורסם – "היה ברור לי, כי מנוי וגמור עם שמעון פרס, כי הוא וראשות הממשלה בישראל ראויים זה לזה ואין להפריד. הנחת היסוד ה'מוצקה' שעליה ביסס חתרן בלתי נלאה זה את אשליותיו הייתה, שבינו לבין ראשות הממשלה אין מחסום, אלא – יצחק רבין"[59]. הכינוי "חתרן בלתי נלאה" רדף את פרס מאז.

מבצע יונתן "איך מתחיל מבצע? אומרים שהוא בלתי אפשרי. המועד אינו מתאים. הממשלה לא תאשר. השאלה היחידה שאני רואה היא איך זה יסתיים."

מתוך פתק שהעביר לראש הממשלה רבין, 3 ביולי 1976[60] המתיחות בין פרס לרבין המשיכה גם לאחר סיומו המוצלח של מבצע יונתן ביולי 1976. במהלך הדיונים שקדמו למבצע תמך פרס בפעילות צבאית מיידית (בהתאם לתפיסה שהתקבלה, שאין לנהל משא ומתן עם ארגוני טרור), ואילו רבין העדיף לנסות קודם את דרך המשא ומתן. בסופו של דבר החליטו שניהם על פעולה צבאית. הצלחת הפעולה, שהביאה לגל של פופולריות לממשלת רבין, לא הפיגה את המתיחות בין שני האישים, ונראה שכל אחד מהם ביקש לנכס לעצמו את האשראי הציבורי שנוצר בעקבות הצלחת הפעולה[61].

מערכת הבחירות של 1977 והמהפך ממשלת רבין הגיעה לסוף דרכה בסוף שנת 1976 בעקבות התפטרות רבין, לאחר הצבעה על הצעת אי-אמון שהגישה סיעת החזית דתית התורתית בשל חילול השבת. לקראת הבחירות לכנסת התשיעית נערכה ב-23 בפברואר 1977 התמודדות נוספת במפלגת העבודה. הפעם היה הגוף הבוחר גדול יותר, וכלל 2,300 צירים שנבחרו בידי 252,000 חברי המפלגה, שאליהם נוספו 600 חברי מרכז[62]. התמודדות זו הייתה קשה וטעונה, ובסיומה ניצח רבין את פרס ברוב דחוק – 1,445 קולות לרבין לעומת 1,404 לפרס.

במרץ 1977 נחשפה "פרשת חשבון הדולרים" של לאה רבין, שבה התברר כי לאחר שהותם של הזוג רבין בארצות הברית, המשיכה גב' רבין לנהל חשבון דולרים בניגוד לחוק. ב-7 באפריל 1977 פרש רבין מראשות המפלגה וממועמדות המערך לראשות הממשלה. ב-10 באפריל נבחר פרס, כמעט פה אחד, ליו"ר המפלגה. רבין, שלא היה יכול להתפטר מממשלת המעבר, יצא לחופשה ופרס מילא בפועל את מקומו כראש ממשלה, אם כי האחריות נשארה על רבין, ופרס עדכן אותו באופן יומיומי.

פרס מצא עצמו בראשות המפלגה, כשלרשותו מעט יותר מחודש לנהל תעמולת בחירות. המערך הפך שם נרדף לריקבון שלטוני ולשחיתות. מולו ניצב הליכוד ובראשו מנחם בגין הוותיק, ובשורותיו פעל כמנהל מסע הבחירות עזר ויצמן, שניהל מסע תעמולה תוסס ונמרץ. הליכוד לא היסס לתקוף אישית את פרס בסיסמה "פרס – שטר בלי כיסוי"[63]. בעימות טלוויזיוני שנערך יומיים לפני הבחירות נראה פרס מתוח ועצבני, לעומת בגין שהופיע רגוע ונינוח. סקר טלפוני שנערך לאחר העימות גילה כי המצביעים סבורים כי תוצאת העימות היא תיקו, אך גם אם היה זה תיקו הוא פעל לטובת בגין, שהפגין ממלכתיות והציג בפומבי את אישיותו ודעותיו באופן שטרם נחשף לציבור[64][65]. הבחירות הסתיימו ב"מהפך": המערך ספג מכה קשה, וירד מ-51 ל-32 חברי כנסת, והליכוד, שעלה ל-43 מנדטים, ניצח בבחירות. הייתה זו הפעם הראשונה מאז קום המדינה שבה הפסידה מפלגת השלטון הוותיקה, בשמותיה מפא"י-עבודה-מערך, את השלטון. פרס היה לראש האופוזיציה.

באופוזיציה לליכוד

פרס משוחח עם מנחם בגין, 1981

נושא דברים במליאת הכנסת, ערב אשרור הסכם השלום עם מצרים תקופת ממשלת בגין הראשונה לאחר הקמת ממשלת ישראל השמונה עשרה מצא עצמו פרס כראש האופוזיציה, ואף שלא היסס לתקוף את ממשלת הליכוד, הוא נקט עמדות ביטחוניות ומדיניות "ניציות". בתגובה להצעתו של נשיא מצרים אנואר סאדאת לחתום על הסכם שלום, פרס הציע תקופת מעבר ארוכה ובה הסכמי ביניים, והתנגד לנסיגה מלאה של ישראל מסיני גם בהסכם שלום[66]. בסופו של דבר, הוביל את המערך לתמיכה במגעי השלום עם מצרים ולאחר מכן תמך בהסכמי קמפ דייוויד ובהסכם השלום עם מצרים.

בתוך המפלגה החריף הקרע בין פרס לרבין. ב-1979 התפרסם ספר הזיכרונות של רבין, "פנקס שירות", שכלל האשמות רבות נגד פרס, ובראשן הביטוי "חתרן בלתי נלאה". אמנם לקראת ההתמודדות המיועדת מול פרס על ראשות המפלגה החליט רבין לא להתמודד ולתמוך בחברו עוד מימיהם בפלמ"ח, יגאל אלון; אולם בפברואר 1980 נפטר אלון במפתיע, וכך ההתמודדות על ראשות המפלגה שוב נותרה בין פרס לרבין. בבחירות הפנימיות שנערכו בנובמבר 1980 ניצח פרס עם 71% מן הקולות. בחירות אלו היוו נקודת מפנה ביחסים בין שני האישים. פרס הקים "ממשלת צללים" ולא כלל בה את רבין[67]. רק בהתקרב הבחירות לכנסת ב-1981 ובלחץ דעת הקהל בציבור ובתוך מפלגת העבודה, הודיע פרס, שרבין יהיה מספר שתיים ומועמדו לתפקיד שר הביטחון (במקום מועמדות חיים ברלב) בממשלה שיקים אחרי הבחירות.

בדצמבר 1980 הכניס מנחם בגין את פרס בסוד תקיפת הכור האטומי בעיראק, המכונה "מבצע אופרה". פרס לא הביע התנגדות באותה העת[68], אך במאי 1981 הדליף עוזי אבן לפרס כי התקיפה צפויה בעתיד הקרוב. פרס כתב מכתב סודי לראש הממשלה בגין. במכתב זה דחק בו לבטל את המבצע, ולטפל במצב באמצעות לחץ פוליטי על צרפת (שסיפקה את הכור) ועל משטרו של סדאם חוסיין. לאחר ההדלפה לפרס, החליט בגין לדחות את מועד המבצע. בעקבות מידע מודיעיני קבע כי אם תידחה הפצצת הכור, יהיה מימושה במועד מאוחר יותר כרוך בנשורת גרעינית שתביא למותם של אזרחים רבים. החליטה ממשלת ישראל על ביצוע ההפצצה ב-7 ביוני 1981, כשלושה שבועות לפני הבחירות לכנסת.

לאחר הצלחת התקיפה הואשם בגין על ידי מפלגת העבודה בראשות פרס, וזאת בניגוד לעמדת רבין, שהפעולה נבעה משיקולי תעמולה של הליכוד לקראת הבחירות הקרבות לכנסת העשירית. אחרי מלחמת המפרץ טענו רבים שקיום התוכנית הגרעינית של סדאם חוסיין מוכיח את נחיצות הפעולה של בגין ב-1981. אולם פרס המשיך לטעון שההפצצה גרמה ליותר נזק מאשר תועלת, וגרמה רק לפיזור והסתרה של המאמץ הגרעיני העיראקי.

מערכת הבחירות של 1981 מערכת הבחירות של 1981 עמדה בצִלם של האינפלציה הדוהרת, שבימי ממשלת בגין קפצה עד למעלה מ-100% לשנה, הקיפאון המדיני שהחליף את תנופת השלום, שבה התחילה הקדנציה של בגין בראשות הממשלה, ומחלותיו של ראש הממשלה, שסבל מחולשות אישיות ומתפקוד לקוי של ממשלתו. עם זאת, כל אלו נדחקו הצידה מול הנושא העדתי; רבים האמינו כי המערך מייצג את האשכנזים, והליכוד הצליח להפוך למייצגם של המזרחים, בני העליות מארצות האסלאם, שנטרו טינה למפא"י על היחס כלפיהם.

מנחם בגין דיבר על "בריכות השחייה של הקיבוצניקים המיליונרים". מוטה גור אמר "נדפוק אותכם כמו שדפקנו את הערבים". רבות מאספות הבחירות של פרס הופרעו באלימות על ידי תומכי בגין, נזרקו עליו עגבניות, ובבית שמש הניף מולו תומך ליכוד "אצבע משולשת". פרס הגיב בהתעמתות ובהתפלמסות עם הקהל, שיצרה רושם של התנשאות מצדו ומצד אנשי המערך כלפי תומכי הליכוד המזרחיים. לשיא הגיעה תחושת הקרע העדתי כשהבדרן דודו טופז תקף באספת הבחירות המסכמת של המערך את תומכי הליכוד, וכינה אותם בכינוי הגנאי צ'חצ'חים – תקרית שנוצלה למחרת על ידי בגין בנאום תקיף.

פרס, שהיה בתחילה בטוח בניצחונו בבחירות, דחק את רגליו של רבין מצמרת המערך, וקבע ששר הביטחון בממשלה שיקים אחרי הבחירות יהיה יורשו של רבין בתפקיד הרמטכ"ל, חיים בר-לב. אחרי התאוששות הליכוד בסקרי דעת הקהל, נכנע פרס ללחצים פנימיים והודיע, שמועמד המערך לשר הביטחון הוא יצחק רבין. הוא דחה הצעות שהובאו בפניו לוותר על מועמדותו לראשות הממשלה לטובת רבין.

בליל הבחירות הראה מדגם הטלוויזיה על ניצחון דחוק של המערך, ופרס מיהר לחגוג את ניצחונו, אף שאחד מיועציו הזהירו מראש, שלא ימהר לעשות זאת וימתין לתוצאות הסופיות[69]. עם ספירת הקולות התברר שפרס אמנם הצליח להעלות את המערך ל-47 מנדטים, אבל הליכוד עלה ל-48 מנדטים וניצח.

ממשלת בגין השנייה האירוע המרכזי בתקופת ממשלתו השנייה של מנחם בגין היה היציאה למלחמת לבנון הראשונה. עם היציאה למלחמה שמר פרס על מראית עין של "אחריות לאומית". אף על פי שהיה ברור כי הוא מסתייג מהמלחמה ומהמהלכים שהובילו אליה, כראש האופוזיציה לא רצה להפגין אי-נאמנות כלפי הממשלה בשעת משבר ומלחמה.

ראש ממשלה: כהונה ראשונה מערכת הבחירות של 1984 התפטרותו של בגין מראשות הממשלה, והחלפתו ביצחק שמיר, שנתפס כמועמד פחות פופולרי ולא כריזמטי, ההסתבכות הקשה בלבנון, שגבתה הרוגים רבים, המשברים הכלכליים, בהם משבר מניות הבנקים והאינפלציה שיצאה משליטה, הביאו לתקווה בקרב אנשי המערך כי הפעם יצליחו לנצח בבחירות. הפעם עמד להתייצב מול פרס בהתמודדות הפנימית יצחק נבון, שסיים זמן קצר לפני כן את תפקידו כנשיא, בו צבר פופולריות רבה, כולל בקרב ציבורים שלא תמכו במערך. מול נבון כרת פרס ברית עם רבין, והצליח למנוע מנבון להתמודד, ולהיות שוב מועמד המפלגה לראשות הממשלה.

ראש הממשלה שמעון פרס כותב במליאת הכנסת מערכת הבחירות לכנסת האחת עשרה עצמה לא הייתה סוערת כקודמתה, והרגשות השליליים שבוטאו נגד פרס במערכת הבחירות הקודמת התמתנו. עם זאת, יצחק שמיר הצליח לזכות באהדה, ואף לשפר את מעמדו, כאשר הכריז כי בכוונתו לפעול לכינון ממשלת אחדות לאומית לאחר הבחירות, הכרזה לה לא היה לפרס מענה ראוי.

במוצאי יום הבחירות, ב-23 ביולי 1984, התברר שבכנסת האחת עשרה ישנו שוויון בין גושי המפלגות. המערך אמנם קיבל 44 מנדטים לעומת 41 של הליכוד, אולם אף אחד מהגושים לא יכול להקים ממשלה בעצמו, ואף לא גוש חוסם. לליכוד עם מפלגות הימין ועם המפלגות הדתיות, היו 60 מנדטים, לעומת 59 מנדטים לגוש של המערך, ושל מפלגות המרכז-שמאל והשמאל, בנוסף הייתה כך שקיבלה מנדט אחד והייתה מוקצה על ידי שני הגושים.

המפלגות הדתיות שמרו על נאמנותן לליכוד, וסירבו להיעתר לפניות להקים ממשלה צרה עם המערך. לאחר התערבותו האישית החסרת תקדים של נשיא המדינה חיים הרצוג ולאחר שעזר ויצמן, שעמד בראש מפלגת יחד, תמך בכך, נמצא הפתרון – "הסכם רוטציה", לפיו במשך השנתיים הראשונות יכהן פרס כראש ממשלה, ושמיר יהיה ממלא מקומו ושר החוץ, ובשנתיים שלאחריהם שמיר ופרס יתחלפו בתפקידיהם. לאורך כל הקדנציה הוענק תיק הביטחון ליצחק רבין מהמערך, ואילו תיק האוצר ליצחק מודעי מהליכוד.

ראש ממשלת האחדות

ראש עיריית בית לחם, אליאס פריג', מקבל את פני ראש הממשלה שמעון פרס למסיבת הקוקטייל לכבוד חג המולד בבית לחם, 1984

פרס מעניק את הפרס לחתן התנ"ך העולמי לנוער ביום העצמאות תשמ"ה (1985) Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – ממשלת ישראל העשרים ואחת בפני פרס עמדו מספר אתגרים. במשך השנתיים שבהן אמור היה לכהן בראשות הממשלה, היה עליו לפתור את המשבר הלבנוני, לחלץ את הכלכלה מהמשבר, ולקדם תהליך מדיני לפתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני.

בינואר 1985 הביאו פרס, ושר הביטחון רבין, בפני הממשלה החלטה על יציאת צה"ל משטחים שכבש במלחמת לבנון הראשונה, ונסיגה לקו חדש שכונה "רצועת הביטחון". ההחלטה עברה ברוב דחוק, ובין התומכים היו גם שרים מן הליכוד. באמצע 1985 נערך צה"ל בקו החדש. על אף שההיערכות החדשה הותירה את צה"ל בלב השטח הלבנוני, ולא הביאה לפתרון מלא של הבעיה, ההרגשה הכללית ששררה בעת הנסיגה הייתה כי המדובר בצעד חיוני, וכי הקזת הדם בלבנון פחתה מאוד.

ביולי 1985 הוביל פרס יחד עם שר האוצר יצחק מודעי ועם נגיד בנק ישראל, מיכאל ברונו, את התוכנית לייצוב המשק, מהלך דרמטי לבלימת האינפלציה שהגיעה למאות אחוזים בשנה, והורדתה לקצב שנתי של כ-20 אחוז. יש המייחסים לתוכנית הייצוב שיזמו פרס ומודעי את הפיכתה של כלכלת ישראל לכלכלה נאו-ליברלית[70]. כשנה מאוחר יותר הסתכסך פרס עם מודעי, שחש שפרס לוקח לעצמו את כל הקרדיט על הצלחת התוכנית. אחרי שמודעי כינה את פרס "ראש ממשלה מעופף", העביר אותו פרס מתפקידו, והחליפו במשה ניסים.

הישג נוסף בתקופת כהונה זו היה העלאת יהודי אתיופיה. כתוצאה מחשיפה של משה דיין, הופסקו הטיסות מאוגנדה, ונוצר הצורך לבצע את מבצע משה. המבצע הופסק לאחר שפרס התוודה בפני עיתונאים שנערכות טיסות מסודאן לישראל[71]. בהמשך, יזם פרס מגעים שהובילו למבצע שבא, שגם הוא הופסק בעקבות חשיפה של פרס בתקשורת.

ביולי 1986 ביקר פרס באופן מפתיע במרוקו.

משבר שהעיב על תקופת הכהונה הראשונה של פרס היה פרשת קו 300. ב-18 במאי 1986 דיווח היועץ המשפטי לממשלה יצחק זמיר כי הגיע אליו מידע שממנו עלה חשד שאנשי שב"כ, בראשות ראש השב"כ אברהם שלום, ביצעו עבירות פליליות חמורות, והוא ביקש להעמידם לדין. לאחר ששקל בדבר, החליט פרס להתנגד לכך, והעדיף לשמור על ראש השב"כ, במחיר של טיוח הפרשה. על הדרישה של זמיר הגיב: "רוצים לזרוק את ראש השב"כ לכלבים". לראובן חזק, שהעלה את החשדות על אף שבכך חרץ את דינו לאבד את תפקיד ראש השירות שהובטח לו – הציע פרס לצאת ללימודים ולפרוש מהשירות[72]. התפתח עימות בין זמיר לבין פרס ויצחק שמיר, שתמכו באברהם שלום. על פי דרישתו של שמיר, הוחלף זמיר ביועץ משפטי חדש – יוסף חריש. אולם, משהבין פרס שלא יוכל לעצור את החקירה – איפשר לפרקליטות להורות למשטרה לחקור את הפרשה, דבר שהביא לפרסומהּ. הסערה הציבורית שהתחוללה הביאה להתפטרותו של שלום מתפקידו. נשיא המדינה חיים הרצוג העניק חנינה בטרם העמדה לדין לאנשי השב"כ המעורבים, והביא לסיום פורמלי של הפרשה.

בתחום המדיני לא הצליח פרס ליצור פריצת דרך בתקופת כהונתו כראש הממשלה. המשך המהלך המדיני, בו היו שותפים מאחורי הקלעים גם הירדנים והאמריקנים, היה תלוי בהצהרה של אש"ף על הימנעות מטרור והכרה במדינת ישראל. ערפאת נמנע מהצהרה כזו, ובפברואר 1986 הכריז המלך חוסיין על סיום המשא ומתן ועל כישלון התהליך.

פעולות נוספות של ממשלת ישראל בתקופה זו היו עסקת חילופי השבויים עם אחמד ג'יבריל במאי 1985, שבה שוחררו 1,100 אסירים ביטחוניים מארגוני הטרור כנגד שלושה שבויי צה"ל. באוקטובר 1985 ביצעה ישראל, בתגובה לרצח ישראלים בקפריסין, הפצצה על מפקדות אש"ף בתוניס, שכונתה "מבצע רגל עץ". הייתה זו ההפצצה ארוכת הטווח ביותר שביצע חיל האוויר הישראלי מאז ומעולם, והיא נועדה ליצור הרתעה נגד פעולות טרור, ולסמן למדינות התומכות בארגוני הטרור כי לא תזכינה לחסינות.

על אף שבציבור ובעיתונות הועלו ספקות האם פרס יקיים את הסכם הרוטציה, הוא מילא את חלקו בהסכם, והתפטר מראשות הממשלה לטובתו של מנהיג הליכוד יצחק שמיר והם החליפו תפקידים ב-20 באוקטובר 1986.

בממשלות שמיר אחרי הרוטציה הפך פרס לשר החוץ בממשלתו של יצחק שמיר. בתפקיד זה ניסה פרס לקדם את "האופציה הירדנית" – פתרון הסכסוך עם הפלסטינים ופתרון בעיית יהודה שומרון ועזה על ידי הדברות עם ירדן. באפריל 1987 נפגש בחשאי עם המלך חוסיין בלונדון, והגיע איתו, ללא הסכמתו וללא ידיעתו של ראש הממשלה שמיר, להסכם (שכונה "הסכם לונדון") על מסגרת לשיחות שלום על ידי כינוס ועידה בינלאומית שתוביל למשא ומתן ישיר בין הצדדים, בו העניין הפלסטיני ייוצג במסגרת המשלחת הירדנית. ההסכם החשאי אמור היה להיות מוצג כיוזמה אמריקנית שתוצג לשני הצדדים, ולפי עדות חוסיין, פרס הבטיח לו, שההסכם יאושר על ידי ממשלת ישראל[73]. אולם שמיר התנגד להסכם והודיע על כך לאמריקנים, ומכיוון שבממשלה בה היו לגוש הליכוד מחצית מהחברים לא היה להסכם רוב, הוא נגנז והיוזמה נכשלה.

בדצמבר 1987 פרצה האינתיפאדה הראשונה, והביאה קץ לניסיונות המדיניים של פרס. חברו למפלגה, שר הביטחון רבין, הפעיל יד קשה נגד המתקוממים, והאווירה הייתה קשה.

ב-1988 התקיימו הבחירות לכנסת השתים עשרה. אישים כמוטה גור פנו אל פרס בבקשה כי יפנה את מקומו לרבין, בעל התדמית הביטחוניסטית, ויאפשר לו להתמודד מול שמיר בבחירות, אך פרס סירב. רבין, מטעמיו הוא, נמנע אף הוא מהתמודדות, ופרס נבחר שוב כמועמד המפלגה לבחירות[74].

מערכת הבחירות הייתה שקטה. עם זאת, ימים ספורים לפני הבחירות הותקף ביריחו אוטובוס שנסע מטבריה לירושלים. על האוטובוס הושלך בקבוק תבערה ובדליקה שפרצה נשרפו למוות רחל וייס מירושלים ושלושת ילדיה. החייל דוד דלרוזה שניסה להצילם נפצע קשה ונפטר מפצעיו מאוחר יותר. האירוע עורר רגשות שליליים נגד הפלסטינים, ונגד פרס שנתפס כמתון וחסר יכולת עמידה מול הטרור הפלסטיני. יש האומרים, וביניהם פרס עצמו, שאירוע זה הביא להכרעת הבחירות לטובת הליכוד.

עם תום הבחירות לכנסת ה-12 היה לגוש הליכוד, מפלגות הימין והדתיים, רוב של 65 מנדטים, אולם שמיר העדיף להקים ממשלת אחדות נוספת. בגלל יחסי הכוחות החדשים נאלץ פרס לוותר על דרישתו לרוטציה בראשות הממשלה. פרס התמנה לשר האוצר וממלא מקום ראש הממשלה בממשלתו של יצחק שמיר, ורבין המשיך בתפקידו כשר ביטחון.

"התרגיל המסריח" Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – התרגיל המסריח

פרס עם מנחם פרוש בתחילת 1990 הציע מזכיר המדינה של ארצות הברית, ג'יימס בייקר, כי ישראל תישא ותיתן עם משלחת פלסטינית שתהיה מבוססת על תושבי יהודה ושומרון ורצועת עזה, ושבה ישתתפו גם נציגי הפלסטינים במזרח ירושלים וגם פלסטינים שהם במקורם תושבי יהודה שומרון ועזה, אך גורשו עם השנים על ידי ישראל בתקופת שליטתה בשטחים. פרס דרש שהממשלה תקבל את הצעת בייקר, אולם שמיר סירב. פרס רקח עם ש"ס תוכנית להפלת הממשלה, במה שכונה מאוחר יותר "התרגיל המסריח". סיעת המערך עמדה להציע אי-אמון בממשלה על רקע הצעות בייקר. כשנודע לשמיר על כך הוא פיטר את פרס מהממשלה. שאר שרי המערך התפטרו בתגובה, ובהצבעה על הצעת האי-אמון, ב-15 במרץ, נעדרו חמישה מחברי הכנסת של ש"ס מהמליאה, והממשלה נפלה.

הנשיא חיים הרצוג הטיל את מלאכת הרכבת הממשלה על פרס. אולם המשא ומתן הקואליציוני נקלע לקשיים: הרב שך, מנהיגה הרוחני של מפלגת דגל התורה, התנגד בחריפות להצטרפות המפלגה לממשלת השמאל, ובעקבותיו סירב גם הרב עובדיה יוסף לאשר למפלגת ש"ס להצטרף לממשלת פרס. המפלגה החרדית היחידה שהצטרפה למהלך הייתה אגודת ישראל, ויחד עם אברהם שריר הייתה לפרס לכאורה קואליציה בת 61 חברים.

ממשלתו החדשה של פרס הייתה אמורה לקבל את אישורה של הכנסת ב-11 באפריל. אולם בבוקרו של יום זה התברר ששניים מחברי הכנסת של אגודת ישראל, אברהם ורדיגר ואליעזר מזרחי, נעדרים ממשכן הכנסת. הצגת הממשלה התבטלה, ופרס נאלץ לבקש מהנשיא הרצוג ארכה על מנת לנסות בכל זאת להרכיב ממשלה. ב-26 באפריל, כשגם בתום פרק הזמן הנוסף שהוקצב לו לא הושגה התקדמות במגעים הקואליציוניים, נאלץ פרס להודיע להרצוג על כישלונו. שמיר הצליח להרכיב ממשלה צרה ופרס חזר לתפקיד ראש האופוזיציה.

בממשלת רבין השנייה

פרס, כשר החוץ וממלא מקום ראש הממשלה בטקס סיום בוגרי המכללה לביטחון לאומי, מעניק תעודה למוטי יוגב

מימין לשמאל: יצחק רבין, שמעון פרס ויאסר ערפאת ביום הענקת פרס נובל לשלום

פרס עם המלך חוסיין בשנת 1992 הנהיגה מפלגת העבודה, לראשונה בישראל, בחירות פנימיות בהשתתפות כל חברי המפלגה ("פריימריז"). בהתמודדות על ראשות המפלגה שנערכו ב-19 בפברואר התמודדו רבין, פרס, ישראל קיסר ואורה נמיר. פרס הגיע למקום השני עם 34% מהקולות. רבין זכה במעט יותר מהסף של 40% מהקולות שהיה דרוש בשביל להימנע מסיבוב שני, ונבחר להיות מועמד המפלגה לראשות הממשלה. בבחירות המקדימות שנערכו לאחר מכן, לבחירת חברי הכנסת מטעם המפלגה, זכה פרס במקום הראשון ושובץ ברשימה במקום השני לאחר רבין.

כשר החוץ כאשר זכתה מפלגת העבודה בבחירות לכנסת השלוש עשרה, מינה רבין את פרס לתפקיד שר החוץ, ולממלא מקום ראש הממשלה. רבין שהבטיח כי "אני אנווט", ניהל את ממשלתו ביד רמה. לעיתים השניים הסתכסכו, אך במהלך כל תקופת כהונת רבין הייתה הכרתו של פרס כי רבין הוא הבכיר מביניהם, שהביאה לשיתוף פעולה ולקידום הנושאים שהיו חשובים לשניהם.

בתחילה דחק רבין את פרס מהטיפול ברוב הנושאים הנוגעים לתהליך השלום, שהתנהל בהמשך ל"תהליך מדריד", והותיר בידיו רק את ניהול החלקים הנוגעים לשיתוף פעולה אזורי.

בשנים 1992 ו-1993 עמדה ממשלת רבין במגעים עם סוריה לכריתת הסכם שלום תמורת נסיגה מרמת הגולן. מגעים אלו התקדמו מאוד, אך באמצע שנת 1993 נראה היה כי הגיעו למבוי סתום. על רבין היה לבחור בין התקדמות במסלול הסורי, שנראה כי היה שרוי במשבר, ובין התקדמות מול הפלסטינים.

בשלב זה הודיע יוסי ביילין, סגנו של פרס במשרד החוץ, לפרס על קיום ערוץ משא ומתן חשאי עם הנהגת אש"ף, שעקף את המסלול "המוסדי" עם המשלחת הירדנית-פלסטינית לוועידת מדריד. אישים המקורבים לערפאת החלו במגעים עם נציגים ישראלים המקורבים לביילין (יאיר הירשפלד ורון פונדק), בתיווכו של הנורווגי טריה לארסן. בשיחות אלו הושגו הבנות והסכמות מתקדמות בהרבה מאשר אלו שהושגו במסלול מדריד. פרס הביא את רבין בסוד העניין, והשניים הסכימו להעלות את דרג השיחות, ולשלוח את מנכ"ל משרד החוץ אורי סביר להמשך השיחות.

במאי 1993 המשיך סבב שיחות נוסף, ולבסוף הגיעו הצדדים להסכם. על ההסכם המקורי חתמו פרס ומחמוד עבאס (אבו מאזן) בחשאי באוסלו ב-20 באוגוסט 1993, ועל כן ההסכם ואלו שבאו אחריו זכו לשם "הסכמי אוסלו". לאחר החלפת מכתבי ההכרה ההדדית בין רבין ליאסר ערפאת, חתמו פרס ועבאס ב-13 בספטמבר על "הצהרת העקרונות בדבר הסדרי ביניים של ממשל עצמי", בטקס חגיגי שנערך על מדשאות הבית הלבן בהשתתפות רבין, ערפאת ונשיא ארצות הברית ביל קלינטון. על צעד זה זכה פרס, יחד עם רבין וערפאת, בפרס נובל לשלום לשנת 1994. חתימת ההסכם עם ערפאת, שהיה במשך שנים אויבה בנפש של מדינת ישראל, והיה אחראי לכמה מהפיגועים המרים ביותר נגד אזרחיה, הביאה לפילוג קשה בעם. גל של פיגועי התאבדות שגרם להרוגים רבים, הביא גם הוא לכך שרבין, ועמו פרס, הואשמו על ידי גורמים קיצוניים בבגידה, ובחלקים מן הציבור החלה התנגדות חריפה למהלכים אלה.

פרס השתתף גם בגיבוש הסכם השלום בין ישראל לירדן[75]. זמן קצר אחרי חתימת הסכם אוסלו הראשון, פגש פרס את הנסיך חסן, אחיו של המלך חוסיין, בבית הלבן. ב-2–3 בנובמבר 1993, נסע בחשאי לעמאן וניהל משא ומתן עם המלך חוסיין, ובסופו הגיעו השניים להסכם בן 4 עמודים עליו חתמו בראשי תיבות. עם שובו התראיין פרס בטלוויזיה על הבחירות המוניציפליות שהתקיימו יום קודם. בחדר האיפור הוא פלט: "זכרו את השלושה בנובמבר". בראיון עצמו שאל אותו מנשה רז למה הייתה הכוונה באמירה הזו. פרס התחמק, אך פליטת הפה כבר חשפה את הסיפור. המלך חוסיין זעם על ההדלפה, וניתק מגע, ורבין בתגובה מידר את פרס מהמשא ומתן עם ירדן, ונטל את המושכות לידיו עד לחתימת הסכם השלום באוקטובר 1994.

ב-1993 הוציא לאור פרס את ספרו "המזרח התיכון החדש", אותו כתב ביחד עם אריה נאור. בספר פרש את חזונו לגבי עתיד המזרח התיכון, שבו אינטרסים כלכליים ועל-לאומיים ייגרמו לשמירה על השלום באזור. שם הספר הפך לביטוי שגור, בייחוד בפי אנשי הימין, המשתמשים בו כדי לנגח את מה שהם רואים כפנטזיות בלתי מציאותיות לגבי המצב במזרח התיכון[76].

ראש ממשלה: כהונה שנייה Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – ממשלת ישראל העשרים ושש ב-4 בנובמבר 1995 נרצח ראש הממשלה יצחק רבין בתום עצרת שלום גדולה בכיכר מלכי ישראל, שבה השתתף גם פרס. הממשלה, שנתכנסה עוד באותו הלילה, בחרה באופן טבעי פה אחד בפרס לראש הממשלה בפועל, וב-22 בנובמבר הציג את ממשלתו החדשה בכנסת, שבה שימש גם שר הביטחון. רבים ציפו כי יבחר באהוד ברק או באישיות ביטחונית אחרת לשמש לצדו שר הביטחון, אך כבן-גוריון וכרבין, העדיף פרס לשמור את התפקיד לעצמו.

קובץ:ShimonPeres - Yitzhak Rabin's Funeral.ogv סרטונים ראש הממשלה בפועל סופד ליצחק רבין בנובמבר ובדצמבר ביצעה ממשלת פרס נסיגה מהערים הפלסטיניות ביהודה ושומרון, לפי הסכם אוסלו ב' (למעט בחברון). אחרי תום הנסיגה ניסה פרס לבדוק את הסיכוי לחידוש המשא ומתן עם סוריה, אולם כאשר קיבל את הרושם שאין סיכוי להשלמתו במהירות, החליט להקדים את הבחירות לכנסת בכמה חודשים – מאוקטובר למאי. הפופולריות שהייתה לפרס לאחר רצח רבין לא נותרה גבוהה לזמן רב. בתחילת ינואר 1996 אישר פרס את חיסול "המהנדס" יחיא עיאש, מי שהיה אחראי על גל פיגועים בישראל, ונחשב לאחד המבוקשים הבכירים ביותר ברשות הפלסטינית. בתגובה ביצע חמאס בין 21 בפברואר ל-4 במרץ ארבעה פיגועי התאבדות בירושלים, באשקלון, ובתל אביב, שבהם נהרגו למעלה מששים איש, וכתוצאה מהם התערערה תחושת הביטחון של הציבור. פרס נתפס בעיני רבים כמי שאין לו תשובה לגל הטרור. יוזמתו, לכנס את כל מנהיגי העולם ל"ועידת עושי השלום" בשארם א-שייך ב-13 במרץ 1996 – ועידה שאליה הגיעו נשיא ארצות הברית ביל קלינטון, נשיא רוסיה בוריס ילצין, נשיא צרפת ז'אק שיראק ויאסר ערפאת – נתפסה על ידי רבים כתרגיל ביחסי ציבור, יותר מאשר צעד ממשי נגד הטרור שפרץ באותו החודש[77].

בתחילת אפריל ירה חזבאללה מטחי קטיושות על יישובי גבול הצפון של ישראל. תחילה החליט פרס להבליג, בייחוד לנוכח חג הפסח והפגיעה בתיירות הצפויה בחג. אולם כאשר מטחים אלה התגברו, החליט פרס שלישראל אין בררה אלא להגיב, והורה על פתיחת מבצע "ענבי זעם" ב-11 באפריל. ב-18 באפריל הרג פגז תותח ישראלי, שנורה לעבר משגרי קטיושות, יותר ממאה פליטים שהצטופפו במחנה או"ם בכפר קאנא, שסמוך אליו פעלו אנשי חזבאללה. בתחילה היה נראה שישראל תפסיק את המבצע, אך פרס החליט להמשיכו, ורק ב-27 באפריל הוא הופסק, כאשר הושגו בעקיפין הבנות בין ישראל, לבנון וסוריה. מבצע זה עזר רק במעט, אם בכלל, לחזק את מעמדו כדמות "ביטחונית", שהתערער עקב פיגועי חמאס, והתקפות חזבאללה. אולם מצד שני תקרית כפר קאנא עוררה עליו את זעמם של ערביי ישראל.

ראש הממשלה שמעון פרס יחד עם נשיא ארצות הברית ביל קלינטון בבית הלבן, אפריל 1996 מערכת הבחירות בשנת 1996, שבה התמודד פרס מול מועמד הליכוד בנימין נתניהו, הייתה הראשונה שהתנהלה לפי חוק הבחירה הישירה. במערכת הבחירות ניסה פרס להסתמך על גל האהדה כלפיו וכלפי המפלגה בעקבות רצח רבין, מבלי להראות כמי שמנצל את הרצח, וניסה גם להתגבר על הפער בין הדימוי של רבין כ"מר ביטחון" לבין הדימוי שלו. פרס הרבה להופיע בבטלדרסים צבאיים, וסיסמת הבחירות שלו הייתה "ישראל חזקה עם פרס", שנבנתה על משקל הסיסמה "ישראל מחכה לרבין". יש הטוענים[%D7%93%D7%A8%D7%95%D7%A9 מקור], שלאור הסקרים שהראו בתחילת המערכה יתרון עצום לפרס, ניסו אנשיו "להרדים" את מערכת הבחירות.

אולם פרסומאי הליכוד, בעצתו של ארתור פינקלשטיין, כבשו את סדר היום כאשר הראו בתשדירי הבחירות את פגיעות הפיגועים והקטיושות, וחזרו שוב ושוב על סיסמאות כמו "אין שלום, אין ביטחון, אין סיבה להצביע פרס" ו"פרס יחלק את ירושלים". שוב ושוב חזר תשדיר אחד, בו נראית זכוכית, המנופצת וחושפת את תמונתו של פרס הולך יד ביד עם ערפאת (תמונה שצולמה בוועידה הכלכלית בדאבוס). גם בעימות הטלוויזיוני, בו פרס ניסה להתעלם מנוכחותו של נתניהו, פרס נראה מבוגר ועייף מול נתניהו הצעיר ובעל ההופעה הטלוויזיונית המלוטשת.

בליל הבחירות, 29 במאי, הראו המדגמים על שוויון, ועל יתרון קל לפרס, בתחום הטעות הסטטיסטית. העובדה שהמדגמים סירבו להכריז על המנצח, לא הפריעו לאנשי פרס להתחיל לחגוג. רק בשעת לפנות בוקר, כשרוב הציבור בישראל כבר ישן, החלו לזרום תוצאות האמת, והמדגמים החלו נוטים לטובת נתניהו. עם עלות הבוקר התברר שנתניהו מוביל ברוב קטן וכנראה ינצח בבחירות. כעבור יום נוסף, עם סיום ספירת קולות החיילים, התברר שפרס הפסיד בהפרש של כשלושים אלף קולות, כאחוז אחד ממספר המצביעים.

פעילות פוליטית מאוחרת

שמעון פרס עם דונלד רמספלד, מזכיר ההגנה של ארצות הברית, 22 באוקטובר 2001 אחרי הפסדו בבחירות הקים פרס את מרכז פרס לשלום, שנועד לקדם את השלום על ידי עידוד שיתוף פעולה בין ישראל לשכנותיה, לפי חזון "המזרח התיכון החדש" שלו. הוא נותר בתפקיד יושב ראש מפלגת העבודה ויושב ראש האופוזיציה, אך בראיון טלוויזיוני עם ניסים משעל בספטמבר 1996 הודיע כי אין בכוונתו להתמודד עוד על ראשות מפלגת העבודה, בבחירות המקדימות ביוני 1997 שבהן התמודדו יוסי ביילין, שלמה בן עמי, אפרים סנה ואהוד ברק. ראיון זה נתפס על ידי רבים כמעין הודעת פרישה. אחרים ראו בו מעין אמירה כי יהיה מי שיהיה אשר יזכה בבחירות המקדימות, פרס יימצא דרגה אחת מעליו, כמדינאי בכיר[78].

יחסיו של פרס עם ברק, המנצח בבחירות המקדימות, היו בעייתיים מתחילתם. ברק ראה עצמו כמוביל היחיד של מפלגת העבודה אל ניצחון עתידי בבחירות, בעוד שפרס סירב להיעלם, והמשיך לדרוש עמדת השפעה. ניסים זווילי יזם במאי 1997 הצבעה במרכז המפלגה, על הצעה למנות את פרס ל"נשיא מפלגת העבודה". ברק התנגד לכך, מחשש שמדובר בעמדת כוח שתיצור במפלגה "מחנה פרס", שיצר את צעדיו של כל יושב ראש עתידי. ההצעה כשלה בהצבעה. מאותה הצבעה זכורות שאלתו הרטורית של פרס את צירי הוועדה: "אני שומע את חבריי אומרים: 'פרס הוא לוזר'. אני הפסדתי?!" ותשובות ה"כן", החוזרות ונשנות מהקהל[79].

ב-1999 ניצח ברק בבחירות, שבהן הוצב פרס במקום השני ברשימת ישראל אחת, והיה לראש ממשלה. פרס נבחר לכנסת מהמקום השני ב"ישראל אחת". בתחילה ביקש להיבחר ליושב ראש הכנסת, אך לכך סירב ברק. לבסוף מינה אותו ברק ל"שר לשיתוף פעולה אזורי". נראה כי משרד זה היה תואר ריק מתוכן. שר החוץ דוד לוי סירב לוותר עבורו על סמכויות משרדו, וכך גם שרים אחרים. התפקיד שנותר למשרד הוא ייצוג ישראל בוועידות כלכליות אזוריות. רק לאחר מאבק הסכים ברק לשתף את פרס בקבינט המדיני-ביטחוני שהקים[80].

בשנת 2000, אחרי שעזר ויצמן התפטר מהנשיאות, החליט פרס להתמודד על התפקיד. הוא היה מועמדה של קואליציית ברק המתפוררת, אבל בשל מעמדו האישי הבטיחו לו רבים את תמיכתם. ההצבעה החשאית בכנסת לתפקיד התקיימה ב-31 ביולי, והפרשנים העריכו שפרס יזכה ללא קושי. בסיבוב הראשון זכה פרס בתמיכתם של 57 חברי כנסת בלבד, לעומת 60 למשה קצב. בסיבוב השני זכה קצב לעוד שלושה קולות, ופרס ספג הפסד צורב נוסף.

במהלך הקדנציה של ברק בראשות הממשלה, היו יחסי ברק ופרס מתוחים. ברק לא שיתף את פרס במשא ומתן המדיני, ומתח ביקורת על הסכמי אוסלו, שנקשרו בשמו של פרס. פרס, מצידו, מתח ביקורת על ברק וטען כי "הוא יביא מלחמה ולא שלום"[81].

עם התפטרות אהוד ברק מראשות הממשלה והתקרבות הבחירות המיוחדות לראשות הממשלה שנערכו בתחילת 2001, עלתה יוזמה בקרב אוהדי פרס להריץ אותו לראשות הממשלה, וקמו תנועות כמו "תנו לפרס לנצח". בתחילה דובר על כך שפרס יחליף את ברק כמועמד מפלגת העבודה. אך כאשר התברר שהדבר לא מציאותי, עלתה יוזמה שמרצ תציג את פרס כמועמדה, זאת על פי חוק הבחירה הישירה שקבע כי רק סיעה, שלה לפחות 10 חברי כנסת, או קבוצת סיעות כזו, הייתה יכולה להציג מועמד לראשות הממשלה. אולם רוב אנשי מנהיגות המפלגה, בראשות יוסי שריד התנגדו להצעה, והיא נפלה בדיון בהנהלת המפלגה.

אחרי ניצחון אריאל שרון, בבחירות ופרישתו של ברק מהפוליטיקה, הפך פרס, מתוקף בכירותו, לראש המפלגה בפועל. פרס הוביל את כניסת המפלגה לממשלתו של שרון, שהוקמה בשיאה של האינתיפאדה השנייה, כשגל של פיגועי טרור פגע בערי ישראל. הוא התמנה לסגן ראש הממשלה ושר החוץ. בישיבת הממשלה ב-29 במרץ 2002, שבה הוחלט על היציאה למבצע חומת מגן, נמנעו השרים פרס ומתן וילנאי בהצבעה.

ב-2 בנובמבר 2002 פרשה מפלגת העבודה מהקואליציה, ופרס התפטר מתפקידיו כסגן ראש הממשלה ושר החוץ.

אחרי תבוסת מפלגת העבודה בבחירות לכנסת השש עשרה ב-2003 (שבהן שובץ במקום השלישי ברשימה), והתפטרותו של עמרם מצנע מראשות המפלגה, מונה פרס שוב ליו"ר הזמני של המפלגה, עד לעריכת בחירות בקרב מתפקדי המפלגה. עם התערערות ממשלת שרון השנייה, עקב התנגדות הימין לתוכנית ההתנתקות, הוביל פרס את מפלגתו שוב להצטרפות לממשלת שרון, על מנת להבטיח את ביצוע ההתנתקות. בתחילה דרש להיות ממלא מקום ראש הממשלה, אולם מכיוון שהתפקיד כבר היה תפוס על ידי אהוד אולמרט, נוצר עבורו תואר המשנה לראש הממשלה, ללא סמכויות המוגדרות בחוק.

בבחירות המקדימות למשרת יושב ראש המפלגה, שנערכו ב-9 בנובמבר 2005, הוביל פרס בסקרים שקדמו לבחירות בשיעור ניכר[82], אך משנספרו הקולות, התברר כי זכה רק ל-40% מן הקולות, בעוד שיריבו עמיר פרץ זכה ל-42% מן הקולות והוכרז כמנצח[83]. לאחר היבחרו, הורה פרץ לשרי מפלגת העבודה, בהם פרס, להתפטר מהממשלה וב-23 בנובמבר נכנסה התפטרותו של פרס לתוקף.

לקראת הבחירות לכנסת השבע עשרה ולאחר הפסדו לעמיר פרץ, הודיע פרס רשמית ב-30 בנובמבר 2005, על פרישתו ממפלגת העבודה ותמיכתו במפלגת קדימה, בראשות שרון. ב-15 בינואר 2006 התפטר מהכנסת, ככל הנראה, בשל רצונו להתמנות לשר בממשלת קדימה לאחר הבחירות, מה שהיה נמנע ממנו אילו היה ממשיך לכהן כחבר הכנסת מטעם סיעת העבודה עד לבחירות. הוא הוצב במקום השני ברשימת קדימה לכנסת, אחרי אהוד אולמרט שהחליף את שרון.

לאחר הבחירות, והקמת ממשלת אולמרט, מונה פרס לתפקיד המשנה לראש הממשלה, וכן לשר הממונה על פיתוח הנגב והגליל ועל הפיתוח הכלכלי האזורי, שהוקם עבורו.

נשיא מדינת ישראל

פרס וקונדוליזה רייס, 2007

שמעון פרס עם נשיא ארצות הברית ברק אובמה, מאי 2009

הנשיא שמעון פרס, אפריל 2013 ב-30 במאי 2007 הודיע פרס כי יתמודד על תפקיד נשיא המדינה בשנית בבחירות לנשיאות שהיו עתידות להיערך ב-13 ביוני. במקביל, הודיעה מפלגת קדימה, ובראשה ראש הממשלה אהוד אולמרט, רשמית כי תתמוך בו. בסיבוב הראשון בבחירות זכה ל-58 קולות חברי הכנסת, ביתרון ניכר על פני יריביו חברי הכנסת ראובן ריבלין וקולט אביטל. בעקבות זאת פרשו אלה מן המרוץ, ופרס נבחר לנשיא המדינה בסבב בחירות שבו היה מועמד יחיד. בניצחונו בהתמודדות הצליח פרס לסדוק את תדמיתו עד אז, כ"איש שלא ידע לנצח".

בכך סיים פרס כהונה כמעט רצופה של 48 שנים כחבר הכנסת, החל בכנסת הרביעית בשנת 1959, בתקופת ממשלת בן-גוריון השנייה ועד לשנת 2007, במהלך כהונת הכנסת ה-17 וממשלתו של אולמרט (הרצף הופסק בתחילת 2006, אז התפטר פרס מהכנסת וחזר אליה כעבור כשלושה חודשים). זו תקופת הכהונה הארוכה ביותר לחבר הכנסת בישראל. כמו כן כיהן פרס כשר ב-12 ממשלות שונות (שתיים בראשותו). כמו כן, פרס היה לאדם היחיד בתולדות מדינת ישראל שכיהן גם כראש הממשלה וגם כנשיא המדינה.

ב-15 ביולי 2007 הושבע שמעון פרס לתפקיד נשיא המדינה, לאחר שסמכות הנשיאות עברה מיו"ר הכנסת דליה איציק לידי פרס. בנאומו אמר: לא חלמתי להיות נשיא. חלומי כנער היה להיות רועה צאן או משורר של כוכבים. משנבחרתי, זכות היא לי, ואיני מזלזל בה...

פרס שימש נשיא המדינה בעת חגיגות השישים למדינת ישראל, שנערכו בהדר רב ביום העצמאות בשנת 2008. רבים מן האורחים החשובים שהגיעו לחגיגות, השתתפו אף ב"ועידת נשיא המדינה 2008 – פונים אל המחר", שאליה הזמין פרס מדענים והוגים, זוכי פרס נובל, דמויות מפתח ובעלי תפקידים בהווה ובעבר מרחבי העולם, ובראשם נשיא ארצות הברית ג'ורג' ווקר בוש. הוועידה נפתחה בבנייני האומה בירושלים ב-13 במאי 2008, ובמסגרתה עסקו המתכנסים באתגרים העתידיים העומדים בפני האנושות ובפני מדינת ישראל. בשנים הבאות הפך פרס את הוועידה לאירוע שנתי[84].

ב-22 בספטמבר 2008, בעקבות ניצחונה של ציפי לבני בבחירות הפנימיות בקדימה, והתפטרות אהוד אולמרט מראשות הממשלה, הטיל פרס על לבני את הליך הרכבת הממשלה, לאחר שהתייעץ עם סיעות הכנסת, וזאת על אף שרק 38 ח"כים מסיעות קדימה, הגמלאים ומרצ הודיעו כי יתמכו בלבני לתפקיד ראש הממשלה[85]. לאחר שלבני הודיעה כי אין ביכולתה להקים קואליציה, נועץ שוב עם נציגי הסיעות, ובפתיחת מושב החורף של הכנסת, ב-27 באוקטובר 2008, נשא נאום, ובו מסר כי הודיע ליושבת ראש הכנסת דליה איציק על עמדתו כי אין אפשרות להקים ממשלה בהרכבה הנוכחי של הכנסת, עמדה שפירושה הקדמת הבחירות לכנסת ה-18[86].

ב-24 בספטמבר 2008 נשא פרס נאום בעצרת האומות המאוחדות, בו השיב לנאום עם נימות אנטישמיות של נשיא איראן מחמוד אחמדינז'אד שטען כי בריונים ציונים שולטים בעולם. בנאומו טען כי אחמדינז'אד הוא בושה לאנושות ולתרבות האיראנית, וקרא למשא ומתן לשלום בין ישראל לסוריה, תוך שהוא מביע חזון בו המזרח התיכון הוא מעצמה כלכלית ובו "שטחי הגבול יכולים להפוך לשטחים כלכליים שיאפשרו תנועה חופשית של אנשים, סחורות ורעיונות. הם יכולים לעודד תיירות ולבנות חממות היי-טק"[87].

לאחר הבחירות לכנסת ה-18 הטיל פרס את תפקיד הרכבת הממשלה על בנימין נתניהו, לאחר שרוב חברי הכנסת תמכו בו.

בדצמבר 2008 החל פרס בצילום סדרת טלוויזיה בערוץ הראשון, שבה דן, עם פאנל של אורחים, בנושאים שונים העומדים על הפרק בציבוריות הישראלית. הסדרה "סיעור מוחות בבית הנשיא", צולמה באולפן מיוחד שהוקם בבית הנשיא, ופרס היה מעורב בכל ההחלטות שנגעו לצילומה ולתכניה[%D7%93%D7%A8%D7%95%D7%A9 מקור]. הפרק הראשון, שעסק ביחסי יהודים-ערבים, היה אמור להיות משודר בסמוך לצילומו, בסוף 2008, אך פתיחת מבצע עופרת יצוקה הביאה לדחיית השידור, והקרנת הסדרה החלה רק בחודש אפריל 2009.

ב-13 ביוני 2012 העניק נשיא ארצות הברית ברק אובמה לפרס את מדליית החירות הנשיאותית, אחד משני העיטורים האזרחיים הגבוהים ביותר בארצות הברית[88]. בכך היה פרס לישראלי השני – אחרי נתן שרנסקי – שזכה בעיטור זה.

ב-2 בפברואר 2013 הטיל על חבר הכנסת בנימין נתניהו את הרכבת הממשלה על-פי חוק יסוד: הממשלה, בהתאם להמלצות נציגי הסיעות השונות לאחר היוודע תוצאות הבחירות לכנסת ה-19. שלושה ימים אחר כך, פתח פרס את הישיבה הראשונה של הכנסת ה-19.

ב-24 בינואר 2014 קיבל את "אות רוח דאבוס" על ידי מייסד הפורום הכלכלי העולמי בדאבוס קלאוס שוואב, על תרומתו לפורום[89].

ביולי 2014 סיים את כהונתו כנשיא והוחלף על ידי ראובן ריבלין[90].

פסלו של שמעון פרס במשכן נשיאי ישראל, 2016 לאחר הנשיאות עם תום כהונתו כנשיא, שב פרס לעמוד בראש מרכז פרס לשלום. בנו, חמי פרס, הקים ביולי 2014 חברה בשם "פרס ויועצים בע"מ", שבה מועסקים אחדים ממקורביו של פרס. שמעון פרס פעל בחברה בהתנדבות, ומרבית רווחיה של החברה מועברים כתרומה למרכז פרס לשלום או ליעדים פילנתרופיים אחרים[91]. במסגרת זו החל שמעון פרס לפעול, באפריל 2015, בשירות בנק הפועלים, תמורת כ-30,000 דולרים לחודש[92]. בעקבות ביקורת ציבורית[93] ביטל פרס התקשרות זו[94]. כעבור ימים אחדים נודע על התקשרות דומה בין פרס לבין חברת "טבע", לה העניק ייעוץ תמורת 10,000 דולר בחודש[95].

מותו והלוויתו

קברו של פרס בתום טקס ההלוויה, לאחר שנטמן ארונו Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – הלוויית שמעון פרס בינואר 2016 לקה פרס בהתקף לב קל[96]. ב-13 בספטמבר 2016 לקה בשבץ מוחי והובהל למרכז הרפואי שיבא, שם הוחלט להרדימו ולהנשימו[97]. הוא נפטר ביום רביעי כ"ה אלול תשע"ו, 28 בספטמבר, לפנות בוקר[98].

נשיא ארצות הברית ברק אובמה הורה להוריד את דגלי ארצות הברית לחצי התורן כאות אבל על מותו של פרס. היה זה צעד חריג שבוצע באותה עת בפעם השביעית בהיסטוריה האמריקנית עבור אישיות זרה[99].

יום לאחר מותו, ב-29 בספטמבר 2016, הוצב ארונו בכנסת. הלווייתו התקיימה בבוקר יום שישי, כ"ז אלול 30 בספטמבר 2016, בהשתתפות מנהיגים רבים מהעולם[100]. פרס נקבר בחלקת גדולי האומה, בין קבריהם של יצחק רבין ויצחק שמיר ורעיותיהם.

תדמית, חזון ומורשת

שמעון פרס בעת ביקור בכפר חב"ד, 1970

הנשיא שמעון פרס שר יחד עם רמי קלינשטיין ובנימין נתניהו, אפריל 2012

הנשיא שמעון פרס, 2014 כמורו ורבו, דוד בן-גוריון, ראה עצמו פרס איש חזון ואיש ספר. במהלך השנים העלה רעיונות חדשניים רבים, שאת חלקם פירט בספריו, כגון הקמת פרלמנט יהודי עולמי, ביזור הממשל לקהילות אזוריות, והחזון הקשור בשמו, של "מזרח תיכון חדש", הבנוי על שיתוף פעולה אזורי ושגשוג כלכלי, מהפכה של מידע, טכנולוגיה ושלום[101]. בספרו "עם הרצל לארץ חדשה" הוא לוקח את תאודור הרצל לטיול בישראל בשנת 1999 ומשווה אותה לאמור בחזונו של הרצל בספרו "אלטנוילנד", כאשר המסר הוא כי חזון יכול לשנות את המציאות. מעולם לא הגביל עצ

Szimon Peres, Szymon Peres (ur. jako Szymon Perski) – izraelski polityk, 9. prezydent państwa Izrael w latach 2007–2014, premier Izraela w latach 1984–1986 i 1995–1996, dwukrotnie p.o. premiera (w 1977 i 1995), minister w 12 rządach, poseł do Knesetu nieprzerwanie od 1959 do 2007. Wikipedia PL